סמ"ר יובל פתייב
"קמנו לבוקר שגרתי, בלי התראות או כוננות גבוהה", מספר סמ"ר יובל פתייב מקריית שמונה, מ"כ בגדוד 51 של גולני. "אין אזעקות במרחק כזה מהגדר, שמענו פיצוץ לא שגרתי ויצאנו לנמר. התצפיתנית בקשר אמרה לנו לטוס לאיזו נקודת ציון 600 מטר מאיתנו כי יש שם חדירות. מאוד מהר התחלנו להבין מה קורה, אין זמן לחשוב, מתארגנים על הציוד ויוצאים לכיוון הגדר. שם ספג הנמר שלנו את הטיל הראשון".
סמ"ר יובל פתייב מספר על הפציעה והשיקום
(צילום: עידו ארז)
כשהתקרבו לגדר, ספגו יובל וחבריו את הפגיעה הראשונה בנמר שלהם, הפגיעה הזו השביתה את הקטלנית - מכונת הירי שנמצאת על הנמר. "זה מראה מטורף, ראינו עשרה מחבלים עומדים על הגדר בשני טורים מקבילים של חמישה ודרכם עוברים עשרות או מאות מחבלים. הם ראו את הנמר והפגיזו אותנו בערך בעשרה טילים בחמש הדקות הראשונות. אנחנו רואים אותם דרך המצלמות של הנמר דוהרים לתוך הארץ, בידיעה שזיקים ונתיב העשרה נמצאים פחות מקילומטר משם. אתה לא חושב במצב הזה על החיים שלך, או איך אתה יוצא מהאירוע הזה. אתה יושב חסר אונים בנמר עם מחשבות על מה קורה בקיבוצים עכשיו? אצל המשפחה שאין לה איך להגן על עצמה והמחבלים נמצאים מחוץ לבית שלה, זה היה רגע מאוד קשה".
הנמר של יובל הצליח להתקדם עוד כמה מאות מטרים קדימה, כשחולייה של שישה מחבלים לערך מקיפה אותם. אחד המחבלים זחל מתחת לנמר והניח שם מטען. "אני עפתי מהפיצוץ ימינה, אבל הרגל שלי נשארה מקובעת בין שני הכיסאות. זיהיתי שזה כאב של שבר כי שברתי בעבר את הרגל, אבל אחרי עשר שניות כשקלטתי שהרגל שלי מלאה בדם הבנתי שזה שבר פתוח. זה היה מאוד מלחיץ, אבל אין לך זמן לרגשות בתוך האירוע, הוצאתי ח.ע (חוסם עורקים) וביקשתי מחבר שישים לי אותה".
"היה לי מצד אחד קול בראש שאמר שזה לא הגיוני שזה נגמר עכשיו בגיל 20, לא הגיוני שזהו. מצד שני חשבתי איך ההורים יגיבו כשהם יקבלו את הבשורה שהבן שלהם נהרג? איך החברה תהיה? צילמתי סלפי בנמר ואמרתי שאני אצחק על זה אחרי זה. ברוך השם זה קרה"
במשך שעות ארוכות שכב יובל בנמר כשעל רגלו שני חסמי עורקים, מבחוץ מאות מחבלים, הקשר מנותק והלחימה בעיצומה. "בזמן הזה עובר לי בראש שבעצם אף אחד לא יכול לבוא לעזור לי, אני יותר קרוב לעזה מאשר לארץ. מה אם יבוא אחד עם עשרה מטענים? אם ינסו לחטוף אותנו? האם אני אירה בעצמי או שאתן להם לחטוף אותי? אם הם יצליחו לפתוח את הדלת? האם זה יכאב? התחלתי להשלים עם זה. היה לי מצד אחד קול בראש שאמר שזה לא הגיוני שזה נגמר עכשיו בגיל 20, לא הגיוני שזהו. מצד שני חשבתי איך ההורים יגיבו כשהם יקבלו את הבשורה שהבן שלהם נהרג? איך החברה תהיה? צילמתי סלפי בנמר ואמרתי שאני אצחק על זה אחרי זה. ברוך השם זה קרה".
אחרי אותן שעות, שהגיעו כמו נצח, הגיע כוח לחלץ את יובל: "בגלל שאיבדתי הרבה דם התחילה לי סחרחורת ואיבדתי קצת הכרה, הייתי עם שני חסמי עורקים על הרגל - זה כאב בלתי נסבל. ואז אחרי כמה שעות הגיע טנק בודד מפקד הטנק החליט לצאת מהטנק ולהגיע אלינו, הוא שלף אותנו מבפנים בצורה מטורפת והכניס אותנו לטנק. הייתי צריך לקפוץ על רגל אחת, ופתאום רואים מבחוץ שדה קרב באמת. יריות שורקות לידך, פטריות עשן מכל צד, אני רק חושב על כמה אני חשוף וחייב להיכנס לטנק כמה שיותר מהר. פינו אותי למחנה יפתח, נסיעה של כמה דקות שהרגישה כמו לפחות חצי שעה. השריונר אמר לי - 'ניסע לשם, אנחנו לא יודעים אם יש שם מחבלים או לא.' ובזמן הזה אני רואה את החברים מסתכלים לי על הרגל ואת המבט שלהם, אני מבין שמשהו לא בסדר. לא הסתכלתי על הרגל, רק נגעתי פעם אחת והרגשתי בשר ואמרתי לעצמי, 'לא, לא, נחכה לראות מה הרופאים יגידו'".
במחנה יפתח קיבל יובל לראשונה משככי כאבים, הוא פונה לבית החולים ברזילי ברכב פרטי ומשם הגיע לבית החולים איכילוב לניתוח חירום. "ברכב היה רופא צבאי שאספנו, הוא שאל אותי כמה זמן אני עם ח.ע, אמרתי שבערך חמש שעות, הוא אמר שהרופאים בבית חולים יחליטו מה לעשות עם הרגל שלי, יכול להיות שאלה רגעים אחרונים עם רגל שלמה. הרדימו אותי די מהר, אבל אני זוכר כשקמתי שאלתי מה עם הרגל? והרופא אמר שהיא תהיה בסדר. השמחה שהייתה לי באותו רגע הייתה מטורפת. כבר אמרתי לעצמי, אם תהיה לי רגל מפלסטיק אני כבר אצטרך לעשות משהו משוגע כמו לרוץ מרתון או משהו".
כבר שלושה חודשים שיובל נמצא במחלקת השיקום בבית החולים איכילוב בתל אביב, משפחתו פונתה מקרית שמונה ונמצאת בעיר איתו.
השחרור של יובל קרב, בפברואר הוא יטוס עם חברו לחדר, לוחם מגלן שעבר גם הוא שיקום, למסע הסברה באוסטרליה לאחר ששניהם הפכו לחברים טובים. אבל האתגר הבא הוא הפסיכומטרי, בתקווה אולי גם להמשיך ללימודי רפואה: "תכננתי לגשת אחרי הצבא, הייתי אמור להשתחרר באוגוסט אז יש לי חלון הזדמנויות מעולה עכשיו. אחרי שהייתי פה שלושה חודשים, ראיתי את העבודה של הרופאים, את ההשפעה שלהם על המטופלים, קשה שלא להעריץ אותם".
טוראי א'
"הרגשתי כאבי תופת. הגוף שלי היה קר לגמרי אבל הזעתי כולי", כך מתאר טוראי א' (20), שנפצע קשה ברגלו במהלך פגיעת שני טילי נ"ט על מבנה ובו מנהרת טרור בחאן יונס בעזה.
א', בן העדה הדרוזית, שמתגורר בכפר יאנוח-ג'ת שבצפון, אושפז בבית החולים סורוקה וכעת הוא נמצא בתהליך שיקום ארוך במרכז הרפואי בני ציון בחיפה. כמו פצועים אחרים בצה"ל שנפגעו בדרום ובצפון, גם טוראי א', נאבק על החלמתו המלאה. "אני נלחם על ביחד עם הצוות המדהים של בית החולים על השיקום שלי. אחזור ללכת על שתי הרגליים", הוא מבטיח.
לפני שהתגייס היה א' בשנת מכינה קדם צבאית "כרם אל" בדליית אל כרמל. "דרוזים ויהודים ביחד. תמיד חלמתי להיות לוחם כדי להגן על המדינה שלנו. במיוחד אנחנו הדרוזים שואפים לשרת את המדינה ולהתגייס ליחידות קרביות. אנחנו חלק בלתי נפרד מהקהילה", הוא אומר בשיחה עם ynet.
בחודש מרץ 23 התגייס והוכשר כחבלן. ב- 5 בדצמבר נכנס א' לעזה עם כוחות גולני, הנדסה קרבית ושריון. "קיבלנו דיווחים על מבנים ששימשו לטרור ופוצצנו אותם".
"ב-8 בדצמבר, גילינו מבנה שהתגלה בו פיר של מנהרת טרור. נכנסתי עם הכוח של גולני אל תוך המבנה. חיילי גולני עשו חיפויים 360, על הדלת ועל החלונות. ואז נכנסנו אנחנו ההנדסה והחבלנים. המטרה הייתה לפוצץ את הבניין הזה על מנהרת הטרור שבו".
"מפקד הצוות שלי ביקש ממני להתחיל בביצוע המשימה. חילקנו את המוקשים על העמודים של המבנה. אני וחייל נוסף תפסנו כל אחד מוקש והלכנו להניח אותו על עמוד בסוף המבנה. הלכתי קצת לפניו. פתאום היו שני בומים בתוך המבנה. היו אלה שני טילי נ"ט שירו עלינו לתוך המבנה. מההדף עפתי באוויר למרחק של כשבעה מטרים, ופגעתי בקיר. נפלתי על הרצפה. שמעתי רעש מאוד חזק באוזניים. צפצופים וגם יריות. פתחתי את העיניים. ראיתי שהכול שחור ומלא עשן. פיצוצים רבים ואש.
"ראיתי הרבה אנשים רצים בתוך הבניין. בשלב הזה, אתה לא יודע אם זה כוחותינו או מחבלים. נכנס בך פחד ממה שקורה. אני זוכר שאמרתי לעצמי, 'אתה חייב לקום. אם אתה לא קם יקרה משהו לא טוב. תתאפס על עצמך ותקום ומהר'".
א' מתאר את ניסיונותיו לעמוד על הרגליים: "על הקיר היה וילון. תפסתי אותו ביד ימין, ניסיתי לקום ולא יכולתי. התהפכתי כמה שאני יכול, והצלחתי בסוף לקום עם רגל שמאל ויד ימין שתפסה בווילון. רציתי לשים את רגל שמאל על הרצפה, אבל הרגשתי כאבי תופת. הרגשתי ברגל ימין על הירך למעל, נוזלים. חשבתי שהשלוקר שלי (מכשיר המים) התפוצץ ומזה נגרמה הרטיבות. שמתי את השלוקר בפה וראיתי שנכנסים מים בלי אוויר והבנתי שהשלוקר תקין.
"שמתי שוב יד על הירך והרחתי. זה היה ריח של דם. ראיתי שהירך שלי משפריצה דם. אתה נכנס ללחץ. לא יודע מה לעשות. אתה לא יודע אם נפגעת מרסיס, אולי מכדור. אתה לא יודע אם נפגעת בעורק דם ראשי. הפחד זו אי הוודאות. אתה מדמם ואתה לא יודע מאיפה הדם. אמרתי, 'זהו, נגמר לך פה. אתה לא יכול יותר לתפקד כלוחם. יבואו המחבלים ויהרגו אותך'".
א' פעל בקור רוח גם בשלב הקשה והנורא שבו חבריו לכוח צה"ל פצועים והרוגים. "הוצאתי את חוסם העורקים שלי ושמתי לעצמי חוסם על הרגל בניסיון לעצור את הדימום. מחוסם העורקים והפציעה אתה מרגיש כאילו שאין לך רגל. דרכתי רק על רגל שמאל. תוך כדי שמעתי יריות, פיצוץ רימונים, הרבה בלגן. החיילים שלנו צעקו. ראיתי פצועים והרוגים.
"חשבתי מה אני עושה עכשיו, החלטתי לעזור לחברים שלי בחיפויים, כדי שהמחבלים לא יגיעו ויירו בנו. קפצתי על רגל שמאל לחלון הכי קרוב וצעקתי לחיילי גולני שכל אחד יתפוס פינה ונעשה חיפויים כי יש לנו פצועים שצריך לפנות אותם למרכז המבנה. נשענתי עם הכתף על אדן החלון ויריתי כדי שהאויב לא יתקרב.
"הורדתי פקודות לאנשים ותיקים ממני מבחינת פז"מ וגיל. אמרתי להם תעשו חיפויים, נתתי להם אפילו תפקידים. הורדתי שתי מחסניות. רציתי לשים את המחסנית השלישית, לא יכולתי ונפלתי על הזכוכיות שהיו על הרצפה. נכנסו לי זכוכיות לתוך היד".
"הורדתי פקודות לאנשים ותיקים ממני מבחינת פז"מ וגיל. אמרתי להם תעשו חיפויים, נתתי להם אפילו תפקידים. הורדתי שתי מחסניות. רציתי לשים את המחסנית השלישית, לא יכולתי ונפלתי על הזכוכיות שהיו על הרצפה. נכנסו לי זכוכיות לתוך היד.
"נעמדתי שוב על רגל שמאל בעזרת יד ימין, ויריתי את המחסנית השלישית לחיפוי ואז לא יכולתי יותר. האויב התחיל לירות עלינו ולזרוק רימוני הלם. מהעשן שנכנס לי לריאות לא ראיתי כלום. מישהו סימן לי עם הידיים מרחוק וניסיתי לזחול לעברו. הוא היה מכוח גולני. פינו אותי עם פצועים נוספים למרכז המבנה. תוך כדי התחבר אלינו כוח נוסף, ופינו אותנו לנמר של גולני ומשם לבניין בצפון עזה. יחידת 669 פינתה אותנו במסוק לבית החולים סורוקה".
טוראי א', אושפז שבוע בסורוקה ולאחר מכן 28 יום בשיקום בבית החולים בני ציון בחיפה. "אני עדיין לא יכול לדרוך על רגל ימין. את רגל שמאל אני מצליח להזיז לאט-לאט. הצוות בשיקום מטפל בי מאוד יפה. מעריכים אותי, מכבדים אותי. אני עדיין לא יודע מתי אעמוד על הרגליים, אבל יש בי מלא תקווה ומלא מוטיבציה".
חשוב לו להוסיף כי בעזרת השם ובעזרת התפילות של כל עם ישראל, כל החטופים והשבויים יחזרו בריאים ושלמים לבתיהם. "אני משתתף בצער כל המשפחות השכולות שאיבדו את היקר להם יותר. אין לנו דרך אחרת, אלא דרך האחדות, הרעות, האחווה והשוויון. בזכות הערכים שגדלתי וחונכתי עליהם בבית – יחד ננצח. את הסיפור שלי אני מקדיש לכל הנופלים וביחוד לשני הגיבורים שנפלו על קדושת הארץ, סא"ל עלים עבדללה ז"ל, סמח"ט 300 וסא"ל סלמאן חבקה ז"ל, מג"ד 53".
רב"ט שגיב אגרונוב
"זיהיתי את הצלצול של זוהר בעלי. זה היה ב-14 בנובמבר בשעה 13:20, זה תאריך שלא אשכח לעולם. זו שעה שאני לא רגילה לשמוע ממנו, הלב שלי דפק בחוזקה, רעדתי. הוא אמר לי, 'ציפי תירגעי, שגיב התקשר אליי, הוא נפצע, אני בא לאסוף אותך מהעבודה, הוא מאושפז בבית חולים בילינסון'. הייתה לי כוס קפה ביד, ואני רועדת ואני צורחת ואני בוכה ואני אומרת, 'רק תגיד לי שהוא חי', אז הוא אמר לי, 'תירגעי, הוא חי, הוא זה שדיבר איתי, הוא זה שאמר לי'".
ציפי אגרונוב מעכו, אמו של רב"ט שגיב אגרונוב, זוכרת כל רגע מהיום שבו בנה נפצע ברצועת עזה. רגע לפני ששגיב נכנס לחדר הניתוח הוא התקשר אליה. "הוא רעד בקולו, ואמר לי 'אימא, אני אוהב אותך, נתראה'".
כשההורים הגיעו לבית החולים הרופא עדכן אותן ששגיב נפגע בעורקים מצרור ברגל. שלושה ימים לפני שהוא נפצע חלמתי עליו שהוא מדמם", מספרת האם. "חלמתי שהוא נפצע קשה בכל הגוף. התעוררתי בחמש בבוקר בבהלה. יש לנו קבוצת הורים של היחידה, פתחתי לראות, ראיתי שרגוע ואמרתי 'תודה לאל'. הייתה לי תחושה לא טובה מהמלחמה הזאת.
"הרופאה אמרה לנו ששגיב ביקש ממנה ומכל הצוות הרפואי, 'תעשו הכל רק לא לכרות לי את הרגל. הוא היה מאוד ממוקד. לאחר שלושה ימים העירו אותו, ודבר ראשון שהוא אמר באפס נשימה, בלחישה, 'תגידי לי אם יש לי רגל? אמרתי לו – 'כן חיים שלי'".
"אני בוכה המון, גם התפרקתי ליד שגיב. אני רואה את הסבל שלו ואני בוכה ואני אומרת 'למה אתה? אתה בן 19 וחצי, אתה רק יצאת מהבית, לא הרגשת, לא טעמת כלום'. הוא אמר לי, 'אימא, בבקשה אני צריך אותך חזקה'"
שגיב מאושפז במחלקה לכירורגיה פלסטית וכוויות בבית חולים בילינסון ובקרוב יועבר לשיקום בבית חולים שיבא. ההתמודדות של המשפחה לא קלה, כל השגרה התהפכה ב-180 מעלות. האם עברה ללון בבית מלון בפתח תקווה ומאז הפציעה הייתה רק פעם אחת בבית. "אני כל הזמן בבית חולים והולכת למלון רק כדי להתקלח", היא מספרת. "אני בוכה המון, גם התפרקתי ליד שגיב. אני רואה את הסבל שלו ואני בוכה ואני אומרת 'למה אתה? אתה בן 19 וחצי, אתה רק יצאת מהבית, לא הרגשת, לא טעמת כלום'.
"הוא אמר לי, 'אימא, בבקשה אני צריך אותך חזקה'. לקחתי את עצמי בידיים ואמרתי שאני חייבת להיות חזקה, קודם כל בשביל שגיב וכמובן בשביל כל המשפחה. הילדים שלי אצל ההורים שלי, אני ממוקדת בשגיב, בבריאות שלו. הודעתי בעבודה שאני לא חוזרת עד הודעה חדשה, הם קיבלו את זה באהבה".
פסיכולוגים מסייעים בתיווך המצב לילדים. "בעלי ואני מדברים איתם הרבה בטלפון ואני מחכה ליום שכולנו נהיה בבית. אני מתגעגעת לשגרה של הגן שבו אני עובדת, של הילדים בבית שצריך לדאוג להם לאוכל, לבית ספר, לארוחת צהריים, אין כמו הבית, הכל השתבש לנו".
פרופ' דין עד-אל, מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית וכוויות בבילינסון, אמר ל-ynet: "מאז המלחמה קלטנו בבילינסון 550 פצועים, מתוכם 70 פצועים במצב קשה. הגיעו לפה מאות הורים ואחים של פצועים. אנחנו מטפלים בפצעים הפיזיים של החיילים כמובן, אבל גם מחבקים את המשפחות ומטפלים גם בהם. הכאב הוא לאומי וקולקטיבי ויש שותפות וקירבה בלי מחיצות. כשאני משוחח עם אימא דואגת, אני חושב גם על הילדים שלי שהם באזור הגיל של הבן שלה והחיבור הוא מיידי".
