התנקשויות פוליטיות מתבצעות לרוב תחת כאוס שלטוני על ידי מי שמעוניין "למשוך" את ההנהגה לצד שלו. כזו הייתה ההתנקשות בגדליה בן אחיקם, אשר השלכותיה מצוינות היום (רביעי) בקהילות יהודיות רבות ברחבי העולם בצום גדליה. הוא מונה על ידי נבוכדנצר להנהיג את שארית הפליטה בארץ ישראל לאחר יציאתו של מרבית העם לגלות בבל, ובשנת 586 לפני הספירה נרצח על ידי ישמעאל בן נתניה, שרצה הנהגה מיוחסת ויהודית יותר – אבל למעשה החריב באופן סופי את היישוב היהודי שנותר בארץ.
גם ההתנקשות הפוליטית הראשונה בתולדות מדינת ישראל הריבונית התרחשה בתקופה של כאוס. אז היה זה כאוס של ימי ראשית, ולא של סוף, והרקע למעשה היה דתי: שני יוצאי לח"י הטמינו פצצה בביתו של שר התחבורה הדתי דוד פנקס, שנפצע ומת כעבור חודשיים מהתקף לב. משפחתו רואה בכך עד היום מעשה רצח.
עמוס קינן, לימים סופר ואיש רוח, וחברו שאלתיאל בן-יאיר, נכללו בראשית שנות ה-50 בין יוצאי מחתרות שהתהלכו מאוכזבים ברחובות תל אביב. אולי הלם קרבות מלחמת העצמאות שבהם השתתפו, ואולי התחושה ששלטון מפא"י והקואליציה שלה עם הדתיים "לקחו להם את המדינה" שעליה חלמו, הובילו אותם למחות נגד השלטון. מחאות אלה התבטאו בין היתר בכתיבה חריפה – כמו טורו של קינן בעיתון "הארץ" של אותם ימים, "עוזי ושות'". ברגעי קצה חזרו לפתע אל דפוס הפעולה המחתרתית – ורגע כזה התרחש בקיץ 1952, לפני 70 שנים ושלושה חודשים.
שר התחבורה פנקס, איש המזרחי, שפעל רבות כחבר בוועד הלאומי ובעיריית תל אביב למען עיצובה של ממלכתיות ישראלית, תיקן באותו קיץ כללי תחבורה חדשים שלפיהם אחד משני הימים שבהם נדרשת השבתת מכוניות לצורך קיצוץ בדלק יהיה שבת. אף ששותפיו לקואליציה אישרו את התקנה, היא עוררה זעם כבד ומחאות בקרב חילונים.
ב-22 ביוני 1952 נשמע פיצוץ ליד דלת דירתו של פנקס ברחוב רמח"ל 6 בתל אביב. קינן ובן-יאיר, שנמצאו מסתובבים באזור, נעצרו באותו לילה על ידי המשטרה, אך בהמשך זוכו בבית המשפט המחוזי והעליון בטענה שאשמתם לא הוכחה מעבר לכל ספק.
האם מטרת ההתנקשות הושגה? ומדוע הסיפור הזה כמעט ואינו מוכר בנרטיב הישראלי? חוקרים ובני משפחה רבים התבקשו לענות לשאלות האלה במסגרת ראיונות שערכתי לסרט "הפנקס פתוח". שמעתי מהם שתקנות התחבורה אמנם בוטלו חודשים ספורים לאחר ההתנקשות, ושההנהגה הדתית חששה מאז לעסוק בחקיקה כוללנית וחזרה לדפוס "מרכז המשנה" שאנשי מפא"י ייעדו לה (ואין כאן המקום להכריע אם תפנית כזאת בתולדות הפוליטיקה הדתית שיפרה או הזיקה ליחסי דת ומדינה בישראל).
ד"ר אילה שקלארואולי, כך העידו בפניי לא מעטים, לא בכדי הושתקה הפרשה הזו. הנהגת מפא"י, טענו, בחרה לטשטש במכוון את עקבותיה של ההתנקשות ואולי אף התערבה בערכאה המשפטית. אולי כדי לא להכניס רעיונות דומים לראשם של מתנגדי משטר ואנשי מחתרת נוספים, ואולי כי גם לה עצמה היה קשה להכיל פוליטיקאים דתיים כמו פנקס, שביקש להיות מעורב ולהשפיע על עיצובם של תחומים שונים (חינוך, כלכלה, ביטחון) במדינת ישראל המתחדשת, ולא רק בתחום הדתי.
הן בשלהי המאה השישית לפני הספירה, כשהיישוב היהודי בארץ ישראל עמד על סף כליה, והן במאה ה-20 עם חידוש הריבונות אחרי 2,000 שנות גלות, תמיד היו מי שמתוך ראייה צרה פעלו באלימות כנגד מנהיגות שלא תאמה את תפיסת עולמם. הם התקשו לזהות את ההקשרים שבתוכם התרחש האירוע שעליו הגיבו, ובחרו לנקוט מעשה בלתי דמוקרטי בעליל. ג' בתשרי הוא יום שבו עלינו לזכור ולהזכיר אירועים כגון אלה למען יצירת חברה ישראלית מתוקנת, שלא תחזור על טעויות העבר.
- ד"ר אילה שקלאר היא היסטוריונית, מורה ומכשירה מורים להיסטוריה במכללה האקדמית הרצוג. הסרט "הפנקס פתוח: חייו ותעלומת מותו של השר דוד פנקס", שיצרה יחד עם יאיר אלעזר, מוקרן בימים אלה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
