לראשים של ארגוני פשע בישראל יש סיכוי גדול יותר להצטיין בתחומם אם הם ערבים: לרשותם עומד היצע רחב ומגוון של צעירים חסרי תעסוקה ונטולי אופק (החומר שממנו עשויים חיילים נאמנים), זירת פעולה רחבה המשתרעת על פני חבלי ארץ אחוריים הרחק מהישג ידן של זרועות החוק, ומצע אינסופי של תחושת ניכור ותיעוב כלפי הממסד שעליו יוכלו לשגשג ולפרוח ולגדל דור נוסף של עבריינים מוצלחים. כעת, ערב השנה החדשה, מעט אחרי שיבש דמם של יוסף תקרורי וחאלד אלעוקבי סלאמה שנרצחו בקלנסווה ומילאו את תפקידם הסטטיסטי כמספרי 77, ו-78 בלוח התורנות הרצחני של החברה הערבית, כבר ניתן לסכם ולקבוע שגם השנה נרשם ניצחון מוחץ של ארגוני הפשיעה הערביים על מדינת ישראל.
זה כבר לא רק העסק של המשטרה. כדי לנצח את הגרפים של מגפת היעדר הביטחון האישי שתוקפת בשנים האחרונות ילדים ומבוגרים ערבים כאחד, צריכים הרבה יותר מאכיפה ומתקציבים לניידות סיור. את חבית האמון הריקה של האזרחית והאזרח הערבי כלפי המשטרה, חייבים למלא במעשים ובצעדים שמותאמים לחייהם ולתרבותם, ולא רק בתגבור כוחות חמושים.
כל זמן שהממשלה תמשיך להתבונן בחברה הערבית דרך החרך בחומה הניצבת בינינו, לא תפתח שער רחב לתוכניות תעסוקה ארוכות טווח שימגרו את 50% האבטלה הממארת, לא תזרים תקציבים לחינוך למניעת אלימות, לא תגונן על נשים וילדים ברחובות הערבים המעורבות והנפרדות ולא תכיר במציאות הזו כתוצרת מעשה ידיה, היא לא תשתנה.
לאף אחד לא אכפת מהגבול הדמיוני שעובר בתוך הערים המעורבות ובתוככי הערים הערביות, מהתהום שנפערת בתודעה הציבורית ביננו – המתוקנים, ובינם – המקולקלים
למדינה לא אכפת. במיוחד לא למשרד החינוך שממשיך לאבד תלמידים לטובת רחובות שותתי דם בקצב מסחרר, ויעידו על כך אחוזי הנשירה שהגיעו בשנה האחרונה לשיא שעדיין קשה להעריך את נזקיו. רוב הילדים הערבים מתגוררים ביישובים כתומים ואדומים ולא שרדו את הלמידה מרחוק עקב מחסור במחשבים, באמצעים טכנולוגיים ובסביבה שאפשר ללמוד בה. האפליה התקציבית מימי טרום הקורונה החריפה ופגעה אנושות ב-550 אלף תלמידים שעל פי נתוני משרד החינוך ל-16% מהם כלל לא ניתנה אפשרות למידה מרחוק על ידי בית הספר, ו-27% נוספים מהם לא השתתפו - או כמעט שלא, בלמידה מרחוק ולמעשה ניתקו קשר עם בתי הספר.
גם למשרד הרווחה שטרם מצא דרך לשמור על נשים מיד רצחנית של בן זוגן לא מספיק אכפת. אחרת היה בונה תוכנית מילוט יעילה ומוצא עבורן תקציבים לבניית מקלטים. וכך גם לא למשרד התמ"ת שמתעלם מכך שמחצית מהנרצחים הם בני 30 ומטה ולא מחפש פתרונות שירחיקו אותם מהמאפיה, ויקרבו אותם למשפחה.
מרב בטיטולאף אחד לא אכפת מהגבול הדמיוני שעובר בתוך הערים המעורבות ובתוככי הערים הערביות, מהתהום שנפערת בתודעה הציבורית ביננו – המתוקנים, ובינם – המקולקלים, ומהצורך הבהול להודות בכך שהקורונה האיצה תהליכים וחשפה וריאנט חדש של אלימות שמסלימה לכדי טרור.
ישראל לא תהיה המדינה הראשונה שנפלה לזרועות הפשע המאורגן. ותיקות מאיתנו טעמו את נחת זרועה של ה"קוזה נוסטרה" שמגדירה את מעמדה מול המדינה כ"עניין שלנו". אבל כמי שהוכיחה את עצמה בקרבות נועזים על גבולות הארץ, היא תהיה חייבת למצוא את הדרך לתפוס מחדש את הריבונות על שטחיה.
- מרב בטיטו היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
