כמה ימים אחרי שמדינת ישראל התחילה לצאת מהלם 7 באוקטובר, החליטו מנהיגי המדינה והפוליטיקאים שלנו לעסוק בעיקר: במלחמה, בשיקום העקורים והמפונים, בטיפול בפצועים ובעזרה לחיילי המילואים. כלומר, השקעת האנרגיה והזמן לדברים החשובים באמת. במסדרונות הכנסת דיברו במונחים של משבר לאומי ומצב חירום שלא ידענו כדוגמתו. הח"כים והשרים העבירו מסר: לא מלחמה – לא חשוב. אין מקום לחילוקי דעות, אין זמן לפוליטיקה קטנה. "לא נחזור לשיח שהיה כאן קודם", אמרו רבים מהם.
חילוקי הדעות שוב איתנו, הפוליטיקה הקטנונית והקפריזית חוזרת לחיינו. לא שחשבנו שרוח האחדות והפיוס יהיו כאן לעד, אבל מה דחוף כל-כך לפוליטיקאים חסרי אחריות להחזיר אותנו לאחור
המסר הזה הלך ונשחק בחמשת החודשים האחרונים. חילוקי הדעות שוב איתנו, הפוליטיקה הקטנונית והקפריזית חוזרת לחיינו. לא שחשבנו שרוח האחדות והפיוס יהיו כאן לעד, אבל מה דחוף כל-כך לפוליטיקאים חסרי אחריות להחזיר אותנו לאחור, לפני היום הנורא של 7 באוקטובר?
הדיון על הרכב קבינט המלחמה וההחלטה המקוממת של הקואליציה להחזיר לדיון בכנסת את אחד מחוקי המהפכה המשפטית – "חוק הרבנים" של ש"ס לתפירת ג'ובים ומשרות בשלטון המקומי – מעידים שלא למדנו דבר. האחריות והממלכתיות שליוו אותנו בשבועות הראשונים של המלחמה התחלפו בשיח פוליטי מוכר, מכוער ומפלג. ראש הממשלה נתניהו מספר לנו בכל יום שאנחנו בדרך ל"ניצחון המוחלט". אז למה לא לחכות קצת עם מה שלא חשוב כרגע?
קואליציה אחראית לא הייתה מחזירה לשולחן הכנסת את "חוק הרבנים" להצבעה. ראשית, מדובר בחוק בעייתי ושנוי במחלוקת, שנועד להגדיל באופן משמעותי את מספר הרבנים ברשויות המקומיות ולהעביר סמכויות של הרשויות המקומיות לידי רבני עיר. שנית, שני שותפים בקואליציה, בני גנץ וגדעון סער, מתנגדים לו. גנץ אף החליט להטיל וטו על החוק מתוקף הסכם קואליציוני, אבל ממתי מישהו פה מכבד הסכמים? החשיבות הציבורית של החוק הזה לאזרחי המדינה היא אפס. לשרידות הפוליטית היא שווה המון.
כך גם לגבי קבינט המלחמה. בימים האחרונים אנחנו עדים לשיח על הרכב קבינט המלחמה, מי צריך להיות חבר בו, מי מוחרם ומי מטיל אולטימטום או מפזר איומים. סער מציב אולטימטום, בן גביר מאיים שגם הוא רוצה, וגנץ לא רוצה את סער כי הוא פירק את המחנה הממלכתי. איך הפך קודש הקודשים של המלחמה בעזה לכלי משחק פוליטי? ואיך זה משרת במשהו את מטרות המלחמה? גם בכנסת וגם בממשלה חזרו לשגרת החיים שהורגלנו אליה בשנים האחרונות: חשבונות פוליטיים, אינטרסים אישיים וזריקת בוץ.
וזה מקומם, כי שום דבר לא שגרתי כאן. המלחמה בעזה עדיין נמשכת, בצפון האש לא נפסקת, מעל 100 אלף עקורים מחפשים בית לשוב אליו וקטסטרופה כלכלית עוד צפויה באופק. והם חוזרים לעסוק במה שחשבנו (בתמימות) שלא נראה כאן יותר: פוליטיקה קטנה.
