ליסה רדמן היא פנסיונרית בלי הבעות פנים. אחרי עשרות שנים כחוקרת פדרלית, או כפי שהאמריקנים אוהבים לקרוא לזה – ספיישל אייג'נט - נדמה שהתרגלה לתאר בקורקטיות כל חקירה שבה הייתה מעורבת אי פעם, מקטנה ועד גדולה. גם בשיחת הזום המתקיימת איתה השבוע מביתה שבוירג'יניה, פניה נותרים קפואים כשהיא נדרשת לשחזר את אותם שמונה ימים גורליים, שבסופם פיצחה את תיק החקירה שיהפוך לפסגת הקריירה שלה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לפני 37 שנים שימשה רדמן כסוכנת בכירה בשירות החקירות הפליליות של הצי האמריקני (NCIS) בוושינגטון. רדמן, אז בשנות ה־20 של חייה ובראשית דרכה המקצועית, הייתה האישה היחידה בצוות מצומצם של כתריסר חוקרים, שנועד למנוע איסוף של מידע סודי מתוך הצי. במילים אחרות, תפקידה היה לתפוס מרגלים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
זו הייתה תקופה סוערת עבור לוכדי סוכנים חשאיים באמריקה, ובצי האמריקני בפרט. במהלך 1985־1986 נתפסו יותר מ־20 מרגלים בידי רשויות המודיעין האמריקניות, רובם כאלו שהעבירו מידע סודי לאויבת הגדולה של ארצות־הברית באותה תקופה, ברית־המועצות. רק כמה חודשים קודם לכן נתפס ברעש גדול ג'ון אנתוני ווקר, איש שירות הקשר של הצי, שבמשך כמעט 20 שנה מכר סודות צבאיים לסובייטים.
למרות זאת, באותו יום בנובמבר 1985, כשרדמן קיבלה שיחת טלפון שהצביעה על חשד לגניבת מסמכים מסווגים בידי עובד באגף המודיעין של הצי, היא לא התרגשה. לרגע לא חלפה בראשה המחשבה שתיק החקירה שנחת על שולחנה יתגלגל במהירות לדרמה חוצת יבשות, שתאיים על הביטחון הלאומי האמריקני ותערער מהיסוד את מערכת היחסים בין ארצות־הברית לישראל. קצת יותר משבוע אחר כך, תהפוך רדמן לדמות מרכזית בדברי הימים של עולם הריגול הישראלי: היא תהיה לאישה ששמה את ידיה על ג'ונתן פולארד.
כל השנים האלו שמרו רדמן ואנשי הצוות שלה על שתיקה. את הדיבורים על טלטלת פולארד, שבמשך שלושה עשורים הטרידה את מנוחתם של ראשי ממשלה ישראלים ונשיאים אמריקנים, הם השאירו לפוליטיקאים, לדיפלומטים ולעיתונאים. אבל כעת, אחרי ששוחרר מהכלא ושנה וחצי אחרי שהתקבל בישראל כגיבור לאומי, האנשים שלכדו את פולארד מדברים לראשונה. ויש להם סיבה טובה. "לאורך השנים, בעקבות גזר הדין החמור שהוטל על פולארד והסירוב של הרשויות בארצות־הברית להעניק לו שחרור מוקדם, התפתחה תיאוריה שפולארד הופלה לרעה בגלל אנטישמיות", מסבירה לידיה ג'וקורק, מי שהובילה את החקירה מטעם ה־FBI. "וזה ממש לא נכון. חשוב לנו להראות שהתייחסנו לפרשה הזו בדיוק כפי שהיינו מתייחסים לכל פרשיית ריגול אחרת. בסך הכול עשינו את עבודתנו".
שבירת השתיקה של חוקריו של פולארד נעשתה בעקבות סדרה חדשה שיצר והפיק העיתונאי עמרי אסנהיים על אודות פרשת פולארד, אותה ביימו גלעד טוקטלי ושני חזיזה, ותעלה ברביעי הקרוב בכאן. מדובר במסמך חשוב, במסגרתו חושף אסנהיים לראשונה לא רק את חלקן של רשויות האכיפה האמריקניות בתפיסתו של פולארד, אלא גם את המנגנון הישראלי שהפעיל אותו ואת מערכת היחסים רוויית האגו בתוך הממסד המודיעיני בישראל, שאיפשרו את ניהולו של מבצע חשאי בתוך קודש הקודשים של אמריקה, ידידתה הטובה ביותר של ישראל, בניגוד למדיניות ההנהגה הישראלית וללא ידיעתה.
כעת, בריאיון מיוחד, מגוללים ארבעה מחוקריו של פולארד את הפרשה המסעירה כפי שהצטיירה מבעד לעיניהם. הם מספרים כיצד הצליחו – בזהירות, בנחישות ועם לא מעט מזל – למוטט את מסכת השקרים שבנה סביבו במיומנות המרגל היהודי־אמריקני, ומה קרה כאשר ישבו עם פולארד בחדר ברגע הדרמטי שבו הודה בפניהם שהוא מוכר סודות מדינה – דווקא לישראל. "ההמחשה הכי טובה של התחושות שלנו", ג’וקורק משחזרת, "זה מה שקרה בחדר החקירות כמה דקות אחרי המעצר. ישבתי שם עם פולארד, ואז הייתה דפיקה בדלת ונכנס לחדר אחד הממונים עליי. הוא שאל אותי: למי פולארד נתן את המסמכים? ואמרתי לו, ‘כנראה לישראלים’. התשובה שלו הייתה, ‘או מיי גאד, חבל שהוא לא ריגל עבור הרוסים’".
ביום רביעי 13 בנובמבר 1985 צילצל הטלפון במשרדה של ליסה רדמן, חוקרת בצוות הריגול הנגדי של הצי האמריקני בוושינגטון. על הקו היה הבוס שלה, רונלד אוליב, שהטיל עליה משימה חדשה.
כמה ימים קודם לכן, ביום שישי אחר הצהריים, הבחין עובד במרכז ההתרעה האנטי־טרוריסטי של הצי (אטא"ק) במשהו מוזר. "אותו עובד, שהיה קולגה של פולארד למשרד, ראה את פולארד נכנס לרכב עם אשתו, כשהוא סוחב מה שהיה נראה כמו מעטפה עם חומר מסווג", משחזרת רדמן. "באותה תקופה, מסמכים סודיים היו נארזים במעטפות 'מנילה', מעטפות אטומות בגוון חום־צהוב, שהיו נסגרות בטייפ לבן. למי שלא היה סיווג ביטחוני, המעטפות האלה נראו כמו מעטפות רגילות, שאפשר לקנות בכל חנות לציוד משרדי. אבל בגלל שאותו קולגה הכיר את המעטפות האלה, הוא החליט לדווח על המקרה לממונה עליו".
הדיווח התקדם במעלה שרשרת הממונים על פולארד, אבל כנראה לא עורר אצלם דחיפות מיוחדת. המפקח הבכיר שנדרש לבסוף לטפל בסוגיה, החליט לערוך חקירה קטנה משל עצמו, לפני שידווח על החשד לרשויות שאחראיות על מניעת ריגול בתוך הצי. לדברי רדמן, אותו מפקח חשש שאם ימהר ו"ילשין" על פולארד, זה יגרום לו להיראות כמי שמנהל את הצוות שלו ברשלנות.
7 צפייה בגלריה
לידיה ג'וקורק (מימין) וליסה רדמן. ''בכלל לא ידענו שפולארד יהודי''
(צילום: באדיבות כאן 11)
כיוון שפולארד לקח את המעטפה הסודית ביום שישי, נאלץ המפקח להמתין עד לאחר חופשת סוף השבוע כדי לבצע את הרחרוח שלו. רצה הגורל ובאותו יום שני בשבוע, התקיים יום הווטרנים האמריקאי, חג לאומי שבו אין עבודה. וכך, רק ביום שלישי התפנה אותו מפקח לנסות ולברר לעומק את החשדות. הוא ניגש לשולחנו של פולארד בעת שזה לא היה במשרד, וחיטט במסמכים שמצא שם. "הבעיה הייתה, שאותו מפקח אמנם היה הממונה על פולארד, אבל הוא לא היה לגמרי בטוח על אילו תחומים פולארד עובד, ולכן לא ידע להגיד מיד האם המסמכים על שולחנו מעוררים איזשהו חשד רציני", מסבירה רדמן. למחרת, ביום רביעי, לאחר שבירר על אילו משימות פולארד עובד בשגרה, ניגש המפקח לארכיון המסמכים שבמשרדי אטא"ק ועיין ברשומות. "ואז אותו מפקח מבין, שבמשך כמה חודשים פולארד מבקש לקבל לידיו מסמכים, שבינם לבין העבודה שלו אין שום קשר", אומרת רדמן. "רק בשלב הזה הוא מחליט לדווח לנו. אין ספק, שהוא המתין יותר מדי זמן כדי לעשות זאת".
אחרי שרדמן מקבלת את הדיווח הראשוני על פולארד, הטלפון הבא שלה הוא ל־FBI. מי שמרימה את הטלפון במשרדי ה־FBI בוושינגטון היא לידיה ג'וקורק. שם, כמו במשרד החקירות של הצי, לא היו אז נשים חוקרות רבות מדי. "ה־FBI החל לגייס נשים כסוכנות רק ב־1972, ועד שאני הגעתי ל'משרד', ב־1978, היו בו לכל היותר כמאה נשים בלבד", ג'וקורק מחייכת. "בוא נגיד שבאותה תקופה, ליסה ואני היינו הבחורות היחידות סביב שולחן ארוחת הצהריים עם החבר'ה". גו'קורק הוצבה אז בענף הריגול הנגדי, במחלקה שחקרה חשדות לריגול במקרים שבהם מדינת היעד אינה ידועה. "בהתחלה כמובן לא ידענו שפולארד מרגל עבור ישראל", היא מסבירה. "רק ידענו שהוא לוקח מסמכים מסווגים ללא רשות מהמשרד. לכן התיק הזה הגיע אליי".
ג'וקורק ורדמן לא רק שלא ידעו שפולארד מרגל עבור ישראל. לדבריהן, בכל תקופת החקירה הן אפילו לא היו מודעות לכך שפולארד יהודי. "לא היה לנו מושג", אומרת ג'וקורק. "בשלב הזה, בגלל שהכול קורה כל כך מהר, אין לנו זמן לעיין בתיק האישי של פולארד. בנוסף, הוא מעולם לא סיפר במקום העבודה שהוא יהודי, והמידע הזה לא היה ברשותנו".
רדמן: "רק מאוחר יותר, בחקירה, פולארד יטען שחלק מהסיבות שהוא ריגל עבור ישראל, הייתה שאנשים במשרד השמיעו הערות אנטישמיות, מה שמאוד הכעיס אותו. אנחנו, בכל מקרה, לא מצאנו עדויות לכך שהיו הערות כאלה".
למעשה, בשלב הזה לצמד החוקרות שמובילות את התיק, אין אפילו סיבה לחשוד שפולארד בכלל מרגל. "כבר היו לנו מקרים רבים שבהם עובדים לוקחים מסמכים מסווגים הביתה, בניגוד לכללים, כי הם רוצים למשל לעבוד על פרויקט בבית", אומרת ג'וקורק. "גם במקרה של פולארד, התחושה הראשונה הייתה שהוא לוקח חומרים מסווגים כדי לעבוד עליהם בבית. האם חשבנו שיש לנו מרגל באותו זמן? התשובה היא דפנטלי לא".
כך או אחרת, בזמן אמת התיק של פולארד לא מעורר תכונה רבה בתוך משרדי ה־FBI, שם עסוקים מעל לראש בסיכול פרשיות ריגול אחרות, שכאמור מסעירות את אמריקה בזו אחר זו. "המשרד טבע בפרשיות ריגול באותם ימים", אומרת ג’וקורק, "וכל פרשיית ריגול דורשת הרבה מאוד משאבים, כך שכשהגיעה פרשת פולארד, כבר היינו קצרים מאוד בכוח אדם. במחלקת הריגול הנגדי של הצי היו קצת מתוסכלים מזה, אבל לא היה לנו ב־FBI יותר מדי מה לעשות. 1985 הייתה שנה מוזרה, שבה הכול קרה בבת אחת". למרות מצוקת כוח האדם, "מתקפת הריגול" על אמריקה באותם ימים הייתה ללא ספק בעוכריו של פולארד. בשל כמות הפרשיות, שרבות מהן כאמור נחשפו בתוך הצי, הצוות של רדמן העביר לעיתים תכופות תדרוכים לעובדי הצי השונים, שבהם הסביר להם מהם הסימנים המחשידים לכך שמישהו עוסק בריגול, ועודד אותם לדווח. אותו קולגה של פולארד, שהיה הראשון להציף את החשד נגדו, עבר תדרוך שכזה שבועות אחדים לפני כן. "זה גרם לו לחשוב שכדאי לו להגיד משהו", אומרת רדמן.
על אף שהחשד היה לעבירות ביטחון מינוריות בלבד, הסוכנות פנו לבית המשפט וקיבלו אישור להציב מצלמות מעקב במשרדו של פולארד. לשם כך רדמן וג'וקורק שוכרות את שירותיהם של צוות צבעים אזרחי, ובכסות של שיפוץ המשרד, הצוות נכנס לצבוע את קירות החדר של פולארד, יחד עם אנשי הטכנולוגיה של ה־FBI, שמציבים מעל שולחנו מצלמת וידיאו. כעת, מה שנותר הוא להמתין. שלושה ימים לאחר מכן, ב־18 בנובמבר, קולטת המצלמה את פולארד תוחב כמה מעטפות 'מנילה' לתוך תיק, ויוצא איתן ממשרדו. "אין לנו מושג עדיין מה המסמכים שהוא לוקח ולמה, אבל אנחנו כן יודעים בוודאות שפולארד מוציא מסמכים מסווגים שאסור לו לקחת", מספרת רדמן. "אבל התיעוד הזה לא מספיק לנו כדי לעצור אותו".
"פולארד היה עובד עצלן. הוא אף פעם לא ביצע את המשימות שלו בזמן או כמו שצריך, כי לדעתו הוא היה טוב מדי בשביל לקבל משימות מהבוסים שלו. זה לא הפריע לו לתפוס את עצמו כעילוי וכגאון. לאורך כל חייו הוא תמיד בחר בדרך הקלה, תמיד הצליח להיחלץ מצרות בגלל הלשון החלקה שלו"
ג'וקורק: "רק ברגע שהוא יוצא מהבניין ונכנס לרכב שלו יש הצדקה חוקית לבסס את החשד שהוא רצה לעזוב את המתחם עם המסמכים המסווגים. אז המתנו עד שהוא ממש נגע בידית הדלת של המכונית שלו, ואז ניגשנו אליו, ליסה ואני, יחד עם עוד מספר סוכנים, ושאלנו אותו האם הוא מוכן להתלוות אלינו ולענות על כמה שאלות".
ואיך הוא הגיב?
ג'וקורק: "מאוד רגוע וקול".
רדמן: "הוא לא נראה מופתע וגם לא התעצבן. רוב האנשים, אם תופסים אותם בדרך הביתה מהמשרד ומבקשים לתשאל אותם, יתעצבנו או יתחילו לשאול, 'מה אתם רוצים ממני?' אבל פולארד לא שאל מה אנחנו רוצים".
איך הוא הסביר את נטילת המסמכים המסווגים?
רדמן: "הטענה הראשונה שלו הייתה שהוא בדרך לבניין אחר של מודיעין הצי, כדי להעביר את המסמכים לקולגה שעובד באותו בניין. אבל כשהתקשרנו לאותו קולגה, הוא לא הבין על מה מדובר ואמר שהוא בקושי מכיר את פולארד".
גם בשלב הזה, רדמן וג'וקורק עדיין משוכנעות שפולארד הוא בסך הכול עובד חרוץ, שמוכן להתעלם מנוהלי האבטחה רק בגלל רצונו העז להספיק להשלים מטלות בבית. בהמשך יגלו עד כמה פולארד הוא הכול פרט לעובד חרוץ. "פולארד היה עובד עצלן", אומרת ג'וקורק. "בחקירה למדנו שהוא לא עשה את מה שהוטל עליו בעבודה, כי לדעתו הוא היה טוב מדי בשביל לקבל משימות מהבוסים שלו. זו גם הסיבה שהוא לא היה עובד מוערך, כי הוא אף פעם לא ביצע את המשימות שלו בזמן או כמו שצריך. זה לא הפריע לו לתפוס את עצמו כעילוי וכגאון. בכלל, לאורך כל חייו, פולארד היה אחד שתמיד בחר בדרך הקלה. הוא גם תמיד הצליח להיחלץ מצרות בגלל הלשון החלקה שלו והיכולת שלו להמציא כל מיני סיפורים פנטסטיים, שהיה בהם רק שמץ של אמת".
ג'ונתן ג'יי פולארד גדל באינדיאנה. הוא היה ילד מבריק שנחשב לאאוטסיידר וסבל מהצקות אנטישמיות מצד חבריו לבית הספר, שדחקו אותו לשוליים מבחינה חברתית. לאחר שהשלים תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטת סטנפורד, החל פולארד בלימודי משפטים באוניברסיטת הרווארד, אותם נטש לאחר כמה חודשים. העובדה הזו לא מנעה ממנו להציג עצמו כבוגר האוניברסיטה הנחשבת, וזה לא היה הדבר היחיד שלגביו שיקר לאורך השנים.
ב־1977 ביקש פולארד, שגילה יכולות גבוהות בניתוח מידע, היה בעל זיכרון צילומי פנומנלי ונמשך כאחוז דיבוק אל עולם הביון, להצטרף ל־CIA, אך נדחה בין השאר כי מבחן הפוליגרף שעבר הצביע על בעיות אמינות. שנתיים אחר כך הצליח להתקבל כעובד אזרחי למודיעין של הצי האמריקני במרילנד, לאחר שנערכו לו בדיקות רקע שלא איתרו את שקריו לגבי עברו האקדמי, את השימוש האינטנסיבי שלו במריחואנה ואת העובדה שנפסל קודם לכן לשירות ב־CIA. תוך כדי עבודתו בצי גם הכיר את אן, צעירה יפהפייה שהפכה לאשתו.
בראשית שנות ה־80 היה פולארד נשוי באושר, הרוויח לא רע והצטיין בעבודתו, שם התקדם לתפקיד אנליסט במרכז המחקר החדש שהקים הצי למאבק בטרור, ונחשף לחומרים הסודיים ביותר. אבל בשביל מי שתמיד תפס מעצמו עילוי שגאונותו אינה מוערכת על ידי אחרים, זה כנראה לא הספיק. הוא ביקש לנצל את הגישה הבלתי אמצעית שלו לליבת המודיעין האמריקאית, כדי להפוך לג'יימס בונד אמיתי. הוא רצה להיות מרגל.
לאחר שפולארד מציע את שירותיו כמרגל לארגון הביון של דרום־אפריקה, ללובי היהודי־אמריקאי איפא"ק וככל הנראה גם לסין ולפקיסטן – ונדחה בידי כולם - בראשית 1984 הוא פוגש את אביאם סלע, אלוף משנה בחיל האוויר הישראלי וגיבור מלחמה, ששהה בארצות־הברית בחופשת לימודים. פולארד, ציוני נלהב שרואה בסלע גנרל נערץ ומי שיכול לפתוח לו דלת להגשמת מאווייו, מציע גם לו את שירותיו כחפרפרת. סלע, בניגוד לקודמיו, אינו דוחה את ההצעה.
בסדרה מתואר כיצד סלע מחפש גורם שאליו יוכל להפנות את פולארד, שבו הוא רואה מכרה זהב מודיעיני. הוא מגיע לבסוף ליוסי יגור, שמוצב באותה שעה בקונסוליה הישראלית בניו־יורק כנספח לענייני מדע, אך משמש בפועל כנציג הלשכה לקשרי מדע (לק"מ) בארצות־הברית.
הלק"מ, שהוקמה כבר בשנות ה־50, הייתה הגוף במשרד הביטחון שהיה אחראי על אבטחת הקרייה למחקר גרעיני בדימונה, וכפי שפורסם, מי שהייתה אמונה על רכש אורניום וטכנולוגיות גרעיניות בחו"ל עבור פרויקט הגרעין הישראלי. ב־1981 מונה איש המוסד והשב"כ המנוסה והמוערך רפי איתן לראש הלק"מ, כמעין פיצוי על כך שלא קיבל לידיו את ראשות המוסד. ביחס ליתר זרועות המודיעין של ישראל – שב"כ, מוסד ואמ"ן – הלק"מ היא גוף קטן, רזה ולא מוערך. כאשר הדיווח על פולארד מגיע לאיתן, הוא רואה בכך הזדמנות להפוך את הלשכה לגוף משמעותי לאיסוף מודיעין.
איתן מזמין את פולארד ואת אשתו אן לפריז, שם בני הזוג משתכנים על חשבון הלק"מ בסוויטה של מלון פאר. הם נפגשים עם איתן ויגור, זוכים מהם לשפע של שבחים, ומגויסים בקלות למשימת הריגול, תוך הבטחה כי יקבלו על כך תשלום של 1,500 דולר בחודש. אבל הכסף הוא רק חלק מהעניין: איתן, שכמו סלע נתפס על ידי פולארד כגלגול מודרני של דוד המלך, שולף במהלך הפגישה דרכון ישראלי ומעניק אותו לפולארד. איתן המיומן יודע שהשילוב בין התשלום החודשי הגבוה (יחסית לאותם ימים), הלחיצה על כפתורי הציונות המוטבעים בדנ"א של פולארד, והפגנת החיבה וההערכה מצידו כלפי פולארד ואשתו – כולם יחד יגרמו לבני הזוג לשתף פעולה.
ואיתן יודע עוד משהו. ברור לו שאם מישהו בדרג המדיני יידע שהלק"מ מפעיל מרגל בתוך הממסד הביטחוני האמריקני, המבצע יבוטל מיד. לכן, הוא אינו משתף איש בדבר הפגישה. גם מאוחר יותר, כאשר פולארד יחל להעביר מאות מסמכים מסווגים אמריקניים, שבהם מידע סודי ביותר על היערכות צבאות ערב במזרח התיכון, מערכות הקשר האמריקאיות באזור ועוד־ועוד - גופי המודיעין בישראל, שיקבלו את המידע וייהנו מפירותיו, לא ישאלו יותר מדי שאלות על מקורו.
לאחר חזרתו לוושינגטון מתחיל פולארד לרצות את מפעיליו. מדי יום שישי הוא יוצא מהמשרד כשבתיקו האישי מעטפות "מנילה" מלאות במסמכים סודיים, אותם הוא מעביר למזכירה מטעם הלק"מ, שמצלמת אותם בחדר שנשכר לשם כך בסמוך לשגרירות הישראלית. ביום שני, מחזיר פולארד את המסמכים למשרד, כאילו לא קרה דבר. שיטת העבודה הזו פועלת היטב במשך כשנה וחצי. עד לאותו יום שני, 18 בנובמבר, שבו הוא מניח את ידו על ידית דלת המכונית שלו, ומתבקש להתלוות לשתי הסוכנות, רדמן וג'וקורק.
כאמור, פולארד נהג להבריח את המסמכים הסודיים ממשרדי הצי תמיד ביום שישי, וככל הנראה בדרך כלל גם בתוך מזוודה. ואולם באותו יום שישי שבו "נתפס" בידי הקולגה שלו, יצא פולארד מהמשרד עם מעטפה בידיו, וללא המזוודה. ככל הנראה, באותו יום פולארד לא לקח מהמשרד כמות גדולה של מסמכים, וחשב שיוכל להתחמק מהבניין עם מעטפה אחת, מבלי שאיש ישים לב. "הוא ריגל במשך 18 חודשים וזה רק הגביר את השאננות שלו ואת התפיסה שלו שהוא יותר חכם מכולם, כי עובדה שלא תופסים אותו", אומרת ג'וקורק. "הוא הפך למרגל מרושל", מצטרפת רדמן.
ביום שישי שלאחר מכן, היום שבו הותקנו המצלמות במשרדו של פולארד בידי ה־FBI, פולארד יצא מהעבודה מוקדם, והמסמכים שהזמין מהארכיון טרם הגיעו. לכן הוא החליט לקחת אותם לביתו רק ביום שני שלאחר מכן, ותועד בשעת מעשה. לאחר שנתפס על חם, וגם כאשר הוא מתושאל בידי שתי הסוכנות, פולארד מנסה לשדר שהכול שגרתי. כמי שרגיל לספר שקרים, הוא מצליח להדוף את השאלות שלהן ומותיר אותן מבולבלות. אלא שאז הוא עושה טעות, ומבקש להתקשר לאשתו, אן. "כמובן שאנחנו מאשרים לו להתקשר, מפני שפולארד לא עצור ולא ניתן למנוע זאת ממנו", אומרת רדמן. "בזמן שפולארד משוחח עם אשתו, אני שומעת רק את הצד שלו בשיחה. הוא מסביר לה שהוא יתעכב קצת בעבודה ולא יספיק להגיע למסיבת יום ההולדת שתוכננה עם הידידים שלהם. ואז פולארד אומר לה, 'אל תשכחי לקחת את הקקטוס שקנינו להם כמתנה'".
ואז כל הנורות האדומות נדלקות?
"זה בהחלט נשמע כמו מילת קוד. אני אף פעם לא שמעתי שמישהו נותן למישהו אחר קקטוס כמתנת יום הולדת. זה היה לא הגיוני".
גם בשלב זה החוקרות עדיין לא מבינות שהן עלו על מרגל. אבל בצד השני של העיר, בדירתם בוושינגטון, אן פולארד קולטת את המסר ומבינה שהיא חייבת לפעול מהר. היא אורזת את כל המסמכים המסווגים שנמצאים בדירה במזוודה, וניגשת איתה לדלת השכנים, זוג חברים קרוב של הפולארדים, ומודיעה להם שג'ונתן בצרה ושהיא צריכה עזרה. אן, שמשוכנעת (בטעות) שהיא נמצאת תחת מעקב, מבקשת מהשכן שייקח את המזוודה ויפגוש אותה בבית מלון במרכז העיר. בינתיים היא מדווחת לאביאם סלע שייתכן שבעלה נתפס, ורק אז נוסעת למלון. כשהשכן מגיע למקום הפגישה הוא אינו מוצא את אן, ומחליט לשוב לביתו עם המזוודה.
רדמן: "היא נכנסה לפאניקה והתחילה לחפש מסמכים ברחבי הדירה כאחוזת דיבוק כדי להעלים אותם. הוא לעומתה, בקור רוח, ניסה למשוך זמן. מבחינתו הוא היה נשאר איתנו שם כל הלילה. האמת, הוא היה באלמנט שלו".
אחרי שפולארד מרגיש שמשך מספיק זמן, הוא מציע מיוזמתו לחוקרות לנסוע לדירתו, ולערוך בה חיפוש. כשפולארד והחוקרות מגיעים לדירה, הם מוצאים אותה מבולגנת לחלוטין, ככל הנראה אחרי שאן הפכה את הבית בחיפוש אחר מסמכים. החוקרות לא מוצאות בדירה מסמכים סודיים ביותר, אלא רק כמה מסמכים בסיווג ביטחוני נמוך, שאינם מעוררים חשד. בדירה גם מתגלות עדויות לשימוש במריחואנה. "פולארד הודה בהמשך שהוא משתמש במריחואנה בכל יום", אומרת רדמן.
גם כעת פולארד אינו נעצר. ראשית, מפני שעדיין לא ברור מה עומד מאחורי הניסיון שלו לקחת את המסמכים המסווגים, והוא לכל היותר רק מפר את הוראות האבטחה של מחלקת ביטחון המידע בצי. אך חשוב מכך, החוקרת ג'וקורק מעדיפה שפולארד ימשיך לדבר, ובינתיים הוא עושה זאת בשמחה. היא יודעת שאם פולארד יעצר הוא ידרוש לדבר עם עורך דין, שיורה לו לשתוק בחקירה. למחרת בבוקר הוא מתייצב שוב לתשאול. "כל עוד פולארד המשיך לשתף איתנו פעולה, מה שהיה הכי חשוב לנו זה להבין למי הוא העביר את המסמכים שלקח. אגב, לא עלה בדעתנו שהוא מספק מידע לישראלים, זה בכלל לא עלה על הרדאר שלנו".
אז מה אתם חושבים? הרוסים? הסינים?
"אלה החשודים המיידיים. זה מה שראינו בפרשיות ריגול אחרות באותה תקופה, ולכן לזה התכוננו. בשלב מסוים פולארד גם מתחיל לספר שהוא מעביר את המסמכים לעיתונאי. זו הגרסה שהוא מוכר לנו ביום רביעי, היום השלישי לתשאול".
"בזמן החקירה, הוא היה יכול להתחמק מהסוכנים שלנו ולעלות על טיסה לישראל, או לכל יעד אחר. אבל פולארד העדיף להישאר. הוא פשוט סיבך את הדברים יותר מדי, כפי שהוא נהג תמיד לעשות, וזה מה שהפיל אותו"
אלא שביום רביעי קורה עוד משהו. מתברר שהשכנה של בני הזוג פולארד, אותה שכנה שבעלה חזר עם מזוודת המסמכים המסווגים חזרה לביתם, היא בתו של אדמירל בצי. היא גם יודעת שג'ונתן פולארד עובד כאנליסט במודיעין הצי. הבת פונה לאביה, שמדווח על העניין. בעקבות כך מתבקשת הבת להתקשר למשרד של שירות החקירות של הצי בוושינגטון. ריצ'רד קלונן הוא הסוכן על הקו, שמודע באותה שעה לחקירה נגד פולארד ומחבר במהירות בין הנקודות. הוא מבקש מהשכנים להעביר לו את המזוודה בזריזות. "ביום רביעי בערב, קיבלנו אישור מבית המשפט לפתוח את המזוודה".
ואז מה קורה?
"דבר ראשון, אנחנו מבינים שאן היא גם חלק מהקונספירציה. אבל בעיקר, התרשמנו מכמות ומסיווג המסמכים שפולארד לקח. באותה נקודה הבנו שהפרשה הזו עולה רמה".
אחד הדברים המרתקים שעולים מהראיונות עם חוקריו של פולארד, הוא העובדה שבמשך ארבעה ימים – מרגע שנתפס על חם ועד למעצרו – לא הייתה לפולארד שום בעיה לברוח. "מיום שלישי פולארד אמנם היה נתון במעקב", אומרת ג'וקורק. "אבל הוא היה יכול להתחמק מהסוכנים שלנו ולעלות על טיסה לישראל, או לכל יעד אחר. הוא לא היה עצור, ולא היה נגדו צו מניעת יציאה מהארץ. אבל פולארד העדיף להישאר. הוא פשוט סיבך את הדברים יותר מדי, כפי שהוא נהג תמיד לעשות, וזה מה שהפיל אותו. עובדה שהמפעילים שלו לא המתינו יותר מדי. הם ברחו ברגע שהבינו שעלינו עליו, והשאירו אותו מאחור".
ואכן, סלע ויגור נמלטו מארצות־הברית ברגע שאן דיווחה להם על שיחת ה"קקטוס", וכף רגלם מעולם לא דרכה שוב על אדמת אמריקה, מחשש שייעצרו. "ממה שאנחנו יודעים", ג'וקורק משחזרת, "מי שהפעילו את פולארד לא היו ממש אנשי מקצוע. הם עצמם נכנסו לפאניקה ועשו מה שהיה נראה להם נכון, בעיקר עבור עצמם".
ביום חמישי, מחליט גם פולארד שהגיע זמנו להימלט. ושוב, האנליסט עושה טעות בניתוח שלו. "באותו יום פולארד אומר שלאשתו יש תור לרופא, ושהוא ייקח אותה למרפאה ואז יגיע להמשך התשאול", מספרת ג'וקורק. "הזוג אכן יוצא מביתם לרופא, אבל בדרך הביתה פולארד לפתע משנה כיוון ונכנס לתוך השגרירות הישראלית. כל הזמן הזה, סוכנים שלנו עוקבים אחריהם, אבל אין לסוכנים מושג שבכלל מדובר בשגרירות הישראלית, שלא נמצאת בשכונה של רוב השגרירויות בוושינגטון. למעשה, זה היה הרמז הראשון שהישראלים איכשהו מעורבים בפרשה הזו. ובכל זאת, באותו רגע לא הבנו את זה עדיין. רק הבנו שהוא מנסה להתחמק מהמעקב".
פולארד, שמשוכנע שבשגרירות הישראלית יקבלו אותו בזרועות פתוחות, מתאכזב. הוא מתחנן על חייו ואומר שהוא מרגל ישראלי, אבל מאבטחי השגרירות, שאינם מכירים אותו, בועטים אותו החוצה, שם ממתינים לו סוכני ה־FBI והצי. "ברגע שהוא נכנס למתחם השגרירות, שהוא אזור אקס טריטוריאלי, זה כמו לנסות ולעלות על טיסה שיוצאת מארצות־הברית, וזו עילה מספקת כדי לעצור אותו מבחינה חוקית", אומרת ג'וקורק. "אמנם באותו רגע לא היה לנו אישור רשמי ממשרד המשפטים לבצע מעצר, אבל אני קיבלתי החלטה לעצור אותו כי הבנתי שהוא מנסה לברוח".
אם היו משאירים אותו בשטח השגרירות, ייתכן שפולארד מעולם לא היה נכנס לכלא?
"קשה לדעת. פולארד אמר שהתוכנית שלו הייתה להיכנס לשגרירות, לקבל שם מקלט, ושבינתיים משרד החוץ האמריקני ינהל מו"מ עם ישראל ושהישראלים יצליחו לחלץ אותו מוושינגטון ולהעביר אותו לישראל. האם זה באמת היה מצליח לו? אין דרך לדעת".
זו מבחינתכם פשלה שהמפעילים של פולארד נמלטו?
רדמן: "לא. צריך לזכור שהכול קרה מאוד מהר. בדרך כלל אתה לא עולה על חשד לריגול, ואז עוצר את החשוד תוך שבוע. לרוב המעצר מתבצע רק בסוף החקירה, שאורכת זמן. ובכל מקרה היה קשה לנו לתפוס את המפעילים של פולארד, כי הוא מעולם לא העביר להם ישירות מסמכים מסווגים. מבחינתנו, עד שהוא נעצר לא הייתה לנו הוכחה שפולארד בכלל מעביר מסמכים למישהו. למיטב ידיעתנו, אולי הוא בכלל גונב מסמכים כדי לכתוב ספר".
"פולארד הוא אולי המרגל הכי חכם שחקרתי אי פעם. לא רק שהיה לו זיכרון צילומי, הוא היה יכול להסתכל על מסמך ולנתח אותו בצורה מעמיקה. הוא היה נכס ראשון במעלה"
לאחר מעצרו הוכנס פולארד לחדר החקירות עם בארי קולברט, איש הפוליגרף של ה־FBI, סוכן ותיק שב־23 שנותיו בשירות כבר חקר מרגלים רבים. הוא התרשם מאוד מהבחור היהודי בעל המשקפיים עבי המסגרת. "פולארד הוא אולי המרגל הכי חכם שחקרתי אי פעם", אומר קולברט. "לא רק שהיה לו זיכרון צילומי, הוא היה יכול להסתכל על מסמך ולנתח אותו בצורה מעמיקה, וכך להשיג מידע שקשור במשמעויות הרחבות יותר שלו. זה היה היופי של ג'ונתן פולארד, זה היה הערך הגדול שלו. הוא לא רק לקח ניירת, שם אותה בתיק והעביר הלאה. הוא ידע אילו מסמכים לבקש, בהתאם לצרכים של מפעיליו. הוא היה נכס ראשון במעלה".
גם תחת החקירה הצולבת של קולברט, המשיך פולארד לשחק משחקי ריגול. הוא סירב לחשוף את מניעיו, את זהות מפעיליו ואת היקף ותוכן החומר הסודי שגנב. מן הסתם, המשיך לנסות ולמשוך זמן, עד שמישהו בישראל יגיע לחלץ אותו. שוב פעם, פולארד התאכזב. בעוד הוא נמצא בחקירה נשלחו אנשי הממשל האמריקני לירושלים, שם דרשו בתוקף לקבל לידיהם את כל המסמכים שפולארד העביר לידי ישראל.
בהנחיית ראש הממשלה, שמעון פרס, שהתחייב בפני האמריקנים שלא היה מודע לפרשייה ולא אישר אותה מעולם, שיתף הממסד הביטחוני פעולה, והעביר לידי אנשי הממשל את מהמסמכים הגנובים. כשהמסמכים הללו הוחזרו לוושינגטון, טרח מישהו להניח אותם על השולחן בחדר החקירות של פולארד. כך הוא הבין שהופקר והתוודה שריגל עבור ישראל. "בנקודה הזו פולארד הבין שבסך הכול ניצלו אותו", אומר קולברט. "אבל זה מה שקורה תמיד. המפעיל חוזר הביתה והמרגל הולך לכלא".
בסופו של דבר הסכים פולארד להודות בביצוע עבירה בודדת של קשירת קשר למסירת מידע ביטחוני לממשלה זרה, במסגרת הסדר טיעון עליו חתם בהמלצת ממשלת ישראל. התביעה ביקשה להטיל עליו 20 שנות מאסר, אך בית המשפט גזר עליו מאסר עולם ללא אפשרות לשחרור מוקדם. על אשתו אן נגזרו חמש שנים.
"הופתענו מאוד מגזר הדין החמור", אומרת ג'וקורק. "בינינו לבין עצמנו דיברנו על כמה שנים פולארד יקבל, ואיש לא הימר על מאסר עולם. אבל חייבים לזכור שימים בודדים לפני גזר הדין, אן פולארד התראיינה לתוכנית '60 דקות', ואמרה שהיא גאה במה שעשתה, ואם תינתן לה הזדמנות, היא תעשה את זה שוב. לי אין ספק שהיה לכך פקטור בגזר הדין. זו שוב אותה יהירות, של פולארד ושל אן, שסיבכה אותם".
מה חשבת על כך שארצות־הברית סירבה לשחרר את פולארד במשך כל כך הרבה שנים?
"אנחנו, החוקרים של פולארד, לא התעניינו בהשתייכות הפוליטית שלו ולא משנה בכלל מי היעד שפולארד עבד עבורו. מה שעניין אותנו זה להבין למי הוא מעביר את המסמכים, להאשים אותו בתיק ולהרשיע אותו. אם פולארד מעביר מידע לישראל, לבריטניה או לרוסיה, ברמה המשפטית זה אותו הדבר, מדובר באותה עבירה של ריגול".
