אביב הברון ניסח כותרות לכל אירוע במדינת ישראל בשנים האחרונות. כבר 15 שנים הוא עורך ב"ידיעות אחרונות" את המוסף הפוליטי הכי משפיע במדינה. מנחום ברנע לעמית סגל, מרונן ברגמן לנדב איל, כולם עוברים תחת יד העורך שלו. למרות ששנים ארוכות הוא אחד העיתונאים המשפיעים במדינה, אביב היה תמיד מאחורי הקלעים. בעמדת העורך, משקיף מן הצד. הוא לא תיאר לעצמו שבגיל 64, אחרי קריירה עשירה, יהפוך בעצמו לסיפור.
שבעה בני משפחה חטופים ושלושה נרצחים, יש לאביב. אחות אחת שלו נרצחה, אחות שנייה חטופה, שני גיסים שהיו גם חברים קרובים נרצחו גם הם, אחייניתו, בעלה ושני ילדיהם חטופים, ועוד שני קרובי משפחה, בהם ילדה בת 12, חטופים (שתי קרובות נוספות היו הראשונות ששוחררו). מספרית, זה מחיר המלחמה הגבוה ביותר ששילמה משפחה אחת. כשחושבים על זה, זה בלתי נתפס.
קטע מהתוכנית
(צילום: מתוך "יהיה טוב", כאן 11)
התקשרתי אליו בחשש. אנחנו מכירים 20 שנה, מאז שהיה העורך שלי ב"מעריב", אבל איך בכלל מבקשים להתלוות עם מצלמה לאדם במצב כזה? גם אם הוא חבר? "איפה אתה", שאלתי אותו בטלפון הראשון. "הולך להוציא כסף לעוזרת", ענה בציניות האופיינית לו, "אותה המצב פחות מעניין. היא עושה הנחות רק מ-15 חטופים ומעלה". כזה הוא אביב. ציני תמיד, מסתכל על האירועים מן הצד.
עוד כשהתלבט אם להתראיין לכתבה – הוא הרי מעולם לא עשה זאת – שלח לי בוואטסאפ את סקיצת השער של המוסף לשבת, שכבר התרוצצה בראשו. "היית מדפיס שער כזה?", התייעץ.
"כן", עניתי. "זה שער שלא יישכח. זה השער הכי חשוב שתעשה בחיים".
למחרת, שני, התקשרתי אליו כדי לתאם את לוח הזמנים ליום הצילום. מהעבר השני של הקו, שמעתי קול שבור, חנוק מדמעות. בחיים לא שמעתי את אביב כך. "אני לא יכול לדבר עכשיו", אמר. "הודיעו לי הרגע שלילך אחותי הקטנה, כבר לא נעדרת. היא נרצחה. דבר אתי עוד שעתיים". חשבתי שירצה לבטל, אבל אחרי כמה שעות הודיע בקול הרגיל שאנחנו כמתוכנן. זה לא זמן להתאבל בו. צריך לעבוד. יש לו עוד שבעה בני משפחה שהוא חייב לחלץ מציפורני החמאס.
ואז הצטרפנו אליו, ואל יתר בני המשפחה שלו. אנשים שחיו חיים רגילים, וכבר שלושה שבועות נעים בין ייאוש לתקווה. בין הלוויה או שבעה, לידיעה אופטימית שהמגעים להחזרת החטופים צוברים תאוצה. נסעתי אתו לאזכרה של אבשל, גיסו וחברו האהוב, קראנו יחד את ההספד המי יודע כמה שכתב באותו שבוע, והיינו יחד ברגעים שבהם נאלץ לנוע בין עמדת העורך לעמדת הדוד המשתגע מדאגה, כשסגר את עמוד השער הבלתי נשכח של "המוסף לשבת".
היו רגעים של ציניות במסע הזה בן השבוע. היה צחוק, והיו גם דמעות (כן, גם של אביב עצמו). את אביב הכתבה הזאת לא ממש מעניינת. "הייתי נותן הכל לוותר על ה-15 דקות פאקינג תהילה הזאת", אמר לי בראיון באחת השיחות בינינו. הוא עושה את זה למען יהל בת ה-3, ילדה בלונדינית יפהפייה שנמצאת עכשיו בשבי בעזה, בשביל בני המשפחה האחרים שלו שם, ובשביל החטופים כולם.
הכתבה המלאה תשודר הערב (יום א') ב"יהיה טוב", תוכנית חדשה בכאן 11, אחרי החדשות.
