"תקווה מדודה". שתי המילים האלה בשירו של האב השכול אסף אביגל גורמות לעצור ולהעמיק. בשתי המילים האלה הצליח אביגל להמחיש את הכאב שאיתו הוא חי מאז שבנו המתוק בן החמש, עידו אביגל ז"ל, נהרג במהלך מבצע שומר החומות מפגיעת רסיס שחדר לממ"ד. למעשה, אם לנסות ולפרש את צמד המילים, הרי שלשכול אין מרפא, רק שעם הזמן מוצאים תקווה וכוחות להמשיך בחיים, וגם אז, התקווה אף פעם לא מוחלטת. היא תמיד תהיה מדודה. תקווה מדודה.
לא חלפו שנתיים מאז מבצע שומר החומות, והמשפחה כבר הפכה לסמל בעל כורחה. אסף אביגל נחבא אל הכלים. לא רואים אותו כמעט בטקסי יום הזיכרון, ולא בפעולות ההנצחה הרבות שמתקיימות לזכר עידו. שני, האם, היא זו שנמצאת מקדימה, מובילה את פעילויות ההנצחה, מרבה לשתף ולספר גם על המצב הביטחוני בשדרות, בארץ ובעולם.
אסף תמיד מאחורי הקלעים. עושה המון, אבל מרחוק ובשקט. מעטים יודעים, רק חברים ובני משפחה, שאסף מרבה לכתוב שירה. זה צורך וכישרון שמלווה אותו שנים רבות, ומותו של עידו הפך את הכתיבה לדרך של התמודדות. בתקופה האחרונה כתב את "שלוש שניות", שיר שעוסק בשכול האישי שלו ומתפרסם כאן לראשונה.
מילות השיר זועקות, שישה בתים וחצי של כאב על אובדן הבן. גם שם השיר עוצמתי. "שתי שניות" שבהן "לא הכל איום", כפי שהוא מיטיב לתאר, וכל רצונו הוא לקבל עוד שנייה אחת שבה הוא "מרגיש רגיל". שנייה אחת נוספת שהיא כל כך מעט זמן, אבל עבור אב שאיבד את בנו היא עולם ומלואו.
אסף לא היה באירוע שבו עידו נהרג. הוא היה בבית הסמוך, ואילו עידו שהה אצל דודתו, עדי, יחד עם אמו, אחותו ובני הדודים. זה קרה בימים הראשונים למבצע. רקטה פגעה והתפוצצה בבניין סמוך ורסיס ממנה חדר את חלון הפלדה של הממ"ד והרג את עידו. אמו שני ובני דודיו נפצעו.
שני אביגלצילום: גדי קבלולרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, החליט אסף, למרות שתיקתו המוחלטת מאז האסון, לפתוח צוהר קטן לליבו לציבור ולפרסם את שירו ברבים, לחלוק ולגעת בכמה שיותר אנשים. "אסף הוא אדם פרטי וצנוע", מספרת אשתו שני. "הוא לא ישתף יותר מדי את מה עובר עליו, ובטח שלא ידבר על שירים שהוא כותב. זה משהו מאוד אינטימי שלו עם עצמו. ובכל זאת, את השיר הזה הוא מוכן לחשוף".
שָׁלוֹשׁ שְׁנִיּוֹת / אסף אביגל
יֵשׁ רֶגַע אֶחָד, בֵּין לַיְלָה לְיוֹם,
שֶׁנּוֹתֵן לִי הַרְגָּשָׁה שֶׁלֹּא הַכֹּל אָיֹם.
הוּא נִמְשָׁךְ שְׁתֵּי שְׁנִיּוֹת מְלֵאוֹת טַעַם
שֶׁבָּהֶן הַכֹּל מַרְגִּישׁ רָגִיל, כְּמוֹ פַּעַם.
הַמַּחְשָׁבוֹת בָּרֹאשׁ רָצוֹת –
יֵשׁ הַרְבֵּה מָה לַעֲשׂוֹת:
אָקוּם, אֶעֱשֶׂה וְאַשּׂיג גַּם אֶת זֶה,
הַדִּיאָלוֹג הַפְּנִימִי מַפְצִיעַ כְּמוֹ בְּמַחֲזֶה.
אֲבָל אָז הָעֵינַיִם נִפְקָחוֹת לִרְוָחָה,
וְהַמְּצִיאוּת הַמַּצְמִיתָה מַכָּה בְּאִבְחָה.
אֵיזֶה מַטָּרוֹת, לְשֵׁם מָה הַתִּכְנוּנִים?
אַתָּה אָב שַׁכּוּל, נָבוּל וַחֲסַר אוֹנִים.
אִבַּדְתָּ אֶת אֲשֶׁר אָהַבְתָּ יוֹתֵר מִכֹּל,
לֹא תִּזְכֶּה לִרְאוֹת אוֹתוֹ גָּדוֹל.
הָרֵיחַ שֶׁלּוֹ וְהַמַּבָּט הַכּוֹבֵשׁ
יִוָּתְרוּ זִכָּרוֹן שֶׁיֵּלֵךְ וְיִשְׁתַּבֵּשׁ.
אָז מָה הַטַּעַם לַחַיִּים? עוֹלוֹת הַתְּהִיּוֹת,
וּמִיָּד נִזְכָּר – מָחָר יַבְלִיחוּ שׁוּב שְׁתֵּי הַשּׁנִיּוֹת.
בְּמַהֲלָכָן הַכֹּל מַרְגִּישׁ חַי וְזוֹרֵחַ,
חַיִּים מְלֵאִים שֶׁבָּהֶם הַכֹּל פּוֹרֵחַ.
וַאֲפִלּוּ
יֵשׁ בְּלִבִּי תִּקְוָה מְדוּדָה –
הַלְּוַאי
שֶׁמָּחָר
זֶה יִמָּשֵׁךְ רַק עוֹד שְׁנִיָּה בּוֹדְדָה.
