פגישות המו"מ הקואליציוני התנהלו גם אתמול (חמישי) בעצלתיים ובחוסר חשק מופגן. היעדר הרצון של המעורבים לדון באמת בקווי היסוד של הממשלה הבאה, שעה שבחוץ נתקל הוויכוח על התפקידים במבוי סתום, נתן את אותותיו באופן חד. את השבוע הזה סיימו השותפים הצפויים של ראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו כשעצביהם רופפים ועם תחושת חמיצות בבטן. בליכוד, הם משוכנעים, שכחו את הכרת הטוב.
מיד אחרי הבחירות שידרו בליכוד שבכוונתם להפגין נדיבות ופתיחות במו"מ הקואליציוני, מתוך הבנה שזה מה שיאפשר לא רק את גיבושה הזריז של ממשלת ימין, אלא גם את יציבותה בשנים הקרובות. אולם הנדיבות הזאת נתקלה עד מהרה בתיאבון המתפתח של בני הברית. התוצאה: נתניהו וסביבתו נדרכו בשלב ראשון, והחלו לחשוש בשלב השני.
בשיא המתיחות בין נתניהו לבין יו"ר הציונות הדתית, בצלאל סמוטריץ', על רקע חלוקת תיקי האוצר והביטחון, נזכרו בליכוד בבחירות 2003. אז השיג אריאל שרון 38 מנדטים מול 19 בלבד של עמרם מצנע והעבודה, אולם דווקא מתוך ההישג העצום נולדה שם הבנה שנוסחה כך: "ניצחון גדול מדי הוא גם בעיה". מצד אחד השותפים הקואליציוניים מבינים את התלות בהם ומציבים דרישות גבוהות, ומצד שני גם חברי הליכוד מחכים לנתח שלהם בעוגה. מי שנדרש לחלק את התיקים מסתכל על כולם ומבין שהשמיכה שלו קצרה מדי.
כמו היום, גם אז היו אלה ימים של אופוריית ניצחון ליכודית, ובהתאמה אפפה את הכנסת תחושה של אופוזיציה מרוסקת. המאבקים הפנימיים והוויכוחים בתוך הליכוד הסלימו בהדרגה, וכך גם הביקורת על המדיניות של שרון מול הטרור הפלסטיני בשיא האינתיפאדה השנייה. זמן לא רב לאחר מכן כבר הגיעה תוכנית ההתנתקות שהולידה את פלג המורדים ומשם המשיכה ההידרדרות עד הסוף הידוע: שרון פרש מהליכוד עם קבוצת חברי כנסת כדי להקים את קדימה.
(צילום: נויל האריס)
זה לא אומר שהליכוד של היום עומד בפני אותה סיטואציה ומתקרב לפיצול. נתניהו הוא עדיין מנהיג פופולרי ומוסכם – בטח בפומבי – על דעת כל הח"כים במפלגה, וההישג הגדול בבחירות האחרונות רשום בעיקר על שמו. אבל קשה להתעלם מהמאפיינים הדומים. גם ניצחון מוחץ, קל וחומר כשהוא מלווה באופוריה של כל הגוש, הוא כאב ראש. החיסרון העיקרי בו, והדבר ניכר מדי יום בשיחות המו"מ, הוא שהשותפים חשים שהכול אפשרי.
אחרי פרסום התוצאות נתניהו לא התעקש פומבית על הבטחת הבחירות לשמור את תיקי הביטחון, האוצר והחוץ בליכוד. לו היה מצהיר זאת באופן רשמי ונחרץ, ומנהל את המו"מ מנקודת הפתיחה הזאת, ייתכן שהדברים היו נראים אחרת. אבל מרגע שבחר אחרת, וגם שילב את התרגיל הפוליטי המכונה "דרעי לאוצר", נפרצו כל החומות.
גוש הימין, שהשיג ניצחון גורף ללא אביגדור ליברמן ונפתלי בנט, עדיין מסנוור מההצלחה בקלפי ומהרושם והשמחה לאיד שמעוררים שרידיה המקרטעים של הקואליציה היוצאת. רף הציפיות של השותפות למו"מ מציב מול עינינו מחזה לא פחות ממדהים: ארבע מפלגות שאותן אוהבים לכנות "הומוגניות", נכנסות למו"מ על הקמת ממשלה שציבור כל כך גדול חיכה להקמתה, ובמקום שיסתיים תוך כמה ימים הוא נגרר לקשיים, עקשנות, אווירה שלילית, חילופי האשמות ותדרוכים אנונימיים.
החשש הגדול של נתניהו, וכנראה בצדק, הוא שזרעי הפורענות שנטמנים היום במסגרת המו"מ יגבו ממנו מחירים גדולים בהמשך. ההאשמות שנשמעות מכיוון הליכוד נגד הציונות הדתית, שלפיהן מדובר בממשיכי דרכו של בנט שסחטנותם אומנותם, לא מבשרת טובות לגבי ההמשך.
נגד הליכוד מעלות הציונות הדתית והמפלגות החרדיות טענות שלפיהן המו"מ הנוכחי מתנהל כאלתור אחד גדול שנובע מכך שנתניהו שכח שהניצחון הוא לא רק שלו. בסבירות גבוהה, ממשלת ימין תקום בסוף, אבל חילופי ההאשמות הללו רומזים שהקדנציה הבאה עשויה להיות מעניינת הרבה יותר משחשבנו.
