(צילום: שחר גולדשטיין)
הריאיון של העיתונאי ברק רביד עם דונלד טראמפ, שפורסם ב"ידיעות אחרונות" ביום שישי, היה מדהים ומביך. מדהים, משום שנשיאים אמריקנים לא מדברים כך בפומבי, מול מכשיר הקלטה; מביך, בגלל הבורות, בגלל העילגות, בגלל ניבול הפה. אם האיש הזה היה מנהיג העולם החופשי במשך ארבע שנים ואולי עוד ישוב ויהיה, מה זה אומר על העולם החופשי, מה זה אומר על התקופה שאנחנו חיים בה. בפרפרזה על צ'רלס דיקנס אפשר לומר: אלה היו המתקדמים שבזמנים, אלה היו המפגרים שבזמנים.
נשיאים אמריקנים חייבים לשלוט, או לפחות להפגין שליטה, במגוון עצום של נושאים בו זמנית. כל בוקר הם קמים אל אירוע חדש אי שם בארה"ב או אי שם בעולם. מצפים מהם לתת הנחיות, לגלות בקיאות, לגבש דעה. בבוקר הם דנים עם נשיא בלארוס על המצב הרגיש בגבול רוסיה; בצהריים הם מטפלים בנזקי הטורנדו בקנטקי ובערב הם מתדיינים עם מנהיגי הקונגרס על פרטי חוק מורכב. הם חייבים ללמוד מהר, לשלוף את המידע כשהוא נדרש ולגנוז אותו כשנושא אחר כובש את סדר היום. ביל קלינטון הצטיין בזה במיוחד. מוחו פעל כמו דלת מסתובבת: נפתח מלפנים, נסגר מאחור.
טראמפ לא למד דבר ולא שכח דבר. הוא מעניק ראיון לעיתונאי ישראלי על מדיניותו במזרח התיכון, ולא טורח להכין שיעורי בית. הוא מדבר בפסקנות על רמת הגולן כשאין לו מושג על ההיסטוריה שלה ועל חשיבותה לישראל. מה הוא יודע? הוא בטוח שהרמה גבוהה (באנגלית המילים כמעט זהות) ושהיא נכס נדל"ני ששווה עשרות מיליארדי דולרים. זה מה ששמע כשטילפן לדיוויד פרידמן, השגריר שלו בישראל, וביקש הרצאה של חמש דקות על הגולן. "עצרתי אותו אחרי דקה", התפאר טראמפ.
נתניהו לא ניזוק מהראיון: להפך. עם זאת, יועיל לו לשוב ולקרוא בו. אולי ילמד מה קורה כאשר פוליטיקאי מקים מנגנון פרוע של הסתה נגד יריביו, טובל בפולחן אישיות ומתנהג כאילו הוא עדיין מכהן
ההכרה של טראמפ בריבונות ישראל בגולן הייתה דיבור סרק, ממש כמו השלט שהכריז על יישוב שייקרא על שמו. גם הטענה שלו, שההכרזה שלו הצילה את נתניהו בבחירות, תלושה מהמציאות. ארבע שנות טראמפ בבית הלבן הניבו מאות אלפי הכרזות דרמטיות שלא היו אלא פייק ניוז. זאת אחת מהן.
נסו להיכנס לרגע לראשיהם של דיקטטורים כמו ולדימיר פוטין ברוסיה, שי ג'ינפינג בסין, עלי חמנאי באיראן או קים ג'ונג און בצפון קוריאה. מה הם חשבו כאשר הבינו שהמפקד העליון של החזקה במעצמות תבל הוא ילד מגודל שמשועבד לאגו שלו. "אידיוט שימושי", כינתה אותו מזכירת המדינה לשעבר מדליין אולברייט. השאלה היא שימושי למי.
זאת גם השאלה שצריכה לעניין את הישראלים. לטוב ולרע, נשיאותו של טראמפ הטביעה חותם של ממש על ההיסטוריה שלנו. ראשית, ההכרה בירושלים כבירת ישראל. שורה של נשיאים הבטיחו לתקן את האנומליה הזאת ולא קיימו. טראמפ קיים. גם אם עשה זאת מהסיבות הלא-נכונות – לחץ של מיליארדר שתרם לקמפיין הבחירות שלו – טוב שקיים.
שנית, הסכמי אברהם. היציאה מהארון של הקשרים בין ישראל לנסיכויות הנפט היא מהלך ששני הצדדים יכולים לברך עליו. שלישית, הווטו שהטיל על סיפוח חלקים מהגדה המערבית. ביטול הסיפוח היה חלק מהמחיר שנתניהו נדרש לשלם על הסכמי אברהם (עסקת ה-F-35 הייתה מחיר נוסף). למעשה, ישראל הרוויחה פעמיים: גם זכתה בנורמליזציה וגם נחסך ממנה הסיפוח.
אלה הפלוסים. המינוס הוא הפרישה של ארה"ב מההסכם עם איראן. ההסכם היה רע אבל הפרישה הייתה רעה ומסוכנת ממנו. עכשיו, באיחור מצער, מבינים את זה גם נפתלי בנט, יאיר לפיד ובני גנץ. המהלך האומלל הזה נולד מהברית הנמהרת שכרת נתניהו עם המפלגה הרפובליקנית. בדרך איבדנו גם את הסיכוי להאט את התקדמות איראן לגרעין וגם את תמיכתו של חלק גדול מהמפלגה הדמוקרטית. לחיבור של ישראל עם טראמפ יש מחיר פוליטי כבד.
נתניהו הימר על ניצחון של טראמפ בבחירות. האם הוא חשב שיתקוף את איראן? לדברי מקור שהיה שותף לדיונים הפנימיים בישראל התשובה שלילית. נתניהו הבין שטראמפ חותר למשא ומתן עם איראן, לא למלחמה. הוא בנה על "מקסימום לחץ" שטראמפ יפעיל על האיראנים, אם וכאשר ייבחר מחדש. ההימור נכשל.
טראמפ לא היה חבר של נתניהו: הוא היה גלגל הרולטה שלו. גם אם הייתה חברות – ולא הייתה – לא היה לה משמעות. כשם שלא הייתה משמעות להודעה של נתניהו, זו שהכעיסה את טראמפ, שהוא חבר בנפש של ג'ו ביידן.
נחום ברנעצילום: אלכס קולומויסקינתניהו חייב לטראמפ ולחתן שלו ג'ארד קושנר לא מעט, אבל – ייאמר לשבחו – הוא נהג כמי שחובותיו למדינת ישראל קודמים. לא תפקידו של ראש ממשלת ישראל להחליט אם הבחירות לנשיאות בארה"ב נגנבו. אמריקה מצביעה; ישראל מברכת. הקללה ששיגר לעברו טראמפ מלמדת עד כמה הוא נרקיסיסטי, אגוצנטרי, תלוש מהמציאות, בלתי כשיר.
נתניהו לא ניזוק מהראיון: להפך. הוא יצא ממנו ממש בסדר. עם זאת, יועיל לו לשוב ולקרוא בו. אולי ילמד מה קורה כאשר פוליטיקאי מקים מנגנון פרוע של הסתה נגד יריביו, טובל בפולחן אישיות ומתנהג כאילו הוא עדיין מכהן והמחליף שלו הוא נוכל שגנב בחירות. אם יתאמץ קצת אולי ימצא באיוולת של טראמפ משהו משל עצמו.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
