בטור הזה יופיעו שתי חידות, שאלה אחת, ותגובה לביקורת עתידית. אפתח בשאלה: מי יחליף את בנימין נתניהו? הפסקתי לספור כמה פעמים שמעתי "ברור שאחרי המלחמה הוא יצטרך ללכת, אבל אני לא רואה מי יכול לבוא במקומו". מעצם השאלה עולה כאילו נדרשים גנים נדירים שמתגלים באופן בלעדי אצל יחידי סגולה. כאילו מדובר בזכות טבעית, או בנחלת אבות. כאילו לא מדובר בנבחר ציבור, בהחלט בכיר, אבל בכל זאת שכיר, עובד (בהגדרה זמני, ללא קביעות) של כל אחד מאיתנו.
יש להכיר בתכונה אנושית שנכתב עליה במחקר בפסיכולוגיה – התנגדות לשינוי. הרי לא נוח לשנות הרגלים. מי לא חושש כשהרופא שלו פורש, או כשסניף הבנק המקומי נסגר? שנים ארוכות אנחנו איתם, לטוב ולרע, נשארים גם אם יש לנו ביקורת, כי לא קל לצאת ממרחב הנוחות, למצוא תחליף ולהתרגל אליו.
ובכן, הנה החידה הראשונה: מה משותף לאבא אבן, לחיים הרצוג, ליהודה לנקרי ולעוד 15 איש? תשובה: כולם היו שגרירי ישראל באו"ם. בנוסף למגעים שהשגריר מקיים עם עמיתים ועם גורמים בארגון, יש לו עוד תפקיד, כמייצג את ישראל במרכז התקשורתי החשוב בניו יורק. לשגריר בעל כושר שכנוע, המיומן בניסוח סיסמאות קליטות, שהופעתו נאה והאנגלית בפיו רהוטה, התפקיד מספק הזדמנות להתפרסם בארץ ובעולם. למרות הנראות הגבוהה, מדובר במערכת קטנה: כחצי תריסר דיפלומטים כפופים לשגריר באו"ם, וקצין המנהלה אחראי על התקציב הצנוע שנקבע בירושלים.
חידה שנייה: מה משותף לדני איילון, לציפי חוטובלי, לצחי הנגבי ולעוד 10 אנשים? כולם היו סגני שר חוץ. השר אחראי על המדיניות, המנכ"ל דואג לביצוע. וסגן השר? הוא עושה מה שהשר לא רוצה או לא יכול. הרי אף שר חוץ לא ישלח את סגנו להחליף אותו בדיון חיוני בממשלה, ואף משלחת מחו"ל לא מבקשת לפגוש את סגן שר החוץ, אלא היא נאלצת להתפשר. כמו שגריר, סגן שר חוץ יכול ליזום ולהציע, אך הוא לא קובע, אלא מבצע החלטות ומדיניות של אחרים.
וכעת, נקודת בונוס למי שזיהה את הקשר בין שתי החידות: רק אדם אחד – בנימין נתניהו - מילא את שני התפקידים. בשונה מראשי ממשלה שקדמו לו הוא לא ניהל לפני כן מערכת גדולה, לא היה אחראי על תקציבים, לא קבע מדיניות ולא נדרש לקבל החלטות משמעותיות. אתם מוזמנים לבדוק מה עשו דוד בן גוריון, משה שרת, לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין, מנחם בגין, יצחק שמיר ושמעון פרס בטרם התיישבו בכיסא המשפיע במדינה.
וכן, הם עסקו גם ב"פוליטיקה", במובן של עסקנות ותככים. לעומתם, כשנבחר לראש ממשלה ב-1996 בהיותו בן 47, לאחר שהביס את יריביו בליכוד, עיקר הניסיון הציבורי של נתניהו היה כשגריר באו"ם וכסגן שר חוץ, שני תפקידים שדורשים הרבה דיבור, ומעט עשייה, תוצאות ואחריות.
טובה הרצלמי שסבור שנתניהו היה ועודנו ראש ממשלה ראוי, ומשוכנע שתפקודו הביטחוני, המדיני, הכלכלי, החברתי והאישי משביע רצון, בוודאי יסכים שלצד האינטליגנציה הטבעית שלו (איש אינו מערער עליה), די בניסיון שצבר לפני כניסתו לתפקיד כדי להצליח. לפי התפיסה הזו, יוכל להחליף אותו כל מי שלזכותו רקע מקביל. מדובר בהרבה מאוד אנשים ראויים, ואם כך, גם לשיטת תומכיו (וכמובן לשיטת כל היתר) אין סיבה לדבוק דווקא בו.
והנה תגובה מקדימה למשיבים למאמר שיכתבו, עם זה את מתעסקת עכשיו? בעיצומה של מלחמה קשה? את לא מתביישת? ובכן, אם ראש ממשלה לא מתבייש להתפנות בעיצומה של מלחמה קשה לסקרים ולמאמצים נמרצים לשימור הקואליציה שתשמור עליו ותבטיח את היאחזותו בכיסא, למה על אחרים להימנע?
- טובה הרצל הייתה שגרירת ישראל במדינות הבלטיות ובדרום אפריקה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
