רון בן ישי עם הלוחמים בעזה
(עריכת וידאו: אסף קוזין)
משני עברי הדרך המוליכה אל גבול הרצועה היו מוטלים שלדי מכוניות אזרחיות מפוחמות ואופנועים מעוכים. "אלו המכוניות שהמנוולים בזזו בקיבוצים וניסו לנסוע איתן לגבול", מסביר לי סא"ל פאבל, קצין הלוגיסטיקה. "מסוקי הקרב והכטב"מים פגעו בהם כשניסו לברוח חזרה לשטח עזה. את האופנועים של המחבלים שאתה רואה כאן הטנקים שלנו דרסו בשרשראות בשבת האיומה".
אתמול (שישי) בצהריים, אנחנו נוסעים בין השדות השוממים והמטעים של הקיבוצים שאין בהם נפש חיה. מדי פעם אנחנו עוברים על פני שטח כינוס של גדוד טנקים או דחפורי D9 שמחכים לתורם להיכנס. ראש הכוח שאליו צירף אותנו דובר צה"ל כבר הגיע לשפת הים של עזה באזור אוניברסיטת אל-אזאהר, שם נמצאים חיילי חטיבת חי"ר. שאר הכוח פרוש בשטח שבין גבול הרצועה לבין השכונות הדרום-מזרחיות של העיר עזה. זה הכוח שמכתר אותה מדרום.
מה יפריע למחבלים לברוח במנהרות שעוברות מתחת לאזור שאתם נמצאים בו לעבר דרום הרצועה, למחנה אל-בורג' למשל, אני שואל את המח"ט ישראל פרידלר לפני שאנחנו עולים לנגמ"ש הנמ״ר שיוביל אותנו פנימה. "אל תדאג", הוא מחייך. "אנחנו לא נותנים להם להימלט דרומה מעל פני הקרקע, וחיל האוויר כבר דאג שהם לא יוכלו לברוח דרומה מנחל עזה מתחת לפני הקרקע".
אל"מ ישראל פרידלר, אב לשישה, הוא מפקד חטיבה שהורכבה מחניכי קורסים שונים. תחת פיקודו נמצאים גם גדודים ופלוגות מצנחנים ומההנדסה וטנקים של חטיבת שריון, ויחד הם מהווים צוות קרב חטיבתי שפרוס על פני שטח נרחב ממזרח ומדרום לעיר עזה וכעת מטהר אותו.
לישראל פרידלר יש 12 אחים ששבעה מהם, בנוסף אליו, מגויסים כעת ללחימה בצה"ל. אנחנו מתיישבים בנמ״ר ומהדקים חגורות. "זה בגלל המטענים", אומר סגן מפקד החטיבה, סא"ל ג', שיושב מולי. "אם נעלה על מטען, שלא יידפק לך הראש בתקרה". הנגמ"ש בנוי לספוג את הדף המטען והנורות הירוקות הדולקות מסמנות שמערכת "מעיל רוח" עובדת ומוכנה ליירט טילי נ"ט או רקטות RPG שיירו עלינו. הנסיעה נוחה יחסית בדרך עפר שאותה אנחנו רואים מהמצלמות שסביבנו. המדפים סגורים כדי שלא נחטוף פנימה פגז מרגמה.
כניסת צה"ל לרצועה נעשתה הפעם בשיטות ובכלים שנותנים הגנה מקסימלית ללוחמים. אנחנו לא שומעים כעת את חיל האוויר פועל בסביבה, ולמעשה בכל השעות שבהן היינו בתוך הרצועה לא ראינו תקיפה אחת מלמעלה. נראה שהסיבה היא ביקור שר החוץ האמריקני אנתוני בלינקן, שבאותן שעות בדיוק ישב בתל אביב וצפה בסרטי הזוועה שצילמו המחבלים בעת שביצעו את טבח 7 באוקטובר. צה"ל כנראה לא רצה לקחת סיכון לאסון שיקרה בטעות כשהוא כאן, מה שיכרסם עוד בלגיטימציה שיש לצה"ל לפעול. אבל המרגמות והתותחים סביבנו רועמים בלי הרף.
עוד לא עברנו את גבול הרצועה והנמ״ר נעצר בחריקת שרשראות. מפקד אחד הכוחות הקדמיים שאליו אנחנו נוסעים מודיע לאל"מ פרידלר שהוא מבחין בשני חמושים אורבים בצד הנתיב שבו אנחנו עומדים לנסוע. "אנחנו מטפלים בזה", אומר מפקד הכוח שהבחין בהם גם הוא. פרידלר מאשר וכעבור כמה דקות מגיעה ההודעה שאחד הטנקים חיסל את השניים. הוא נותן הוראה לנהג להמשיך לנוע לעבר היישוב הקטן על רכס הגבעות שצופה אל ציר טנצ'ר (דרך סלאח א-דין) שעובר ברצועה מצפון לדרום לכל אורכה. היישוב הזה היה מעוז חמאס וחלק מקו ההגנה הראשון של הארגון נגד פלישה ישראלית אפשרית. ממנו גם יצאו המחבלים לתקוף את הקיבוצים נחל עוז ובארי.
הלם ההיתקלות הראשונה
עלייה קטנה ואנחנו בפאתי הכפר. הדלת האחורית של הנמ״ר נפתחת ואנחנו רצים החוצה. מסביב נשמעים מפעם לפעם צרורות של נשק קל ורצף של פצצות מרגמה המתפוצצות מקו הבתים שממול. "זה שלנו", אומר לי המח"ט פרידלר כשאנחנו עומדים על גג מבנה שנשאר פחות או יותר שלם. במרחק של כארבעה ק"מ רואים את ציר טנצ'ר ואת אוניברסיטת אל-אזאהר. סביבנו הריסות המעוז של חמאס. חיל האוויר לא השאיר אבן על אבן עוד לפני שהכוח נכנס. ביניהן נובר דחפור D9 ענק שחושף פירים של מנהרות לחימה של חמאס. אחר כך יטפל בהן כוח מיוחד של הנדסה.
"רוב החיילים כאן לא חוו מלחמה בעוצמה כזאת", מסביר לי אל"מ פרידלר. "באירוע הירי או בהיתקלות הראשונה יש קצת הלם, אבל אחר כך כולם מתאפסים. נכנסנו חזקים מאוד, אגרסיביים ומדויקים. הייתה התנגדות שלהם והיו לנו נפגעים אבל אנחנו מחזיקים חזק מאוד את השטח. הם פעילים יותר בשעות היום. בלילה הם פוחדים ומסתתרים כי הם מבינים שצה"ל יודע להילחם בחושך. עכשיו הם מנסים לזנב בנו מאחור מתוך מנהרות או מבנים. עיקר האיום שלהם עלינו הוא נ"ט, טילים ו-RPG וצליפה".
סביבנו המבנה ההרוס למחצה רוחש פעילות. בקומה עליונה הייתה עמדת טיל נ"ט קורנט של חמאס ועכשיו שוכבים שם שני לוחמי צנחנים מאחורי מקל"ר (מקלע רימונים). "בוא תראה משהו", אומר לי הסמח"ט ג' ושפתיו מתכווצות בתיעוב. בערימת אשפה בחצר למטה זרוק רכב קטן. זו קלנועית שנשדדה מקיבוץ בארי והועברה הנה, כנראה עם אחד הקשישים שנחטפו.
כשאתה במקום הזה, בתווך שבין העיר עזה לבין קיבוצי העוטף, אתה מבין את התכנון הזדוני. מי שיצא מכאן לא הלך להתעמת עם חיילי צה"ל, אלא להתעלל באזרחים ולהרוג אותם, וידע גם שיש לו לאן לחזור. הם עזבו את הקלנועית מאחור, כך אני מבין, ונכנסו לפירים שדרכם ברחו לעיר עזה וסביבותיה, ושם הם נצורים כעת. אני עיתונאי שנדרש לדווח עובדות, ככל האפשר במנותק מרגשותיי, אבל אני מוצא את עצמי רושם בחמת זעם בפנקס: "כאן חיו עד לפני שבוע האימהות, הנשים, הילדים וההורים של מרצחים סדיסטים".
מעלינו חגים עופות טרף. באזור הזה יש בימים אלה הרבה במה לנעוץ את המקור. ניכר שהם התרגלו. ירי התותחים והמרגמות לא מבהיל אותם.
דגל ישראל על הגג
סביב הגבעה הקטנה שעליה ניצב הכפר מיתמרים ענני אבק ובסמוך עולה עשן שחור ממפעל שהמחבלים התבצרו בו והציתו אותו לפני שעזבו. מהוואדי הסמוך עולה נהמת מנועי הטנקים שאחד מהם חיסל קודם את חוליית המחבלים שארבה לנו. המון כוחות פועלים בסמיכות גבוהה וזה מהווה סכנה. "אנחנו לא מבצעים ירי גם אם אנחנו מזהים חמושים שאנחנו חושדים בהם כמחבלים אם זה לא בתוך מרחב הלחימה שלנו", אומר אל"מ פרידלר. "יש גבולות גזרה ברורים בין הכוחות - מי יורה ובעיקר מתי לא יורים. החשש שלנו מירי על כוחותינו גדול מהחשש לירי מחבל על הכלים האלה".
בעמדה מאחורי מקלע נגב עומד יונתן, לוחם צנחנים ממושב תמרת שבעמק יזרעאל. "לא יצא לנו להיתקל בהם הרבה כי רובם ברחו לפי שהגענו, אבל אנחנו נסגור איתם חשבון", הוא אומר. כולם כאן - מפקדים וחיילים כאחד - מדברים בפאתוס שאני לא זוכר כמותו בשום מלחמה שסיקרתי. "כשהחיילים מדברים ביניהם הם אומרים שהאור צריך לעלות על החושך, שהאויב האכזר הזה צריך להימחק מהעולם", אומר לי המג"ד ר'. "כשנכנסנו לפה הייתה לנו הרגשה שאנחנו בונים עולם הרבה יותר טוב". בהתחלה הדבר צרם לי, אבל אחר כך שמעתי את הלוחמים שלו מדברים בדיוק כמותו.
הם סיפרו לי שבשבת האיומה רץ ר' עם אנשיו להילחם בקיבוץ כיסופים, ושם, אחרי שהציל חטופה והרג כמה מחבלים, הוא נפצע בגבו, פונה לקבלת טיפול רפואי וכעבור כמה ימים חזר לפקד על הגדוד שלו בחטיבה. כשאנחנו מאחורי מחסה בטוח של קיר בטון שמסתיר אותנו מצלפים אפשריים, הוא אומר לי: "תוך כדי לחימה נולד לי ילד ואת הברית עשיתי בטלפון האדום. בירכתי אותו את הברכות שהאב מברך כמו שצריך והמשכנו להילחם".
תפקיד החטיבה הוא לטהר את השטח ממחבלים לקראת השלב הבא, שבו יטופלו התשתיות הצבאיות של חמאס באזור - מעל הקרקע ובעיקר מתחתיה. המח"ט פרידלר עדיין לא יודע מה יהיה תפקידו אם וכאשר יהדק צה"ל עוד יותר את הכיתור סביב מרכז העיר עזה. הוא מרוכז בכאן ועכשיו. "אנחנו צריכים לאתר את האויב ולהרוג אותו, לשמור על עצמנו, למצוא פירים ומודיעין כדי שנוכל לנצח באופן ברור ובלי דילמות", הוא אומר לי אגב תליית דגל ישראל על גג הבית. "האיומים העיקריים עלינו הם צליפה, נ"ט ופשיטות של אויב. תוך כדי ביצוע המשימה צריכים לוודא שהחיילים שומרים על עצמם. אני מזכיר להם תמיד: קודם כל עומדים במשימה, ואחר כך שומרים על עצמנו. באנו לנצח, ועד כמה שאפשר לחזור הביתה בשלום".
המבחן עוד לפנינו
מגיעה התרעה. יש סימנים שמחבלים מתכוונים לפשוט על בית שבו יושבים כוחות צה"ל במרחק כמה מאות מטרים מאיתנו. ר' המג"ד מזמין אש מרגמות לעבר השטח המשוער שבו המחבלים נערכים. כל הכוחות באזור נדרכים, אבל למטה לוחמי הצנחנים שאינם במשמרת מכינים ארוחת צהרים ומדברים על הנאום שחסן נסראללה אמור לשאת בעוד כשעה וחצי.
8 צפייה בגלריה
אש מרגמות לאזור המשוער שממנו מגיעה ההתרעה
(צילומים: רון בן ישי, יואב לימור, יניב קובוביץ)
"הקשקשן הזה לא יעשה כלום", אומר לי בידענות דוד, לוחם שיושב בפינת החדר. "כמו שאתה רואה המורל שלנו גבוה ואנחנו נעשה את כל מה שצריך. רק שיתנו לנו את הפקודה". מפיו משום מה זה לא נשמע כמו קלישאה שדובר צה"ל שתל בפיו. ההתלהבות והמוטיבציה שלו הייתה מידבקת אבל כשאנחנו מיטלטלים בנמ"ר בדרך חזרה לשטח ישראל אני לא יכול להימנע מהמחשבה שהעיקר עוד לפנינו.
המבחן הגדול לכוחות צה"ל יהיה כשחמאס יתאושש מההלם, יזהה את הלוחמים ואז יהיה לו יותר לפגוע בהם. שלב השהייה הנייחת בשטח אחרי קרב ההבקעה הוא תמיד המסוכן ביותר וצריך לעשות הכול כדי לשמור על ביטחון הכוחות. חזרתי בהרגשה שהמפקדים וגם הלוחמים מודעים לכך.
