"כולנו אחים" הפכה למדבקה נפוצה על מכוניות. מצד אחד – אפשר להבין את הסנטימנט העמוק שלה. בתוך שיח מקוטב וגדוש בפייק ניוז ובביטויי שנאה של ממש, זוהי דרך לסמן שבסוף רב המשותף על המפריד ושבכל זאת יש נימים דקים ועמוקים שקושרים יחד את הקבוצות השונות בישראל. מצד שני, דווקא ביטוי שכל עניינו ליצור קרבה ומחויבות בין שבטים שונים הוא זה שלא פעם מעמיק את השסע. "כולנו אחים" הפכה לסיסמה משתיקה, מסרסת. כזו שנשלפת בשביל לנמנם מחאה, למנוע מאבק ערכי או דיון אידיאולוגי. אבקת סוכר שמפוזרת על מנת רעל, יש שיאמרו המחמירים.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• כשנתן אשל כתב על האריה העייף והחלש
• כך תביא קרן הארנונה לפגיעה בתושבים שלי
• אין שלום – אין שטריימל
• למרות הכול, תודה לאיימן עודה
עם סיסמאות אי אפשר לייצר שינוי עומק, אבל כן שווה להתחקות אחרי הסיבה שמניעה רבים כל כך לסלוד מהשיחה הציבורית, להימנע מנקיטת עמדה או להרגיש שהמשימה הכי חשובה בחייהם היום היא לשמור על קשרים ערים ומשמעותיים דווקא עם מי שהכי רחוקים מהם סוציולוגית או אידיאולוגית.
ניקח כדוגמה את בני ברק. בשבוע שעבר הכריזו המפגינים שיטילו על העיר מצור. הם פרסמו תמונה של ח"כ משה גפני כשעל כתפיו אדרת ולראשו כותרת – משל היה מנהיג מפוקפק ממשחקי הכס שיש להשמיד. ההפגנה הייתה תחת הכותרת של מאבק בממשלת הביזה, אבל היא לא התקיימה מול הכנסת, מול ביתו של שר האוצר בקדומים או אפילו ספציפית מתחת לביתו של גפני. היא הגיעה להטיל מצור על עיר.
עזבו את זה שבסוף זו הייתה הפגנה דלילה יחסית למה שאנשי המחאה יודעים להפיק. בואו נשאר בגזרת הכוונות. מה המסר כאשר מפגינים מול אוכלוסייה ולא מול מקבלי ההחלטות? מה הסיכוי שאירוע עם אנרגיה כזו יגלוש לפסים מבזים בדמות תקיפת חרדים, השלכת שטרות על עוברים ושבים או הצגה של תמונות עירום של נשים? ודאי שמארגני המחאה לא אחראים על כל ביטוי של שנאה או פחד – אבל בבחירה להכריז מצור על עיר הם כבר קצת סימנו את גבולות המשחק.
חברה חרדית שיקרה לי מאוד שמחה שהגיעו מפגינים לבני ברק לפני חודשיים. היא הודתה שלראות אלונקה צבאית ברחובה של עיר צבט את ליבה, והשיחות הכנות שנרקמו בין חרדים לחילונים לצד גשר איילון היו בשורה. השבוע היא כבר נשמעה אחרת. לראשונה, אחת הנשים הכי אופטימיות שאני מכירה, נשמעה שבורה. מפחדת. פתאום זו לא זעקה מלב דואב של מפגינים, אלא תחושה עמוקה של דה-לגיטימציה ודה-הומניזציה למגזר שלם. כלפיה וכלפי בני ביתה.
מיותר לומר שזוהי רק דוגמה. גם המנהיגים החרדים יודעים היטב לבזות את יריביהם. רק אתמול (שני) בז ח"כ גפני לנועה קירל ודרכה לכל המגזר החילוני תוך התייחסות מבזה לגופה, ומספיק לפתוח את העיתונות המגזרית בשביל לזכות לכל הרפרטואר שמקטין או מבייש מגזרים שלמים. אנשי המחאה, שמפגינים במסירות כבר 20 שבועות, הם גם מי שסופגים באופן עקבי אלימות קשה בהפגנות. שלטים של "שמאלנים בוגדים" הפכו לקבועים בנוף, אבל בשונה מהתבטאות מבישה של מגישה בטלוויזיה – הם לעולם לא יזכו לגינוי של ראש הממשלה.
אותם שרים שמכריזים מעל לכל במה "אחים אנחנו" הם גם אלו שחוטאים הכי הרבה בביזוי המפגינים ובשיסוי אוכלוסיות אלו באלו. חטא השנאה הוא קל וזמין. הוא מייצר טראפיק ועניין, והוא משאיר את האש בוערת גם אחרי עשרים שבועות של מאבק. עולה השאלה האם ניתן עוד לקיים מאבק ערכי, מתמשך, כמעט סיזיפי – בלי לגלוש לאד הומינם? בלי להגיע אל מחוזות של נידוי ושיסוי? התשובה היא כן.
מה אפשר לעשות? לדבר בעובדות. קודם כל. במציאות שבה שקרים מפוזרים אל הרוח אחת לשעה יש ערך גבוה לשיח עובדתי, ענייני, רלוונטי. דבר שני – מחאה, כל מחאה, לא יכולה להיות נגד ציבור. לא נגד חרדים, לא נגד חילונים ולא נגד מתנחלים. לא רק שזה לא לגיטימי, זה לא עובד. אין לשום מחנה דרך לנצח רק באמצעות התבצרות בתוך עצמו. הסכמות או ניצחונות נולדים דווקא כששבטים מתמוססים אלו אל תוך אלו, ויכולים להתגבש יחד בשיתוף פעולה כנגד עוולות ספציפיות.
מחאות צריך להוביל נגד מקבלי ההחלטות, נגד מוסדות השלטון. כל התפזרות בהגדרה מייצרת קרקע להתבצרות ולמופעים מסוכנים. וגם – כל מופע קיצוני, מעליב או גזעני יקבל יותר נפח מגודלו האמיתי. במציאות שבה כולם רוצים להוכיח את קלונו של הצד השני – הענייניות היא ערך כמעט קדוש.
חן ארצי סרורPhoto: Ynet דבר אחרון – ואולי הכי קשה ליישום, הוא ההתעקשות לייצר קשרים קרובים, חבריים, אינטימיים, עם שותפים ושותפות מכלל השבטים בישראל. הבדיחה על החבר הדתי מהמילואים או החברה החרדית מהעבודה אינה קלישאה. אידיאולוגיה היא דבר חשוב, אבל לרוב מפריזים בערכה. דווקא בשביל להצליח לייצר דרכים משותפות בתוך עולם שבו יש התנגשות ערכית תמידית, אנחנו חייבים לייצר מרחבים אינטימיים. בהם הרצונות, החלומות או הפחדים של מי שלא מגיע מאותה קבוצה כמו שלנו הם לא כותרת בעיתון, אלא חלק מהנוף.
החברה בישראל הופכת יותר ויותר נפרדת – השכונות, החינוך, מקומות עבודה, הצבא. ההטרוגניות מושמדת תחת הפוליטיקה השבטית, שמתגמלת בטווח הקרוב ואסונית לאורך זמן. העיקשות לנפץ את תיבות התהודה לטובת מערכות יחסים משמעותיות מייצרת ענווה, הקשר רחב ומחויבות אחרת, ולכן זוהי פעולה רדיקלית לא פחות מלהפגין בכל מוצאי שבת.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
