השעה היא שעת ערב בבירה הקטארית דוחא, וקבוצה של כמה חברים שמתגוררים בעיר נפגשת ללגום קוקטיילים ולנשנש חטיפים בבר מקומי. הם מפטפטים, דנים בענייני דיומא – ואגב כך מדפדפים בעמודי הפרופיל של גברים הומואים באפליקציות הדייטינג טינדר וגריינדר. בשלב מסוים קופצת על מסך הטלפון של אחד מהם הודעה מבחור שנמצא מעבר לפינה, והצעיר, בשנות ה-20 לחייו, קם מהשולחן ועוזב כדי לפגוש אותו פנים אל פנים.
מסביב לכדור 2022 – זווית אחרת למונדיאל:
• נשיא פיפ"א בעד קטאר: "אירופה צריכה להתנצל קודם 3,000 שנה"
• היתום, העיוור וזה שנותר מרושש: סיפורי הפועלים שבנו לקטאר את המונדיאל
הפגישה של ארבעת החברים נערכה בשבוע שעבר, פחות משבועיים לפתיחת המונדיאל בקטאר. הטורניר הקטארי הפך שנוי במחלוקת לא רק בגלל הדיווחים שאירוחו נמסר למדינה המפרצית בזכות מעשי שוחד ושחיתות, אלא גם בשל המוניטין העגום שלה בכל הקשור לזכויות אדם – מהתנאים שבהם הועסקו מהגרי העבודה שבנו את המתקנים למונדיאל ועד לדיכוי הלהט"בים החיים בשטחה.
כשמאזינים לארבעת הלהט"בים שאיתם שוחחה סוכנות הידיעות רויטרס, אפשר לרגע לתהות מה בעצם רע כל כך בחיים כהומו בקטאר. כל הארבעה – אזרח מערבי, שני קטארים וערבי נוסף ממדינה אחרת באזור – מעידים שהם יכולים לחיות לפחות במידה מסוימת של חופשיות: "אנחנו מתרועעים יחד, יוצאים לאכול יחד, הולכים יחד למסיבות ולחוף", מספר המערבי שבהם, שחי בקטאר כבר יותר מעשור. "אנחנו לא מתגפפים עם בני הזוג שלנו בציבור ולא מניפים את דגלי הקשת, אבל אנחנו בהחלט לא מנמיכים את קולנו".
ובכל זאת, כל הארבעה מודים שהחירויות היחסיות שמהן הם נהנים נובעות ממעמדם הפריבילגי: הם אולי יכולים להרשות לעצמם לגור לבד, לארח מסיבות פרטיות ולהכיר בני זוג במסעדות יוקרה או במועדוני לילה, שבהם האכיפה של כללי הצניעות הקטאריים רופפת יותר; אבל המצב הזה אינו מנת חלקם של כולם. "אני יכול לחיות ככה בגלל המעמד שלי, אבל גברים הומואים במחנות הפועלים לא יוכלו ליהנות מהחיים האלה", אומר המהגר הערבי שבחבורה, בן 30.
בדבריו מתכוון הצעיר להמוני המהגרים הפשוטים שמגיעים לקטאר ממדינות באסיה, באפריקה ובמזרח התיכון, כדי להרוויח בה סכום כסף שישנה את חייהם – ואז לחזור הביתה. קטאר היא מדינה עשירה בנפט המושכת המוני מהגרים כאלה: למעשה מתוך 2.9 מיליון התושבים בנסיכות הרוב המוחלט הם מהגרי עבודה, ורק 380 אלף הם אזרחים קטארים של ממש. בין המהגרים אפשר למצוא מנהלים בכירים הנהנים ממשכורות עתק וחיים במגדלי פאר, אבל הרוב הם פועלי בנייה המסתפקים בשכר נמוך במונחים קטאריים, ולא פעם משוכנים במחנות פועלים שהתנאים בהם עלובים.
הדאגה לזכויות הלהט"בים הנרמסות גדולה לא פחות בכל הקשור ללהט"בים הקטארים עצמם: להט"בים כאלה העידו בשנים האחרונות שנפלו קורבן למעצרים והתעללויות מצד הרשויות, ובדו"ח שפרסם בספטמבר ארגון זכויות האדם Human Rights Watch הובאו עדויות על להט"בים שנכלאו חודשים מתחת לאדמה, וספגו השפלות כמו מכות, בעיטות וגזיזת שיער או נדרשו לעבור טיפולי המרה. קטאר הדפה את ההאשמות, טענה כי הן מבוססות על מידע שקרי, והדגישה כי היא "אינה סובלת אפליה נגד שום אדם".
התנהלות השלטון בדוחא מעידה בדיוק על ההפך. החוק הקטארי אוסר לחלוטין קיום יחסים חד-מיניים, והוא מתיר לגזור בגינם עונש של עד שלוש שנות מאסר. הגלישה לאפליקציות דייטינג בקטאר חסומה על-ידי הרשויות, וכדי להיכנס אליהן יש לעקוף אותן באמצעות VPN. עדות ברורה יותר מכול לסכנה האורבת ללהט"בים אפשר למצוא בעצם העובדה שאפילו ארבעת החברים ה"פריבילגים", כפי שהם מתארים את עצמם, ביקשו להישאר בעילום שם כשהתראיינו לרויטרס, מחשש שהשלטונות יענישו אותם.
תגובת נשיא פיפ"א? "יודע מה זה אפליה, אני ג'ינג'י"
ב-12 השנים שעברו מאז זכתה קטאר באירוח המונדיאל התמודדה הנסיכות עם ביקורת הולכת וגוברת על יחסה ללהט"בים, והתאחדות הכדורגל הבינלאומית פיפ"א נדרשה לוודא שהמדינה תכבד את זכויות הלהט"בים שיגיעו לצפות בטורניר בשטחה. כ-1.2 מיליון תיירים מהעולם צפויים להגיע למונדיאל, בהם גם הומואים, לסביות וטרנסג'נדרים, וקטאר מסרה כי תקבל את כולם בברכה, אך הדגישה כי על כל התיירים "לכבד את התרבות המקומית", ובין השאר להימנע מהבעה של חיבה פיזית בפומבי. ממש החודש עורר סערה שחקנה לשעבר של נבחרת קטאר חאלד סלמאן, שבריאיון לטלוויזיה הגרמנית מתוקף תפקיד כ"שגריר מונדיאל" של ארצו טען שלהומואים יש "בעיה במוח".
ראשה יונס, חוקרת לענייני להט"ב בארגון Human Rights Watch, מדגישה כי האחריות רובצת לא רק על כתפיה של קטאר, אלא גם על אלה של פיפ"א, שהעניקה לנסיכות את אירוח הטורניר מבלי לקבל ממנה ערבויות מספקות הקשורות לזכויות אדם, לא רק אלה של התיירים – אלא גם של הקטארים עצמם: "לקטאר ולפיפ"א היה יותר מעשור להציג דרכים להגן על זכויותיהם של בעלי נטיות מיניות שונות או זהות מגדרית שונה, והן לא עשו זאת", היא אומרת. "ב-2020 קטאר הבטיחה שהנסיכות תכבד תיירים להט"בים שיגיעו אליה במונדיאל ושלאוהדים יותר להניף את דגלי הגאווה במשחקים, אבל היא התחמקה משאלה אחת חשובה: מה יעלה בגורל זכויות התושבים הלהט"בים של קטאר עצמה?".
את שאלת גורלם של הלהט"בים הקטארים מדגיש גם נאס מוחמד, רופא הומו מקטאר שגר בעשור האחרון בארה"ב. לדבריו, תשומת הלב הבינלאומית מוקדשת באופן לא פרופורציונלי לגורלם של התיירים הלהט"בים שיגיעו למדינה במקום ללהט"בים הקטארים: "כשאתה להט"ב בקטאר ואתה לא מקבל את האפשרות להיות מי שאתה באמת, אתה פשוט מאבד את הזהות העצמית שלך", הוא אומר. "החיים במדינה שבה אין שום נראות להט"בית, שום שיח על מה זה להיות להט"ב, גרמו לי להרגיש שמשהו לא בסדר איתי, ואני מרגיש שעכשיו יש הזדמנות לאפשר לאנשים לדעת שהם לא לא-בסדר".
ממש היום ניפק נשיא פיפ"א, ג'אני אינפנטינו, הצהרה שפעילי זכויות אדם יראו בה הוכחה לניתוק של הצמרת המושחתת המנהלת את הכדורגל העולמי ממצוקותיהם של האנשים הפשוטים. במסיבת עיתונאים קרא אינפנטינו לעולם, ובמיוחד לאירופה, לחדול מהצביעות שלהם לכאורה כלפי קטאר, ולקבל את העובדה שזכויות להט"ב מקודמות בקצב שונה במדינות שונות. בהשוואה מפוקפקת הזכיר שגם במונדיאל שנערך בשווייץ ב-1954 – לפני כמעט 70 שנה – ההומוסקסואליות הייתה אסורה בחוק השווייצרי. בניסיון להביע הזדהות עם כל הצדדים, בהם המדוכאים, אמר אינפנטינו: "היום אני מרגיש קטארי. היום אני מרגיש ערבי. היום אני מרגיש אפריקאי. היום אני מרגיש גיי. היום אני מרגיש כמו מהגר עבודה. אני יודע מה זה להיות מופלה. סבלתי מבריונות בגלל שהייתי ג'ינג'י".
הלהט"בים שלא יגיעו: "לא אצפה אפילו בדקה"
כמה שחקנים ונבחרות שישתתפו בטורניר מתכוונים להבליט בכוונה את תמיכתם בזכויות להט"ב. הארי קיין ומנואל נויר מנבחרות אנגליה וגרמניה למשל יענדו על זרועותיהם סרט עם הכיתוב OneLove, וכמותם מתכוונים לעשות שחקנים בנבחרות וויילס והולנד. נבחרת ארה"ב הודיעה שבמתחם האימונים שלה בקטאר תתנוסס גרסה של הסמל שלה שבה הוא צבוע בצבעי הגאווה. בקהילה הגאה עצמה, לעומת זאת, רבים יסתפקו בנציגות המחמיאה הזו – וידירו את רגליהם מדוחא.
כזו היא למשל ססקיה ניניו דה ריברה ממקסיקו, שתכננה לנסוע למונדיאל עם בת זוגה מריאל דואיה, העובדת כסוכנת של שחקני כדורגל, והרהרה באפשרות להציע לה נישואים שם במהלך אחד המשחקים ולפרסם את תמונת ההצעה ברגע שייצאו מגבולות קטאר. ככל שבנות הזוג קראו עוד ועוד על חוקיה השמרניים של הנסיכות נראה להן הרעיון פחות ופחות מוצלח, ולבסוף הן החליטו שבעוד דואיה תיסע למונדיאל לצורך עבודתה, ניניו דה ריברה תישאר בבית במקסיקו. "בהתחשב בכך שאנחנו זוג לסביות היה לי קשה עם המחשבה שניסע יחד למדינה שבה לא נרגיש בטוחות", היא אומרת.
לתחושתה של ניניו דה ריברה שותפים אוהדים ואוהדות להט"בים רבים בעולם, ויש ביניהם מי שמתלבטים אפילו אם לצפות בטורניר בטלוויזיה. דריו מינדן, הומו מגרמניה, מספר למשל שאף שהוא חובב כדורגל מושבע, הוא לא יצפה ולו בדקה אחת מהטורניר בקטאר, לאות הזדהות עם הלהט"בים שם. חואן פבלו מרינו מארגטינה חולת-הכדורגל, המשמש נשיאו של ארגון בשם "הומואים שמתים על כדורגל", מביע אי-נחת מעצם ההחלטה לאפשר לקטאר לארח את הטורניר בידיעה שאלה הם חוקיה: "כשבוחרים את המארחת צריך לוודא שהיא עונה על כמה עקרונות בסיסיים של דו-קיום. לא יכול להיות שכל מדינה תהיה מועמדת ראויה".
ניניו דה ריברה המקסיקנית דווקא מתכוונת לצפות במשחקים בטלוויזיה. העובדה שתעשה זאת מרחוק, לבדה, בעוד זוגתה שוהה בקטאר, מעציבה אותה, אך היא שלמה עם ההחלטה. "הבחירה להישאר בבית נובעת מהרצון להיות נאמנה לערכים שלי, וחוסר הרצון להכניס הרבה כסף למדינה שלא מקבלת אותך בגלל הנטייה המינית שלך. המונדיאל הוא בדרך כלל אירוע שמאחד אנשים, אירוע שבו לא משנה מאיפה אתה בעולם, מה הדת שלך או לאיזו קהילה את שייך. כולנו מדברים שפה אחת – כולנו מדברים כדורגל".
בדוחא עצמה, בינתיים, יש מי שחוששים ממה שיקרה כשהחגיגה תיגמר. ארבעת החברים ההומואים שהתראיינו לרויטרס הביעו חשש שדווקא הביקורת הבינלאומית שנמתחת כעת, לרגל המונדיאל, על יחסה של קטאר ללהט"בים, תפגע בהם בסופו של דבר ותגרום לתגובת-נגד נזעמת כלפיהם ברגע שהטורניר יסתיים ותשומת הלב העולמית תוסט מהנסיכות. הפחד הגדול שלהם הוא שבמקרה כזה, גם הזכויות המסוימות שמהן הם נהנים עכשיו יישללו: "מה יהיה עלינו, אלה שחיים בדוחא כבר שנים והפכו את דוחא לעליזה?", שואל אחד מהם. "כשמונדיאל יסתיים, גם העיסוק בזכויות האדם ייפסק?".