ב-7 באוקטובר הייתה קרן מאיר סמב"צית בחמ"ל כיסופים. בעדות מפורטת, מטלטלת ויוצאת דופן שפרסמה בפוסט באינסטגרם, היא תיארה את מתקפת הפתע של חמאס מעיניה של מי שהייתה שם, ותפקדה בגבורה ובקור רוח מדהים. זוהי עדותה המלאה.
משמרת לילה בשישי, מעשר אני בחמ"ל. בשש בבוקר מצלמת את הזריחה היפהפייה והשלווה של כיסופים (עם הרגשה קצת מוזרה בבטן), וחוזרת חזרה. תוך חמש דקות בלבד, אותם שמיים מתמלאים בירי טילים שלא ראיתי כמותו מעולם לעבר כל העוטף. אני מכריזה בקשר שיורים עלינו. כולם קופצים לחמ"ל ובמקביל תצפיתניות מדווחות בקשר שמחבלים פרצו את הגדר. הדבר הראשון שעולה לי לראש זה היישובים ואני רצה לטלפון ושולחת הודעה בקבוצה של הרבש"צים לא לצאת ממרחבים מוגנים, חדירות מחבלים בכל הגזרה!
מבינה שכל הגדר מפורקת, ורואה אלפי מחבלים מתקדמים לשטח הארץ - על אופנועים, על טרקטורים, ברכבים, מהאוויר, ומה לא. יודעת שאני נמצאת שני קילומטרים מהגבול ומדחיקה את המחשבה. המצלמות נופלות, צלפו בכולם. כל הסמב"ציות והתצפיתניות שהיו במגורים או במיגוניות נדחקות בפאניקה לחמ"ל (הוא ממוגן), ואני מאושרת לראות שכולן שלמות ובריאות. זה לא מובן מאליו.
המחבלים בש.ג. של המוצב. אנחנו עדיין לא באמת יכולים לדעת כמה. 80? 100? 120?
הם חודרים פנימה.
אני מרימה ראש ורואה את החברות התצפיתניות שלי שאני כל כך אוהבת בוכות, מתחבאות כדי שלא יצלפו בהן, ומתפללות. ברגע שנפלו המצלמות הן לא יכלו לעשות כלום, אבל זה עוד ישתנה בהמשך.
סוף שבוע, חג וכוח אדם מצומצם, מבינה שיהיה קשה להגן על המוצב, ברור וחשוב שקודם ישלחו כוחות לאזרחים - וזו גם התשובה שאני מקבלת מהחטיבה. תשובה שאני שומרת לעצמי כדי לא לעורר פאניקה. כי אנחנו מעטים מאוד, מול רבים מאוד. מאוד.
החמ"ל מתמלא בפצועים מהבסיס, חברים שלי, והרצפה משנה צבע לאדום. לוחמים צורחים מכאב.
אני מדחיקה, משתדלת רק לשמוח שהתאג"ד התותח נמצא בחמ"ל ומטפל בפצועים. שאר הסמב"ציות והתצפיתניות מתחילות לעזור לפצועים מהחמ"ל, לומדות מתן עזרה ראשונה ויצירת חסמי עורקים תוך כדי תנועה. משתמשים בחולצות, מכנסיים, כל שרוול שבנמצא הופך לציוד חבישה מאולתר.
המקום שאני עומדת ומנהלת מולו את החמ"ל לא מוגן. הבנות אומרים לי תודה שאני ממשיכה, נותנות לי כוח ומבצעות כל מה שהרופאים אומרים להן.
עולה לעוד תמונת מצב, מנסה להבין איזה כוח מגיע לאיזה יישוב, צועקת בטלפון איפה חיל האוויר, איפה כולם. איפה? ופתאום, נס קטן וענק, מצלמה אחת עולה, המצלמה שמגינה על כיסופים. אני מבינה שזה משמיים ועולה רעיון - מבקשת מהתצפיתניות לדקור איתורים כדי שנפעיל זיק (כלי טיס לא מאויש) על מחבלים שבדרך למוצבים ולקיבוץ.
הדר הסמב"צית השנייה מצטרפת אליי ואנחנו מכווינות זיקים למחבלים שבדרך אלינו ואל אזרחים חפים מפשע. אנחנו עובדות ביחד, ותוך כדי אנחנו מקבלות שיחות שלא יאומנו מאנשים שמתחננים להצלה, מחיילים שתקועים בלי תחמושת, אוכל ומים, מרבש"צים שאני נשבעת להם ששלחתי אליהם כוחות ושלא שכחתי אותם, מחברה שלי, תצפיתנית שתקועה בחדר במגורים הלא ממוגנים כשהמחבלים יורים סביבה, מחבר טוב שאומר לי שכולם סביבו מתים או פצועים ושאם לא יגיעו עכשיו לחלץ אותם אף אחד לא יישאר בחיים. ואני מנסה לשלוח כוח לכל מקום, ואני רואה שבקושי נשארו לוחמים.
בחמ"ל כמה לוחמים בודדים מחפים על הדלתות, אנחנו משאירים את הדלת הראשית פתוחה כדי לא לסגור את דלת המקום שאליו מפנים פצועים. אני שומעת שמות של חברים שלי שנרצחו, ושם אני כבר לא מצליחה להחזיק את הדמעות. זו הנקודה הראשונה שאני מסכימה לעצמי לפעול מרגש. הסקשר"ג של הגדוד תופס לי את היד ומאפס אותי, אומר לי שתפקדתי מעולה עד עכשיו ושאני צריכה להמשיך. שהוא פה לידי לעזור, שיהיה בסדר. ואני מתאפסת כי אני יודעת שאין ברירה. בטעות שומעת על מה שקרה בנחל עוז, מוצב לידי, ומכחישה לחלוטין, שומרת לעצמי כי שוב, אני לא יכולה ליצור עוד פאניקה.
איכשהו כל שעה אני גם צריכה להרגיע את אבא שלי ולהגיד לו שהכול בסדר כדי שהוא פיזית לא יגיע לפה ברכב מאשקלון עכשיו. וככה זה ממשיך וממשיך, אני ערה ובמשמרת כבר יותר מ-20 שעות, עוד ועוד שמות של מתים, שיחות מאנשים שמתחננים לעזרה, וסד"כ שרק הולך ומתרוקן.
חבר טוב נכנס בצעקות שכל החברים שלו מתו ושהוא נשאר לבד. אני מבקשת שיעבירו אותו לחמ"ל השני כדי להישאר בפוקוס ובניתוק רגשי. הטלפונים ממשיכים לצלצל, אני ממשיכה להכווין כוחות, ואז - זהו.
החמ"ל נופל. חושך מצרים. נשארו עם 4 טלפונים ותדר אחד בקשר. מדווחת, מנסה לעלות לתמונות מצב אחרונות, ובעיקר צועקת איפה הכוחות שאמורים לעזור לנו. איפה?!? אנחנו פה לבד שעות! משתגעת, לא נותנים לי תשובות, אומרים שזה בטיפול שוב ושוב, ולא קורה כלום. לוחם מיחידה שכן שלחו כדי לתגבר נכנס לחמ"ל ואומר שכמעט כל הצוות שלו נמחק ושהוא חייב עזרה.
שבעה לוחמים בודדים נשארו ומחפים על הדלתות, אין את מי לשלוח אליו. בכל זאת יצאו אליו. וזה ממשיך, עוד מישהו שמת מפצמ"ר, חברה שחולצה מערימת גופות, וגם אחרי שהצליחו לפנות פצועים תמיד יש לי עוד פצועים בחמ"ל. תינוקת קטנה של אשתו של הסמג"ד בוכה וצועקת ברקע, חדר חנוק, חשוך, ריח שרוף ואזעקה שגרמה לנו להיות בטוחים שהחמ"ל הולך לעלות באש. הדלת החשמלית שכן הייתה סגורה נפתחת, ושמים עליה ארונות, מחפים ומקווים לטוב.
שוב מדווחת (צורחת) שאם לא מגיעים לפה כוחות חבירים בדקות הקרובות אין לנו שום סיכוי לצאת בחיים. למי אני מדווחת? לחברות שלי הסמב"ציות בחטיבה, לקצינה שלי, לאנשים שאני מכירה ואוהבת. ואני יודעת שזו לא אשמתן, אבל אין מענה. אין מענה.
ורק כאן הוא באמת הכה בי - חוסר התקווה. החברות שלי כותבות הודעות פרידה למשפחות ולחברים, מאחוריי הפצועים על הרצפה, ואני עומדת שם מול הטלפונים והדלת הפתוחה, בחושך, מעכלת שאנחנו לבד לגמרי. מעכלת מה קרה לכל התצפיתניות, הסמב"ציות והלוחמים במוצב לידנו. מעכלת שכנראה יהיה לנו גורל דומה. מישהו מדליק אור על הטלפונים של החמ"ל מהשעון שלו, כי כבר מזמן לא רואים כלום. מעבירים בינינו שלוקים אחרונים של מים שנשארו.
עשר בלילה, אחרי 16 שעות של סיוט - מגיעים לוחמים מאגוז. אנחנו בהלם, מישהו בא. מישהו סוף סוף בא. עדיין יש מחבלים בשטח, והיציאה מכיסופים היא רגלית. אנחנו מסתדרות בטורים ומסבירים לנו שמחפים עלינו ושיהיה בסדר, לראשונה אווירה של תקווה באוויר.
רגע לפני שיצאנו ביקשתי שיחכו רגע וחזרתי לחמ"ל כדי לעלות בקשר ולהסביר שמחלצים אותנו, בקול חנוק איחלתי בהצלחה ויצאתי החוצה בדמעות. המקום שהיה הבית שלי הרוס עכשיו.
אנחנו לא יודעים מי מת, מי חי ומי נלחם. אנחנו יוצאים. ההליכה מהחמ"ל לאוטובוס היו שבע הדקות הארוכות בחיי. אני מסתכלת על הרצפה ומחזיקה להדר את היד, משתדלת לא לראות את כל הגופות והדם, מנסה לזכור את הבית השני שלי כמו שהוא היה, לא כמו מה שהוא הפך להיות.
סוף-סוף הגענו לאוטובוס. ראיתי אנשים מוכרים מהגדוד, ולא האמנתי שזה באמת קורה. כשהתיישבנו מישהו אמר - זהו בנות, הכול בסדר, מישהי רוצה חמצוצים? העבירו לנו חטיפים לאחור ממש כמו בטיול שנתי של כיתה י"ב בשנה שעברה, וזה הזכיר לי מה אני כל כך אוהבת בעם שלנו. מי חושב לקנות במבה בדרך למבצע חילוץ מאחד המקומות הכי מסוכנים במדינה?
עכשיו הצלחתי לשבת ולכתוב את הסיפור הזה שייקח לי המון זמן לעכל. אני בעיקר רוצה לומר תודה ללוחמים האמיצים, לגדוד 51 שעשו הכול כדי שנצא משם בחיים, שנלחמו פצועים, שנלחמו בלי ציוד, שלא ויתרו לרגע גם כשהבינו כמה המצב רע. תודה לאגוז שחילצו אותנו ונלחמו בשבילנו. ייקח עוד הרבה זמן עד שנבין בדיוק מה קרה שם, ואני ממש מקווה לדעת בעקבות הפוסט הזה מי הלוחמים ששמרו עלינו, אלה שאני עוד לא מכירה, כדי להגיד לכם תודה אישית.
תודה ענקית. תודה לכם, עליכם, ותודה לה'.
משתתפת בצערם של האנשים שאיבדו את הקרובים אליהם, מתפללת לשלום הפצועים, ולחברים שלי שנפלו - לא אשכח אתכם לעולם, אתם הגיבורים שלי.
