רגע ההודעה על מותה של הכתבת בשידורי אל-ג'זירה
(מתוך טוויטר)
עשרות עיתונאים נהרגים מדי שנה ברחבי העולם, ומותה של העיתונאית שירין אבו עאקלה במהלך חילופי אש בין כוחות צה"ל לחמושים פלסטינים במחנה הפליטים בג'נין עורר גינויים וזעם ברחבי תבל, אבל היא לא העיתונאית היחידה שנהרגה בשבוע שעבר: יממה וחצי בלבד לפני כן נורו למוות שתי עיתונאיות במקסיקו, בעוד חיסול אחד מני רבים במדינה הזו, שרוב הקוראים בישראל ובעולם כבר לא שומעים עליהם.
אף שגם חיסול העיתונאיות במקסיקו זכה לסיקור בתקשורת העולמית, הסיקור הזה מתגמד ביחס לתשומת הלב הנרחבת שקיבלה התקרית בג'נין ביום רביעי בבוקר. עדות לכך היא העובדה שהגינוי באונסק"ו, ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם שאחראי בין היתר על תחומי תקשורת ועיתונות, פרסם גינוי למות אבו עאקלה באותו יום שבו נהרגה, בעוד את הגינוי לחיסול העיתונאיות במקסיקו הוא פרסם רק יומיים לאחר מכן.
מותה של אבו עאקלה, נזכיר, עורר גינויים נרחבים גם בשל העובדה שהייתה מוכרת מאוד בעולם הערבי אחרי יותר מ-20 שנה ככתבת בכירה באל-ג'זירה, אך גם בשל עובדת היותה אזרחית אמריקנית. בארה"ב קראו לחקירה "יסודית ומיידית" לבירור נסיבות מותה, ובהמשך הביעו שם ובמערב תרעומת גם מהעימותים במהלך לווייתה שלשום של העיתונאית בירושלים, שבמהלכם שוטרים תועדו מכים את כמה מנושאי ארון הקבורה.
לפי שעה, ולמרות לחץ אמריקני, הפלסטינים מסרבים לחקירה משותפת עם ישראל, על מנת לקבוע מי ירה את הקליע שפגע בראשה של העיתונאית הוותיקה בת ה-51: הלוחמים הישראלים או החמושים הפלסטינים, שלפי צה"ל ביצעו ירי חסר הבחנה במהלך פעילות מעצר המבוקשים בג'נין. הפלסטינים מיהו לקבוע שאבו עאקלה נהרגה מירי ישראלי – וכעת הם מנסים למנף את מותה הטרגי על מנת לתקוף את ישראל בזירה הבינלאומית, כפי שעשו בפרשת מותו של הנער מוחמד א-דורה באינתיפאדה השנייה. יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן כבר הבטיח להביא את הסוגיה בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.
בין היתר, הפלסטינים ותומכיהם טוענים כי לא ניתן לסמוך על חקירות שמבצעת ישראל בתחום, וכי הרג העיתונאית הוא עדות לניסיונה להשתיק את סיקור המתרחש בשטחי "הכיבוש". בישראל מכחישים מכל וכל את הטענה הזו, ובכל ההודעות שפרסמו מנהיגי המדינה וצה"ל הודגשה שוב ושוב חשיבות השמירה על חופש העיתונות. אז מה באמת מצב העיתונאים המסקרים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני? אלו הם סיפוריהם של כמה מהעיתונאים שנהרגו במהלך הסיקור הזה, והמצב ביחס לשאר העולם.
לפי נתוני הוועד להגנה על עיתונאים (CPJ), מאז 1992 נהרגו בסכסוך הישראלי-פלסטיני 19 עיתונאים (בספירה הזו לא נכללת אבו עאקלה), ומתוכם 16 היו פלסטינים. עיתונאים רבים אחרים נפצעו במהלך סיקור המלחמות, סבבי הלחימה או העימותים וההפגנות לאורך השנים: חלקם נפגעו מפגיעות הטילים של ארגוני הטרור, אחרים מפגזי טנקים או אש חיה וכדורי גומי, ואחרים טוענים להתנכלויות שונות או לשימוש בגז מדמיע.
זה מצלמה או טיל על החצובה?
מקרה נוסף שעורר זעם כלפי ישראל, אך לא כלל פגיעה בעיתונאים, אירע במהלך מבצע "שומר החומות" אשתקד, אז השמידה ישראל בהפצצה מהאוויר את מגדל התקשורת בעזה, שבו שכנו בין היתר משרדי סוכנות הידיעות האמריקנית AP. העיתונאים ושאר יושבי המגדל הוזהרו מראש והספיקו לברוח. בישראל הסבירו אז, בצל הזעם שהפנו כלפיה כלי תקשורת עולמיים, כי חמאס הפעיל מהמגדל שהושמד יחידה שעסקה בפיתוח מערכת אלקטרונית לשיבוש מערך ההגנה של כיפת ברזל.
אחד המקרים הידועים ביותר של הרג עיתונאים במהלך הסכסוך היה זה של צלם סוכנות הידיעות "רויטרס" פאדל שנאעה, שבאפריל 2008 נהרג בגבול רצועת עזה בשעה שצילם מוצב צבאי, דרומית לעיר עזה. שנאעה בן ה-23 נהרג מפגז של טנק ישראלי, ואת ירי הפגז לעברו הוא הספיק לתעד במצלמת הווידאו שלו, שהורכבה על גבי חצובה. מהירי נהרגו עוד שלושה אזרחים.
14 צפייה בגלריה
פאדל שנאעה, והמצלמה על החצובה. בצה"ל אמרו אז: לא יכולנו לדעת אם הורכבו עליה מצלמה או טיל נ"ט
(צילום: רויטרס)
כמו במקרה של אבו עאקלה, גם שנאעה נשא על עצמו אפוד מגן שעליו התנוסס הכיתוב "תקשורת", על מנת להזדהות כעיתונאי. בצה"ל הביעו אז צער על התקרית, ואמרו לרויטרס כי הכוחות באזור ניהלו "קרבות מתמשכים עם ארגון טרור חמוש, קיצוני ומסוכן". בצבא ערכו תחקיר לתקרית, וכארבעה חודשים לאחר מכן פורסמו ממצאיו, שקבעו כי הלוחמים לא פעלו שלא כשורה – וכי מהמרחק שבו שהה הכוח לא ניתן היה לקבוע אם החפץ שהורכב על גבי החצובה של שנאעה היה מצלמה או כלי נשק כלשהו, כמו טיל נגד טנקים.
ברויטרס דחו אז את הממצאים הללו, וקראו לחקירה עצמאית. בסוכנות הידיעות הבינלאומית טענו אז כי ישראל "הפרה בבירור את מחויבותה תחת החוק הבינלאומי להימנע מפגיעה באזרחים", ואף העלו את האפשרות שצה"ל מנסה בכוונה לפגוע בחופש העיתונות, "בכך שהוא גורם לשימוש במצלמה מול חיילים ישראלים להפוך למסוכן מדי", לשון הודעת הסוכנות באותה עת.
מותה של אבו עאקלה אירע אחרי ארבע שנים שבהן לא נהרג אף עיתונאי במהלך הסכסוך: המקרה הקודם היה זה של העיתונאי הפלסטיני אחמד אבו חוסיין באפריל 2018, שנפגע מאש של כוח צה"ל בעימותים על גדר הגבול ברצועת עזה. מוקדם יותר באותו החודש נהרג עיתונאי פלסטיני נוסף, יאסר מורתג'א בן ה-30, באותם עימותים בגבול הרצועה. בעזה טענו אז כי הוא נורה על ידי צלף, למרות שלבש גם הוא אפוד מגן שזיהה אותו כעיתונאי.
צה"ל מסר אז כי אינו מבצע ירי מכוון לעבר עיתונאים, ושר הביטחון דאז אביגדור ליברמן האשים שמורתג'א הפעיל רחפן מעל חיילי צה"ל. הוא גם טען בהמשך שמורתג'א היה למעשה פעיל בזרוע הצבאית של חמאס, אולם עמיתיו של מורתג'א הכחישו זאת, וחודש בלבד לפני מותו הסוכנות האמריקנית לפיתוח בינלאומי (USAID) העניקה לחברת התקשורת שמורתג'א היה שותף בהקמתה מענק כספי, ומסרה כי הליך הביקורת שנעשה לפני כן לא מצא קשרים לפעילות של חמושים כלשהם. ב"וושינגטוון פוסט" מציינים כי שלוש שנים לפני שנהרג, ב-2015, מורתג'א נעצר והוכה על ידי אנשי שלטונות חמאס, כיוון שצילם באזור שבו אסור היה לעשות זאת ללא אישור מראש.
לא כל העיתונאים נהרגו מירי. כך למשל סימונה קמילי, צלם איטלקי של סוכנות AP, נהרג באוגוסט 2014, מעט לאחר סיומו של מבצע צוק איתן, מפיצוץ נפל של צה"ל בבית להיא שבצפון הרצועה. הפיצוץ אירע ככל הנראה בזמן שאנשי מחלקת החבלה של חמאס ניסו לנטרל את הנפל, ונהרגו בו עוד חמישה בני אדם. צלם נוסף של AP נפצע אז באורח קשה. אחד מעמיתיו לשעבר של קמילי, בן 35 במותו, סיפר כי הוא היה צלם מצטיין, וכי את עבודתו הטובה ביותר עשה דווקא מחוץ לשדה הקרב, בתחומי המוזיקה והאומנות. אביו, פייר לואיג'י קמילי שהיה בעצמו צלם בעברו, סיפר אז: "העבודה שלו הייתה בדמו".
14 צפייה בגלריה
ג'יימס מילר. סרטו פורסם לאחר מותו תחת השם "מוות בעזה", וזכה בשלושה פרסי אמי
(צילום: AFP)
אזרח זר נוסף שנהרג במהלך סיקור הסכסוך הוא ג'יימס מילר הבריטי, בן 34 במותו, שנורה בצווארו במאי 2003, בזמן צילום סרט תיעודי על חיי ילדים פלסטינים ביהודה ושומרון ובעזה. הסרט פורסם לאחר מותו תחת השם "מוות בעזה", וזכה בשלושה פרסי אמי. מילר נהרג באזור רפיח, לפי החשד מקליע שירה קצין צה"ל. הכוח הישראלי פעל שם לאיתור מנהרה להברחת אמצעי לחימה ממצרים, ובאזור פרצו חילופי אש בין החיילים לפלסטינים.
לא רק באזורי קרב: איפה נהרגים הכי הרבה עיתונאים?
מצ"ח חקרה את הפרשה במשך שנה וחצי, ובסופו של דבר קבע הפרקליט הצבאי הראשי דאז, אביחי מנדלבליט, כי אין מקום להגיש כתב אישום נגד הקצין שפתח באש. מנדלבליט נפגש ב-2005 עם בני משפחתו של מילר, וציין בפניהם שהקצין ביצע לכאורה ירי שחרג מכללי הפתיחה באש, אך הוסיף שלא ניתן לקשור זאת באופן ישיר לפגיעה במילר ושלכן אין מקום להגשת כתב אישום נגדו. המשפחה דחתה את ממצאי החקירה הישראלית, ותבעה את ישראל בבית משפט בבריטניה. ב-2006 קבע שם חבר מושבעים שמילר נרצח בכוונה תחילה, תוך שאלו מתבססים בין היתר על ממצאים שהביא בפניהם חוקר פרטי ששכרה המשפחה.
מקרי המוות הללו אמנם זכו לתשומת לב רבה בעולם, אולם בחינה של נתוני הרג עיתונאים ברחבי תבל מגלה שמספר הקורבנות בישראל נמוך דרמטית ביחס למדינות אחרות בעולם: לפי נתוני אונסק"ו, מאז 1993 נהרגו ברחבי העולם 1,523 עיתונאים. בעיראק נהרגו בתקופה הזו 201 עיתונאים, במקסיקו נהרגו 140, בסוריה 113, בפיליפינים 112, בפקיסטן 86, באפגניסטן 81, בסומליה 75, בהודו 53, בברזיל 52, בקולומביה 48, בהונדורס 45, באלג'יריה 39, בתימן 39, ברוסיה 34, באוקראינה 25, בבנגלדש 25, בלוב 24 ובגוואטמלה 23. בארה"ב לפי הנתונים הללו נהרגו שבעה עיתונאים מאז 1993, ובצרפת שמונה. יצוין כי נתוני אונסק"ו שונים מעט מאלו של ה-CPJ, הוועד להגנה על עיתונאים, והוא קובע למשל שבארה"ב נהרגו באותה תקופה עשרה עיתונאים.
כך או כך, ברור לחלוטין שבישראל, שבה כאמור נהרגו עד כה כ-20 עיתונאים לפי הנתונים ב-30 השנים האחרונות, מצבם של העיתונאים המסקרים את הסכסוך טוב בהרבה מאזורים אחרים בעולם שבהם מתנהלים סכסוכים מדממים. בחודשים האחרונים עיקר תשומת הלב בכל הנוגע לשמירה על חופש העיתונות מופנה לאוקראינה, ובמהלך חודשיים וחצי של מלחמה בה נהרגו לפי ה-CPJ לפחות שבעה עיתונאים (ספירות אחרות נוקבות במספרים גבוהים יותר, של כ-20).
בין העיתונאים שנהרגו באוקראינה וסיפוריהם זכו לחשיפה נרחבת: העיתונאי ויוצר סרטי הדוקו האמריקני ברנט רנו, בן 51 במותו, שנורה למוות במרץ בעת שכוחות רוסיים פתחו באש סמוך לאירפין, אחד מפרברי קייב. באותו חודש נהרגו עיתונאי וצלם רשת "פוקס ניוז", פייר זקרזבסקי בן ה-55, ואולכסנדרה "סאשה" קובשינובה, עיתונאית אוקראינית בת 24, שעבדה כיועצת עבור הרשת האמריקנית. לפני שבועיים נהרגה במתקפת טילים על קייב העיתונאית ורה גיריך, ששימשה בעבר כדוברת השגרירות הישראלית באוקראינה. היא שהתה בביתה בעת שטיל שהרוסים שיגרו פגע בבניין בן 25 קומות ליד מרכז העיר.
לפני כשבוע העניקה אוניברסיטת קולומביה בארה"ב פרס פוליצר מיוחד לעיתונאים של אוקראינה, ולפי הוועדה שבוחרת למי להעניק את הפרס היוקרתי בתחום העיתונות, הללו הפגינו אל מול הפלישה הרוסית לארצם "אומץ, נחישות ומחויבות לדיווח האמת". הוועדה מסרה עוד: "למרות הפגזות, חטיפות, כיבוש ואפילו מקרי מוות בשורותיהם, הם התמידו במאמציהם להביא תמונה אמיתית של האמת הנוראית, והעניקו כבוד לאוקראינה ולעיתונאים ברחבי העולם".
מקרי מוות רבים של עיתונאים בעולם מתרחשים דווקא מחוץ לאזורי לחימה צבאית: בשנה שעברה נהרגו לפי אונסק"ו 51 עיתונאים, ושני שלישים מהקורבנות לא נהרגו באזורי קרבות. רוב המקרים אשתקד היו לפי הארגון באזור אסיה והפסיפיק – שם נהרגו 23 עיתונאים – ובאמריקה הלטינית, שם נהרגו אשתקד 14 עיתונאים. מקסיקו היא כאמור מוקד לאלימות קשה במיוחד כלפי עיתונאים: הרשויות הפדרליות והמקומיות במדינה הזו מואשמות כבר זמן רב בהתעלמות מרצח עיתונאים, ובחקירה לקויה של מקרים שכאלו.
רק מתחילת השנה נרצחו במקסיקו 11 עיתונאים, ושתי עיתונאיות חוסלו כאמור זמן קצר לפני מותה של שירין אבו עאקלה בג'נין: לפי הדיווחים יסניה פלקוני ושיילה גרסיה אוליברה נורו למוות ביום שני שעבר בשעות אחר הצהריים (שעון מקומי), בזמן שישבו במכוניתן שחנתה מחוץ לחנות נוחיות בעיר קוסוליאקאקה שבדרום-מזרח מקסיקו. פלקוני הייתה מנהלת אתר חדשות מקומי בשם "אל וראז", שמשמעותו בספרדית "האמיתי", ואחיה סיפר כי היא ספגה איומים לפני החיסול. לדבריו, אלו שאיימו עליה דרשו שתסיר מהאתר סיפורים מסוימים הנוגעים למשטרת מדינת המחוז וראקרוס. הוא טען שהרשויות המקומיות מגינות על העבריינים.
פורסם לראשונה: 23:57, 14.05.22
