ניתוץ סמלי ממלכתיות, כגון גניבת טנק או הפסקת התנדבות לצה"ל, הפך למאפיין מהותי במחאה נגד הרפורמה המשפטית, ואתמול (שלישי) זה קרה שוב: בנותיו של המפכ"ל הרביעי, אהרן סלע המנוח, דרשו מהמשטרה להסיר את שמו מבית הספר לשוטרים, וכתבו: "אבינו היה שוחר צדק. הוא היה נחרד מכך ששוטרים מרביצים למפגינים". נכדו אמר ל-ynet: "אצל סבא, שוטר שנותן אגרופים לבן 18 לא היה נשאר יום במשטרה".
גילוי נאות: אני עורכת את כתב העת "משטרה והיסטוריה" של משטרת ישראל. אפשר לטעון שעובדה זו משפיעה על עמדותיי, אך עדיין יש להעמיד דברים על דיוקם. ראשית, הפעלת כוח אינהרנטית לעבודת המשטרה, ולעתים חלה עליה חובה חוקית להפעלתו. עם זאת, כפי שטען הקרימינולוג פרופ' ז'אן פול ברודר, שימוש בכוח בידי שוטרים משול לכיבוי אש באמצעות אש: מאבק בתופעה פסולה תוך שימוש באותו אמצעי פסול. קל להכריע בדיון תיאורטי מה הם ממדי הכוח הנדרש במדויק, אך לשוטר בשטח קשה לקבל החלטות, תוך שהוא סופג קריאות נאצה ולעתים יותר מכך. זכות המחאה אינה מוחלטת באף דמוקרטיה, ופיזור הפגנה המונית סוערת לא יתבצע בכפפות של משי.
בנוסף, ההיסטוריה של משטרת ישראל, לרבות בתקופת כהונתו של סלע בתפקידים בכירים, שזורה בשימוש בכוח לסוגיו השונים: מכת"זית וגז מדמיע הופעלו בהפגנות מיומה הראשון של המדינה. למעשה, גז מדמיע הופעל כבר ב-1949 נגד שוטרים שמחו על תנאי העסקתם. אפילו סלע, כשנדרש להתמודד עם שביתת הימאים בעת כהונתו כמפקד מחוז צפון (1951), כתב בדוח בנושא כי "נמצאים בקהל פורקי משמעת שקשה להשתלט עליהם", ולכן יש "לפזר את הקהל בכוח". דוגמה נוספת היא טענת הפנתרים השחורים בראשית שנות ה-70 כי המשטרה עשתה שימוש בכוח פסול נגדם. "די לאכול כלא ומכות כל יום שני וחמישי", נכתב בכרוז הראשון שלהם.
אם כך, שימוש בכוח לסוגיו השונים התקיים גם בתקופת כהונתו של סלע, וכמובן ששנים רבות אחריו. באגרופים כלפי הפנתרים השחורים, במכת"זית נגד חרדים, במכות נגד מתנגדי פינוי מתנחלים ובגז נגד שוטרים. ספק אם עובדה זו טרדה את מנוחת המפגינים כיום, עד שהופנו אמצעים אלה כלפיהם.
רובד נוסף של מורכבות ביחס לטענות המשפחה ניתן למצוא בפגישה של סלע ב-1961, בעת שכיהן כראש אגף כוח אדם במשטרה, עם נעמי שדמי, שהקימה את יחידת השוטרות. סלע הסביר לה שגיוס שוטרות יהיה צעד מוטעה, שכן השוטרים יתנגדו לכך, הציבור יסרב לקבל את מרותן, והן יתקשו לעמוד בקשיים הפיזיים והנפשיים הנלווים לעבודה. טיעונים שהיו מוקעים היום כשוביניסטיים ובומריים גם יחד. אגב, ועדת קרמניצר מ-1994 המליצה על הרחבת גיוס שוטרות לצורך שימוש ראוי בכוח, ולכן קבלת עמדתו של סלע הייתה עלולה להגביר דווקא את הסיכון לאלימות.
ד"ר נעמי לבנקרוןלסיום אזכיר את המובן מאליו: משפחת סלע משרטטת דימוי שגוי של משטרת ישראל. גם כיום קיימים לא מעט שוטרים ערכיים, הסבורים כמותו שייעוד המשטרה הוא "להגן על האזרחים, ובכלל זאת על חירויות הפרט וזכויות האדם והאזרח". לטעמי, סלע היה מתנגד לבקשת משפחתו, שכן היה מבין את מורכבות הארגון, טיב העבודה ואת מצוקת השוטרים שנדרשים להתמודד עם מפגינים בתנאים קשים מנשוא.
אם אכן חפצה משפחת סלע לחולל שינוי, הרי שדרישתה לשינוי שם בית הספר לשוטרים (שאגב – כבר חדל מלשמש למטרה זו) היא חסרת משמעות. שינוי ממשי במשטרה יצריך הפשלת שרוולים אמיתית של החברה האזרחית, והוא חייב לכלול הענקת זכויות ראויות לשוטרים. הובלת צעד מעין זה בידי המשפחה תהיה משמעותית בהרבה להנצחת זכרו של סלע. נדמה שגם הוא עצמו היה מעדיף אפשרות זו.
- ד"ר נעמי לבנקרון היא מרצה במכללה האקדמית כנרת ועורכת כתב העת "משטרה והיסטוריה". המאמר משקף את דעת הכותבת ולא את דעתה של משטרת ישראל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
