מזה זמן רב שנלי מרקמן, אשת חינוך שניסתה לאתר במחקריה את "המכנה המשותף הישראלי", מטפחת את הפֶטיש שלה לדוד בן־גוריון. לפני שנתיים וחצי היא מונתה למנכ"לית בית בן־גוריון, מוזיאון ומרכז חינוכי הפועל מביתו הפרטי של ראש הממשלה הראשון בתל־אביב, ונדמה שהיא ממלאת את התפקיד בחדווה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אחת ההחלטות הראשונות של מרקמן כמנכ"לית, הייתה לשנות את מיקום המשרד שלה. "קודמתי ישבה בחדר האמבטיה של פולה, שנמצא בקומה הראשונה של הבית", היא אומרת, ומסבירה שדוד ופולה חיו למעשה בנפרד בעת שגרו בבית. "אבל אני לא יכולתי לשבת בחדר הזה, כי יש בו יותר מדי רעש. אחת העובדות כאן אמרה לי שיש חדר נעול בקומה השנייה, הקומה שבה התגורר דוד, ושכדאי לי לבדוק אם מתאים לי לשבת שם".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כשמרקמן פתחה את הדלת הנעולה של אותו חדר, ששימש בעבר כאמבטיה של דוד בן־גוריון, פיה נפער. "גיליתי שכל החלל מלא בחפצים שלא נגעו בהם במשך שנים", היא אומרת. בין היתר, מצאה בחדר האמבט המאובק את תיק המסמכים האישי של בן־גוריון, טלפון חוגה אדום (אולי "הטלפון האדום" הראשון של ראש ממשלה ישראלי), עשרות אלבומי תמונות, מפת הקרבות של מלחמת העצמאות עם רישומים בכתב יד, ועוד מיני הפתעות. מעט מאכזב לגלות שהחפצים הרבים הללו, שיש להם ערך היסטורי וסנטימנטלי רב, הושלכו כלאחר יד בחדר נעול ונזנחו.
בינתיים רוקן החדר ממרבית החפצים, שקוטלגו ועברו הליך שימור, והוא אכן משמש היום כמשרדה של מרקמן. גם היא מודעת לכך שהיא עובדת על מחשב נייד שניצב על שולחן איקאה, באותו חלל שבו התהלך בן־גוריון עירום ויצא מהאמבט כששערו הלבן נוטף מים. "כשאני רגע עוצרת לחשוב על זה, זה באמת מאוד מוזר", היא מודה ומושכת בכתפיה.
בין החפצים הרבים שהתגלו בחדר הנעול הייתה גם מעטפה בלויה, ללא כתובת או בול, ובה אוסף מכתבים. אין לדעת כיצד התגלגלה המעטפה דווקא לכאן, ומי הניח אותה אחרון באמבטיה של בן־גוריון. בכל מקרה, כאשר מרקמן פתחה את המעטפה ונוכחה לדעת מה מסתתר בתוכה, היא צעקה מיד: "אורורה!"
אורורה לטרולו היא המשמרת והאוצרת של בית בן־גוריון. אביה יליד איטליה, ומכאן שמה המיוחד. לפני ארבע שנים נסעה לעיר הולדתו של אביה, טורינו, כדי לראות היכן גדל, ובאותה הזדמנות גם נשבתה בקסמי אמנות השימור, שהאיטלקים רוכשים לה כבוד רב. "התפקיד של שימור הוא בעצם לייצב כל פריט בעולם, ולהשאיר אותו במצב שהוא נמצא בו עכשיו, על מנת שיהיה אותו גם עוד מאתיים שנה ועוד אלף שנה", היא אומרת. לאחר שובה ארצה השלימה תואר שני בשימור התרבות החומרית באוניברסיטת חיפה, ומשם התגלגלה לבית בן־גוריון. "ההבדל בין איטליה לישראל בתחום השימור, מתחיל בחקיקה", היא אומרת. "בארץ עדיין אין חוק שמגן על נכסים תרבותיים בצורה גורפת. באיטליה מוסד כמו בית בן־גוריון היה מתוקצב במיליונים רק על השימור שלו. בהיבט הזה, אנחנו בפיגור של 50 שנה לעומת הרבה ממדינות אירופה".
תחת ידיה המיומנות של לטרולו נשלפו ביראת קודש המכתבים, כ־20 במספר, מתוך המעטפה. כשעברה על תוכנם, גילתה שכולם מכתבים שכתב בן־גוריון לבת הזקונים שלו רננה, בשנים 1958־1961.
בבית בן־גוריון לא רק מיהרו לצלם ולשמר את המכתבים לרננה, אלא גם עמלו על תמלולם, עניין לא פשוט בשל כתב היד הקשה להבנה של בן־גוריון. בשל כך, חלק מתוכני המכתבים הללו נותר לא מפוענח. ובכל זאת, אסופת המכתבים מספקת הצצה יוצאת דופן אל מערכת היחסים המיוחדת שרקם "הזקן" עם בת הזקונים החביבה עליו, וחושפת כמה מהנקודות הרכות ביותר של הבולדוזר המדיני והפוליטי חסר המעצורים של ראשית ימי המדינה. כך, למשל, מאירים מכתביו באור חדש את חרדתו לתקינות השפה העברית, את חששו התמידי מהפסדים פוליטיים, ואפילו את הקושי שלו לשמור על גזרתו. "חלופת המכתבים בין אב מנהיג לבתו, מציפה את הסוגיות החינוכיות שהיו חשובות לבן־גוריון", אומרת איילת נחמיאס ורבין, יו"ר בית בן־גוריון בתל־אביב, שם יועמדו לעיון הציבור המכתבים לרננה. "לצד זאת, שופכים המכתבים אור על תפיסתו את הממלכתיות וחיוניותה כערך בעיצוב דמותה של ישראל".
"בן־גוריון הפך לאייקון, ואפילו לקריקטורה", אומרת המנכ"לית מרקמן. "אחד התפקידים שלי הוא לקחת את הקריקטורה הזו ולהרחיב אותה, לייצר ממנה דמות שלמה. כדי לעשות את זה צריך להאניש את בן־גוריון, ובהיבט הזה למכתבים לרננה יש ערך חשוב. אנחנו מגלים בהם שבן־גוריון הוא לא רק המדינאי הדגול, אלא גם אבא, בעל, איש סוד. הוא נשגב מעם, אבל נורא משתף את הבת שלו, שהוא מאוד סומך עליה ובמובנים רבים מעריץ אותה, בדברים שעוברים עליו".
בשעת צהריים של 10 באפריל, 1959, התיישב דוד בן־גוריון אצל שולחנו וניסח מכתב לבתו רננה, ששהתה אותה עת בלונדון. "נכנסתי זה עכשיו (12:20) למשרד וקיבלתי מכתבך על דבר הגיוסים ואני ממהר לענות לך", כתב. "טעות. אולי זה לא יתקבל על הדעת – אבל אני לא ידעתי וגם הרמטכ"ל לא ידע (ההדגשה במקור)". מכתב ידו הבהול, לעיתים קרובות בלתי קריא בעליל, ניתן לחוש עד כמה היה נתון ראש הממשלה ושר הביטחון דאז בסערה.
תשעה ימים קודם לכן רעדה מדינת ישראל הצעירה, ואיתה האזור כולו. ב־1 באפריל 1959, בחדשות השעה תשע בערב ב"קול ישראל", שודרו סיסמאות הגיוס לשלוש יחידות מילואים של צה"ל: "ברווזי מים", "להקת אמנים" ו"ארשת חשיבות". על רקע המתיחות הביטחונית ששררה אז בין ישראל לשכנותיה, ולמרות התאריך המיוחד, איש לא פירש את פרסום הסיסמאות כמתיחה: שלוש שעות לאחר מכן כבר קראה המיפקדה הראשית של צבא קע"מ ("הקהילה הערבית המאוחדת", איחוד מדיני וצבאי בין סוריה ומצרים) לכל אנשי הצבא הסדיר שנמצאים בחופשה לשוב ליחידותיהם; ממלכת ירדן הגבירה את הכוננות בשטחה ואת הסיורים לאורך הגבול; ומעל במת הכנסת קטע ראש האופוזיציה, מנחם בגין, את ההצבעה על תקציב המדינה והצהיר ש"אם צבאנו המגויס ייקרא לפעולה, כולנו נעמוד מאחוריו". המזרח התיכון עמד על סף מלחמה.
לא לקח זמן רב, עד שהתברר כי שידור הסיסמאות ברדיו נבע מתקלה. כבר למחרת בבוקר הודיע דובר צה"ל שהודעת הגיוס הייתה בסך הכול תרגיל שהשתבש, ובן־גוריון הנבוך והזועם הורה להקים לאלתר ועדת חקירה, שתמצא מי נתן את ההוראה. בתוך 72 שעות בלבד הגישה הוועדה את מסקנותיה, בהן הטיחה ביקורת קשה בצה"ל והמליצה להדיח מתפקידם את ראש אג"מ, אלוף מאיר זורע, ואת ראש אמ"ן, אלוף יהושפט הרכבי. בזאת, פחות או יותר, הפארסה הגיעה לסיומה, לא לפני שהאירוע המוזר נחקק בדברי הימים של המדינה תחת השם "ליל הברווזים".
ועדת החקירה ניקתה כמובן את בן־גוריון, וגם את הרמטכ"ל חיים לסקוב, מאחריות לפיאסקו. אבל בן־גוריון, שהיה שר ביטחון דומיננטי ובקיא בפרטים, נאלץ להמשיך להדוף טענות על חלקו בפרשה. אפילו בתו הצעירה רננה, אז כבר ד"ר למיקרוביולוגיה וממייסדות המכון למחקר ביולוגי בנס־ציונה, התקשתה להאמין לו. "כאן כולם התרגשו מאוד מההודעה על הגיוס בישראל", כתבה לאביה מלונדון ב־5 באפריל. "אח"כ ספרו לי שבעתון היה כתוב שאתה לא ידעת מכל העניין. אמרתי שזה לגמרי לא מתקבל על הדעת שלא ידעת. עמדתי על כך בתוקף".
במכתב התגובה שלו, שנחשף כאן לראשונה יחד עם מכתבים נוספים ששלח בן־גוריון לרננה, עונה לה כאמור האב כי לא היה מעורב כלל בעניין הגיוסים. לדבריו הוא והרמטכ"ל אומנם היו מודעים לכוונה לבצע תרגיל גיוס מילואים, אבל "משום מה (לאו בדעתי להסביר כאן) נעשה הדבר מבלי שהתכנית והעיתוי נמסרו לרמטכ"ל, וממילא לא מסר הרמטכ"ל התכנית לי, והיה ברור למתכנן הראשי (או האחראי הראשי לתכנו ןולמעשה), שאילו מסר זאת לרמטכ"ל, היה הרמטכ"ל מוסר הדבר לאישורי, וכמובן שלא הייתי מאשר תכנית שידור טיפשית כזו, ובוודאי לא 1. באחד באפריל. 2. בעת ביקור מלכת בלגיה (אליזבת בת ה־82, ששהתה אז בישראל - א"א). 3. בישיבת הליגה הערבית בבירות. 4. במתיחות עם [?] בגלל ברלין (באותם ימים התנהלו דיונים בין ברה"מ למערב סביב עתידה של העיר ברלין – א"א). 5. במתיחות נוספת בגלל [?]".
בהמשך המכתב בן שני העמודים, מטיל בן־גוריון את האחריות למחדל על אדם שהוא אינו מוכן לנקוב בשמו: "האיש שעשה המשגה – והמשגה כבד, זה מראה גם על פעולת הרמטכ"ל – יש לו הסברה פסיחולוגית (הטעות במקור) למה עשה זאת, ולא אכתוב לך על כך, אבל זה משגה כבד".
בשלב זה עובר בן־גוריון, באבחה אחת, לטון מפויס הרבה יותר: "מתי תשובו? מה עושה דוליק (דוד, בעלה של רננה – א"א)?... בעוד עשרה ימים אנחנו יוצאים לשדה בוקר, ובדעתי להיות שם מיום 20.4.59 עד יום 2.5.59. שלום רב ונשיקות, אבא". בתחתית הדף, כמי שנזכר בדבר באיחור, מוסיף בן־גוריון: "ד"ש מאמא, אם כי אני במשרד".
המכתב האישי הזה, שהנייר שעליו נכתב הפך במרוצת הזמן כמעט לשקוף, מאשש את טענתו של בן־גוריון כי לא ידע על "ליל הברווזים" מבעוד מועד, שכן סביר להניח שבמכתב אינטימי לבתו, לא היה משקר.
רננה, בתם השלישית של דוד ופולה ואחות קטנה לגאולה ועמוס, נולדה ב־1925. היא הייתה נגנית חובבת בפסנתר וחוקרת חיידקים, שהפכה לימים לחוקרת במכון הביולוגי בנס־ציונה ולפרופ' למיקרוביולוגיה באוניברסיטת תל־אביב. ב־1956 נישאה לדוד (דוליק) לשם, מהנדס אווירונאוטיקה, ולשניים נולד בן יחיד. היא נפטרה ב־2008.
"בין דוד לרננה היה קשר מאוד מיוחד, בניגוד לקשר בין דוד לשני ילדיו האחרים", אומר פרופ' מיכאל בר־זהר, שהיה מקורב לבן־גוריון ושימש גם כביוגרף שלו. "כשעמוס או גאולה היו באים לבן־גוריון, ראיתי במו עיניי כיצד הם היו במבוכה, קפואים ויראי אימה. ואילו רננה הייתה הבת האהובה והאוהבת. היא הייתה באה, קופצת ומתיישבת על שולחן הכתיבה, פורעת את שערו של בן־גוריון ושואלת, 'אבא, מה נשמע?' והוא היה זורח. עמוס וגאולה טענו תמיד שאביהם היה איש קשה, עסוק, שלא היה לו זמן אליהם. רננה אמרה את ההפך, שהיה לה אבא נהדר שהיה מטפל בה ודואג לה".
בן־גוריון, שהייתה לו הערכה רבה למדעים המדויקים, ראה בבתו המדענית המלומדת כמי שמשלבת בעבודתה בין הקדמה לציונות. "הוא ופולה היו מאוד גאים בה", אומר בר־זהר. "בימי שישי רננה הייתה עושה בבית מסיבות לידידים שלה, אנשי מדע ממכון ויצמן והמכון הביולוגי, והייתה מזמינה גם את בן־גוריון. הוא היה משתתף איתם בכל, כולל במשחקי הפנטומימה שהיו עורכים. נוצרו ביניהם יחסים מאוד קרובים".
כך למשל כותב בן־גוריון לרננה ב־2 ביוני 1959: "לרננה ודוליק שלום ונשיקות. שמחתי למכתב האחרון – המכתב שלאחר שובכם מלונדון – [על] עבודתו של דוליק. אני מעלה כי שניכם תלמדו קצת בפריס? ובליבכם הנה תדעו יותר משידעתם בצאתכם [מהארץ]. אני לא אוכל להתפאר שהעשרתי ידיעותי – אך כן יש לי סיפוק רב מהחוג התנ"כי, ואני יותר ויותר משתכנע שהשערתו על עצמות [עצמאות, הטעות במקור] עמנו בארצנו – יש לה יסוד".
מיד אחר כך כותב בן־גוריון כי הוא מרוצה מתוצאות הבחירות בהסתדרות, שלגביהן הביע חשש במכתבו הקודם. "הן לדעתי מבטיחות תוצאות טובות בבחירות לכנסת, אם כן אני בטוח שנשיג רוב מוחלט שיאפשר לנו לשנות שיטת הבחירות שהיא בעוכרי המדינה".
גם בהמשך המכתב, מערבב בן־גוריון בין האישי ללאומי. "הביקור של גי מולה (ראש ממשלת צרפת לשעבר ובאותה עת שר בממשלת דה גול – א"א) ואשתו עבר בהצלחה ואולי יתן גם תוצאות משמחות. בכלל היינו מוצפים אורחים בשבועות האחרונים ומכיוון שאני משמש עכשיו גם מ"מ שרת החוץ אין לי כמעט אף שעה פנויה אחת... נשיקות, אבא".
במכתב אחר, ששלח לבתו מחופשת הבראה במלון השרון, מעיר בן־גוריון לבתו על השפה שבה היא משתמשת במכתביה, וגם מספק תובנות על מערכת היחסים הבינלאומית, שחלקן תקפות עד היום: "אמא ואני נמצאים פה זה שבוע ימים, יחד נהיה פה כעשרה ימים, ובמשך ראש השנה ניסע לשדה בוקר עד אחרי החגים. קיבלתי היום מכתבך מלוס אנג'לס – בערות איומה, מלא 'אז'ים' מיותרים ו'נורא' שופע בתואר המשובש 'נורא'... אם יהיה לך זמן, תעמדי על כך שההשתלטות הסובייטית בסוריה עיקרה במצרים ונשענת על מצרים, אם כן נאצר הוא יותר מדי ערום ועדיין מנסה לרמות את המערב ולהיראות כמתון כביכול. נאצר הוא האיש שלוחץ על סעוד [כנראה חוסיין] והוא יחד עם סוריה עלול להפיל המשטר הנוכחי בירדן, ולאחר ירדן יבוא תורה של עיראק וגם של לבנון. בכל המזרח התיכון יש שתי ארצות יציבות ובטוחות: תרכיה (תורכיה) וישראל... הודעה ברורה של ממשלת ארצות הברית שהיא תבוא לעזרת כל מדינה במזרח התיכון אם יתקפו אותה בידי הסובייטים או באופן אחר, אם ינסו לסכסך בינהן – עלולה לחזק את היציבות במזרח התיכון ולהרתיע את הסובייטים במזרח התיכון".
בשלב זה עובר בן־גוריון לעדכן את בתו על קורות בעלה, דוד: "דוליק נמצא עכשיו בתמרונים של החטיבה שלו, וביום חמישי (19 לחודש זה) אהיה שם ואני מקווה שאראה אותו. כש[?] מהתמרונים נזמין אותו לאכול איתנו בשרון".
בהמשך מספר בן־גוריון לרננה על תרגולי הפלדנקרייז שלו ועל ניסיונו לשמור על המשקל: "פה אני מתרחץ בכל יום והחולות שעל שפת הים נוחים לעמידה על הראש... כך מתברר לו הסוד: מכיוון שלא פחדתי מנפילה – לא נפלתי, ומצאתי העמידה הנכונה. ועכשיו אני עומד גם בחדר, מבלי פחד ליפול או להתגלגל... ד"ר [?] לי היום דיאטה לרזות והוא יעץ לי לאבד 2־5 קילו. אעשה זאת, אם כן לא קל יהיה לי לשמור על הדיאטה גם בשדה בוקר. שלכם, גם מאמא, אבא".
כמה ימים אחר כך כבר כותב בן־גוריון מירושלים, לרננה הנמצאת בפריז. בשלוש שורות תמציתיות הוא מביע את געגועיו, חושף את חרדתו התמידית מעתידו הפוליטי, וגם מנדב מעט מידע על סגנונו של בן טיפוחיו הפוליטי, שמעון פרס: "בימים האלה ישהה בפאריס שמעון פרס – וודאי יראה אתכם. אל תתנו לו לסדר לכם תא יותר טוב באונייה. אם תבואו ב־26 ביולי לחיפה אני מקווה שאוכל לבוא עם אמא לפגוש אתכם, וגם יתכן שלא אהיה אז בממשלה".
