בשבועות האחרונים עדה מדינת ישראל לוויכוח ציבורי נוקב אודות הכוונה של ממשלת ישראל ה-37 לבצע רפורמה מקיפה במערכת המשפט בישראל. מצד אחד, טוענים המתנגדים, שרובם מזוהה עם השמאל הפוליטי, כי מדובר במהלכים המאפיינים "הפיכה שלטונית" שיובילו את ישראל לאובדן הדמוקרטיה ולהפכיתה ל"דיקטטורה" (לא פחות!). מצד שני, תומכי השינויים גורסים כי התיקונים מחייבי-המציאות לנוכח התעצמות הרשות השופטת למול הרשויות המבצעת והמחוקקת, עד כדי יציאה מאיזון ומסמוס הפרדת הרשויות במדינה.
אל מחנה המתנגדים הצטרפו – כצפוי – מרבית ארגוני "החברה האזרחית", קליקות ואיגודים אליטיסטיים סגורים (טייסים במילואים, מפקדים ואנשי ביטחון בדימוס, שופטים ומשפטנים בדימוס, ופוליטיקאים ואנשי ציבור המשתייכים לאותה הברנז'ה), וכמובן - כלי התקשורת בישראל. אלה כמו התגייסו למילואים, ומנסים בימים אלה לסייע בהובלת לחץ ציבורי רועש נגד הממשלה המכהנת בכל דרך אפשרית.
"אירוע השיא" (עד-כה) של המתנגדים הגיע במוצאי-שבת האחרון בדמות הפגנה המונית בכיכר הבימה בתל-אביב. ההפגנה זכתה לסיקור תקשורתי מפנק ומפרגן, שנועד להפעיל לחץ מרבי על הממשלה, כולל פרומואים במשדרי החדשות, כותרות פומפוזיות, פריצות בשידור חי, עדכונים חיים בערוצי הטלגרם ובטוויטר על כל מפגין נוסף שהגיע למקום, סלפי מרגש של עיתונאים נלהבים שהגיעו "לסקר" את ההפגנה, ועוד.
אל מול מכבש הלחצים הזה - תוך הסתייעות בלחץ בין-לאומי - אסור לממשלה הנוכחית להיכנע. מרבית הציבור הישראלי יצא בהמוניו להצביע בבחירות חופשיות ודמוקרטיות בדיוק בעד הצעדים שאנו שומעים עליהם בימים אלה. בסופו של דבר, על-מנת להחזיר את האיזון להפרדת הרשויות בישראל, נדרש לרסן את המערכת המשפטית שצברה עוצמה בלתי-נתפשת בעקבות "המהפיכה השיפוטית" שביצע אהרון ברק ללא שום מאבק מצד הכנסת והממשלה. הרצון כעת של ממשלת נתניהו הנוכחית ושל שר המשפטים יריב לוין, היא להחזיר את המצב לקדמותו. וכאן נשאלת השאלה – האם עד 1993, אז בוצעו השינויים הבלתי-חוקיים ביחסים בין הרשויות, לא התקיימה דמוקרטיה בישראל? בוודאי שהתקיימה, ולכן הבכי והנהי ההיסטריים של מחנה השמאל אינם מחוברים למציאות.
יתרה מזאת, רוב השינויים בתכנית של שר המשפטים לוין נועדו לחזק את הפרדת הרשויות, ולהעניק ביטוי רחב יותר לנבחרי הציבור שנשלחו לבית-המחוקקים על-ידי העם. זאת, על חשבון פקידים ושופטים שלא נבחרו, ושאין להם שום אחריות לפסיקותיהם או למעשיהם, אך הם נהנים מסמכויות ועוצמות חסרות-תקדים.
את הצורך הזה הבינו אפילו במחנה השמאל בשנת 1993, אז ראש הממשלה יצחק רבין – בסיוע של מפלגת מרצ ושל מי אם לא, אהרון ברק בשבתו שנשיא בית המשפט העליון דאז – הוסיפו סעיף התגברות ל"חוק יסוד: חופש העיסוק". סוף-סוף חשוב לזכור שמטרתו המקורית של בית-המשפט אמורה להיות פתירת סכסוכים ומאבקים בין האזרחים במדינה בדרכי שלום בהתאם לחוק במדינה, ולא להתערב במדיניות של הממשלה, קל וחומר שלא לחוקק בעצמם.
ומה בדבר הדרך שבה בוחרים את השופטים? כלום אין זה ראוי שהשופטים לא יבחרו את עצמם? היש דרישה לגיטימית והגיונית יותר מזו, שבה נבחרי הציבור מהרשות המבצעת והמחוקקת, הם שיובילו את הטון בבחירת השופטים, לצד נציגי השופטים בוועדה (שקולם כמובן יישמע)?
חשוב והכרחי
הצעת לוין בעניין שינוי המינוי של נשיא בית משפט העליון (ביטול שיטת הסיניוריטי), גם היא חשובה והכרחית. מדוע, אפוא, שנשיא בית המשפט העליון יתמנה בהתאם לוותק שלו ולא בהתאם לכישורים שלו? האם היינו רוצים לראות בעל עסק או ארגון שהיו מקדמים עובדים או מנהלים רק בשל הוותק שלהם (בעוד שהם לא מצטיינים בפן המקצועי), בעוד עובדים חרוצים, מקצועיים ומתאימים יותר נשארים מאחור?
תכנית הממשלה כוללת גם התייחסות לביטול עילת הסבירות. כיום, עילה זו מאפשרת לבית-המשפט לפסול ולסכל את החלטות הדרג הנבחר באמצעים עמומים ומופשטים. די במילה הקסם – "בלתי-סביר" כדי לפגוע במדיניות שהשר מנסה לקדם. מכיוון ששופטים בשר-ודם הם (חרף הגלימה היפה וההילה סביב תפקידם), אין שום יסוד להניח כי הם מבינים טוב יותר מה היא החלטה "סבירה" ומה "בלתי-סבירה". אדרבא, קביעה כזו צריכה להתקבל בקונצנזוס רחב, מאדם עם אחריות הנלווית לסמכויותיו, שנשלח לתפקידו על-ידי העם, ושקיבל מנדט מהאזרחים לייצגם ולקדם את השקפת אמונם (כמובן, בהתאם לחוקי המדינה).
המתנגדים לתכנית מזדעקים בנוסף על הכוונה להפוך את היועץ המשפטי מתפקיד מקצועי למשרת אמון. ואולם, מדובר בצעד מתבקש, שכן, תפקידו של היועץ המשפטי - כשמו כן הוא – הינו לייעץ לשר מה היא הדרך החוקית הנכונה לקדם את החלטותיו ומדיניותו. העובדה כי היועץ יהפוך למינוי אישי אין משמעותה שהשר יעבור על החוק או שהיועץ המשפטי יאפשר לו זאת (מן הסתם שהיועץ יפעל בהתאם לחוקי המדינה), אלא לייעל ולפשט את תהליכי קבלת-ההחלטות במשרדי הממשלה, שכיום לעתים מסוכלות ומסונדלות על-ידי יועצים משפטיים שלא אוהבים את מדיניות השר, ואינם מתלהבים לסייע בקידומה, בלשון המעטה.
אם כן, תכנית הממשלה לשינויים במערכת המשפט לא רק שאינה פוגעת בדמוקרטיה, אלא נועדה לשקם ולחזק את יסודותיה, שנשחקו ואף נעלמו בעשורים האחרונים מאז "המהפכה השיפוטית" הבלתי-דמוקרטית. מכאן שזעקות השבר והאימה של מחנה השמאל לא מכוונות, אפוא, לשינויים ההכרחיים במערכת המשפט, אלא מתייחסות לעצם קיומה עצמה של ממשלת הימין בראשות נתניהו.
העניין אינו הרפורמה במערכת המשפט, אלא חוסר מוכנות ונכונות לקבל את הכרעת העם ואת התוצאות הדמוקרטיות של הבחירות האחרונות. האירוניה היא, שאותם האנשים בדיוק שטענו נגד נתניהו שהוא "גורר את ישראל" לסבבי בחירות חוזרים ונשנים, מתנערים כעת מתוצאות הבחירות שנערכו אך לפני חודשיים, ודורשים "משחק חוזר". קרי, מבקשים לגרור את מדינת ישראל לבחירות. היש גבול לצביעות ולדו-פרצופיות?
ד"ר עומר דוסטרי הוא חוקר ואיש תקשורת. בעל תואר שלישי במדעי המדינה.
