80 שנה חלפו מאז חנה סנש הוצאה להורג בידי הנאצים בבודפשט, כשצנחה מעבר לקווי האויב במלחמת העולם השנייה. מאז, היא התקבעה בתודעה הישראלית כצנחנית נועזת ומשוררת מחוננת – שהותירה אחריה שירים שהפכו לנכס צאן ברזל. לפני כשנתיים הופקד בספרייה הלאומית הארכיון האישי של סנש, שבו נגלה פן אחר ופחות מוכר שלה – חנה סנש הצלמת. התצלומים שצילמה לאורך השנים, ונשמרו באלבומים, נחשפים כעת לראשונה.
"אניקו, הסופרת הרצינית, כותבת את הרומן המפורסם שלה", כתבה חנה בגב התצלום. השנה היא 1936, חג המולד בבית משפחת סנש בבודפשט. חנה יושבת ליד שולחן העבודה, לפניה מחברת ועט בידה. היא מישירה מבט אל המצלמה לצד תמונתו של אביה, הסופר והמחזאי המוערך בלה סנש, אותו איבדה בגיל 6. הוא, בדומה לבתו, הספיק ליצור לא מעט בחייו הקצרים.
המצלמה, מסוג Agfa Box-Spezial נשמרה בתוך קופסה קטנה מעור, מדופנת בבד כחול שעליו רשמה חנה את שמה. היא צילמה ללא הרף בביתה בבודפשט, בחופשות המשפחתיות, וגם כשעלתה לארץ ישראל. "עכשיו אלך לסדר את הצילומים והרפרודוקציות שלי, עיסוק זה גורם לי הנאה רבה", כתבה ביומנה.
בחלק מהתצלומים כתבה סנש משפטים קצרים בגב התמונה, חלקם צורפו למכתבים ששלחה למשפחתה בהונגריה, וחלק היא סידרה באלבומים עם כותרות שאותן הקלידה במכונת הכתיבה שלה.
12 צפייה בגלריה
ה"סלפי" של חנה סנש מול המראה
(ארכיון חנה סנש, הספרייה הלאומית (באדיבות אורי ומירית אייזן))
בקיץ 1937, כשהייתה בת 16, נסעה חנה ברכבת לאיטליה אל קרוביה שגרו במנאג'יו, הסמוכה לאגם קומו. היא מבקרת במילאנו, בוונציה, בסן פלגרינו – וכל הזמן מלווה אותה המצלמה. "כולי אחוזת סקרנות ומצלמה ביד", היא מתארת ביומנה. תצלומיה של קתדרלת מילאנו ממלאים כשני עמודים באלבום התמונות שלה, "חוויית היום" היא קוראת לביקור ב"דום".
"רבות שמעתי עליו, ואף את תמונתו ראיתי.. כאילו ראיתיו בעיני רוחי. ובכל זאת, בעומדי עתה בקצה רחבתי העצומה, לנוכח הבניין המזדקר במלוא הדרו, הבטתי נפעמת, עצורת נשימה, על הכנסייה שכולה כיצירת הדמיון... ברגע הראשון הבחנתי באפלוליות רק במתארים של עמודי הענק... אט-אט נישאו עיניי על, לקמרונים הגותיים ולכותרות העמודים עטורי הפסלים. הממדים רחבי הידיים צופנים בתוכם גורלות אנוש, שתקוותיהם, ייסוריהם וחלומותיהם נוצקו בעמודים אלו". כפי שנוצקו בעמודי הכנסייה, נוצקו גם על גבי עמודי אלבומה של חנה תקוותיה, ייסוריה וחלומותיה שלה.
12 צפייה בגלריה
התמונות שחנה סנש צילמה במילאנו
(ארכיון חנה סנש, הספרייה הלאומית (באדיבות אורי ומירית אייזן))
"אני כותבת כעת מסן פלגרינו, ישובה על דשא, כשלפניי ומאחוריי הרים. פלג משכשך בעמק, מכלול מופלא של רגשות ותמונות. רשמים רבים נצטברו בי... אני משתדלת לרשום הכל, כדי להציל את זיכרונות היומיים האלה למשמרת", כתבה ביומנה.
12 צפייה בגלריה
סן פלגרינו. "אני משתדלת לרשום הכל, כדי להציל את זיכרונות היומיים האלה למשמרת"
(ארכיון חנה סנש, הספרייה הלאומית (באדיבות אורי ומירית אייזן))
ב-1938 כותבת חנה סנש ביומנה שזכתה בפרס בתחרות לצילומים בבית הספר, "שלושה פילמים, זהו הפרס השני". במרץ אותה שנה היא מוטרדת מהמצב השורר באירופה, וכותבת לראשונה ביומנה על מאורעות פוליטיים כשמתארת את כיבוש אוסטריה על ידי היטלר. כעבור שנה היא כבר מתעניינת רק בנושא אחד – הציונות. מיד לאחר יום הולדתה ה-18 חנה קיבלה סרטיפיקט ויצאה לעבר ארץ ישראל. היא נפרדה מאמה ויצאה לדרכה לבד, יומיים ברכבת וחמישה באונייה ואז היא כותבת: "סוף-סוף הגעתי הביתה, לארץ ישראל".
12 צפייה בגלריה
ירושלים מבעד המצלמה של חנה סנש
(ארכיון חנה סנש, הספרייה הלאומית (באדיבות אורי ומירית אייזן))
חנה סנש הגיעה לחיפה, ומשם למושב נהלל שבעמק יזרעאל. היא עבדה במכבסה, במחלבה, במטבח, במחסן עצי פרי וסידרה את האשכוליות שנקטפו. בין לבין היא למדה עברית וחקלאות, נסעה לטיולים – וכל הזמן הזה המצלמה לא עוזבת את ידה. באחד המכתבים לאמה שבהונגריה היא ביקשה לשלוח לה מספר מצרכי בסיס שהיא זקוקה להם: "בקשר לבקשות האחרות שלי, באמת אני מסודרת טוב מאוד, ואני לא יודעת לאילו דברים אני עוד זקוקה. בקרוב ייגמרו לי הסבון, משחת השיניים וסרטי הצילום. תוכלי לשלוח לי? זה יהיה נהדר".
במכתב אחר חנה מתארת בציוריות את יומה: "היום, ב-29 בנובמבר 1939 בשעה ארבע וחצי, חזרתי משיעור הבוטניקה לחדר שלנו בכוונה מוצהרת לכתוב לך מכתב תכף ומיד, אבל כשעליתי למעלה שמתי לב עד כמה השמיים יפים. עוד לא ראיתי שקיעה כל כך יפה, העננים עטו צבע תפוז וזהב מעל ההרים שהתכסו בכחול כהה, והוסיפי לזה את עצי הדקל, את הפרדסים של פירות ההדר, תמונה ארצישראלית אמיתית שצריך לראות כדי להאמין שהיא אמיתית. זה נמשך רק כמה רגעים, הצבעים דהו במהירות בלתי נתפסת, ועכשיו, כמחצית השעה אחרי השקיעה, כבר חשוף לגמרי, ונשאר רק פס כסוף במקום כתם התפוז".
12 צפייה בגלריה
חנה סנש קוטפת מהעץ בנהלל
(ארכיון חנה סנש, הספרייה הלאומית (באדיבות אורי ומירית אייזן))
12 צפייה בגלריה
"כמה בנות שהתלהבו מהתמונות של נהלל ביקשו ממני לצלם אותן"
(ארכיון חנה סנש, הספרייה הלאומית (באדיבות אורי ומירית אייזן))
לאורך כל התקופה שהייתה בנהלל חנה לא נפרדה מהמצלמה. "היום נחלתי הצלחה מרשימה בתחום הצילום. כמה בנות שהתלהבו מהתמונות של נהלל קנו סרטי צילום וביקשו ממני לצלם אותן. כל שמונה התמונות יצאו מוצלחות. עכשיו כולם רוצים שאצלם אותם, כאילו מינו אותי לצלמת החצר", כתבה לאמה.
חנה ממשיכה את דרכה בארץ ישראל. היא מחפשת קיבוץ שיתאים להלך הרוח שלה, ומגיעה לבסוף אל שדות ים, שם היא שהתה עד לגיוס לצבא הבריטי, ויציאתה למשימה שממנה לא תחזור. לאחר הגיוס היא אינה מצלמת עוד, מבטה פונה לאחור.
"אני מפחדת להביט אל מעמקי התהום", כתבה ביומנה. "רק דמות אחת מושכת לעבר – דמות אמא בתחנת הרכבת. ארבע שנים. לא האמנתי בשום אופן שהתהום המפרידה בינינו תהיה כל כך רחבה".
תמר לוינסון היא צלמת ואחראית על אוספי התצלומים בספרייה הלאומית. ארכיון חנה סנש נתרם לספרייה הלאומית באדיבות אורי ומירית אייזן.
