לפני כחודש השתתף השר לשעבר עמר בר-לב, המשמש גם כיו"ר דירקטוריון מאפיית אנג'ל, בהפגנת "השוויון בנטל" לא הרחק מביתו של ראש ישיבת פוניבז' הרב גרשון אדלשטיין בבני ברק. השתתפותו באירוע, שתועדה גם בפוסט פרטי שלו, היוותה מימוש זכות דמוקרטית. ההפגנה התקיימה נגד אחד מהעוולות הכי חמורים בישראל: אי השוויון בנטל. הצעד גרר זעם רב בהנהגה החרדית ובציבור שלה, ואלה קראו להחרים את מאפיית אנג'ל. החרם הזה, על פניו, לא היה הצלחה גדולה, גם בזכות ההתגייסות החילונית נגדו. ובכל זאת, אתמול (ראשון) נוכחנו שבר-לב בחר להתנצל במסגרת ביקור בשבעה על הרב אדלשטיין, שהלך בשבוע שעבר לעולמו.
במכתב ההתנצלות המביך והמשפיל שהעביר למשפחה כתב בר-לב: "כידוע לכם, לפני כמה שבועות התקיימה הפגנה פוליטית בקרבת מקום מגוריו של הרב. בדיעבד נוכחתי שבפרסומים שונים – שגויים – טענו שמיקום ההפגנה היה מול ביתו של הרב וכנגדו, ופגעה בכבוד התורה ועקב כך גרמה לפגיעה בציבור גדול. לא זו הייתה כוונתי. התכוונתי להביע עמדה אישית ובוודאי שלא לפגיעה או התרסה נגד גדול הדור... לו הייתי מודע מראש לסיטואציה שאליה נקלענו ולתחושת הפגיעה, בוודאי שהייתי נמנע מכך - ועל כך אני מביע צער ומתנצל מקרב לב".
הפסקה התמוהה הזאת מעלה שאלות חשובות באשר למי שהיה עד לא מזמן ח"כ מטעם מפלגת העבודה ויו"ר השדולה החילונית בכנסת. הפגנות סמוך לבתיהם של נציגי ציבור הן פרקטיקה נפוצה בדמוקרטיה הישראלית. האם בר-לב מוחה גם נגד ההפגנות מול בתיהם של ח"כים מהליכוד? מול ביתו של בנימין נתניהו? מול השופט בדימוס אהרן ברק?
הרי ברור שהרב אדלשטיין, כמנהיג חרדי, היה מייצגה של העמדה שנגדה הפגינו המוחים, ולכן הבחירה לעשות זאת סמוך לביתו הייתה עניינית וצודקת. אולי בר-לב רומז שישנם נציגי ציבור מורמים מעם, קדושים יותר, רק כי הם רבנים? האם לא ניתן להתנגד או להתריס נגד דעותיו של אדם רק מפני שהוא "גדול הדור" בעיני ציבור מסוים? האם חופש הביטוי לפי בר-לב צריך להישמר כל עוד הוא לא פוגע ב"ציבור גדול"?
אולי בר-לב בכלל מוחה נגד זכות ההפגנה. האם ההסתתרות מאחורי "דעה אישית" רומזת שלנו, המגזר החילוני, אסור להתנגד לאי השוויון המשווע שבמסגרתו עלינו לשלוח את ילדינו למות עבור המדינה בעוד ציבור שלם משתמט? האם הימנעות מהפגיעה ברגשות של הציבור החרדי עדיפה על הפגיעה האנושה בזכויות הציבור החילוני?
מיכל שליו רייכרההתנהלות המכעיסה והפחדנית של בר-לב אתמול מזכירה את ההתקפלות של ראש עיריית הרצליה משה פדלון ב-2017 בגלל פקח שנתן דו"ח לדוכן של חב"ד, ואת התנצלותו המביכה של מנהל בית חולים איכילוב בעקבות מאמר שפרסם אחד מרופאיו על התנהלות החברה החרדית בקורונה.
לא ברור מה עמד מאחורי התנצלותו של בר-לב. גם אם נניח שרצה למנוע או לצמצם פגיעה כלכלית באנג'ל, הוא יכול היה לעמוד על עקרונותיו ולהתפטר מתפקידו כיו"ר הדירקטוריון. רגשות של ציבור אחד, החרדי, אינם חשובים יותר או קדושים יותר מרגשות של הציבור החילוני. ולמען האמת, אני לא חושבת שצריך להקפיד כל כך ברגשות של ציבור. הזכות לבקר היא זכות יסוד במסגרת חופש הביטוי, כל עוד היא מכוונת לקבוצה או אישי ציבור ולא נועדה לפגוע באדם באופן פרטי. מערכת היחסים המעוותת הזו, שבה החילונים צריכים להתנצל על עצם קיומם, צריכה להיפסק. הם לא עגלה ריקה ולא חמורו של משיח.
- מיכל שליו רייכר היא נשיאת הפורום החילוני ושותפה מייסדת של האקדמיה למדעי החופש
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
