המסדרונות המבלבלים של בית המעצר אבו כביר מלאים באיורים בצבעים אופטימיים ובאמרות מוטיבציה. "כשאתה משנה את הצורה שבה אתה מסתכל על הדברים, הדברים שאתה מסתכל עליהם משתנים" ו"אם תרצו – אין זו אגדה". עד כמה המסרים הקצרצרים האלה מצליחים באמת לחלחל אל האנשים שמגיעים לכאן, לעיתים באישון לילה, לפעמים במצב נפשי קשה, בפחד, בייאוש, בצרה? אולי הם נועדו בכלל עבור הסגל, אנשי שירות בתי הסוהר, הכלואים בעצמם במשך שעות המשמרת הארוכות במבוך המקושט במשפטי עזרה עצמית?
כתבות נוספות למנויי +ynet:
זוהי התחנה הראשונה של מי שנעצר בחשד לביצוע עבירה פלילית. בין אם בפעם הראשונה בחייו, מבוהל והמום; בין אם כ"תושב חוזר", כפי שמכונים כאן עבריינים רצידיביסטים; ובין אם מדובר במי שנעצר בכוונה לטובת מקלחת חמה, ארוחה מזינה ולילה במיטה עם כרית ושמיכה – לפני שייאלץ לחזור לרחוב. כולם מגיעים למקום אחד - דרך בן צבי 82 בשכונת תל כביר שבדרום תל אביב. בדרך הם יעברו שער ברזל עצום, ייכנסו לתוך מבנה מנדטורי מוקף חומות גבוהות שמעליהן קונצרטינה (גדר סכינים), מגדלי שמירה ועוד חומות, ויגיעו לעולם אחר. עולם מקביל, מנותק, מיושן, צפוף ומפחיד, שבו גם זמן מעצר קצר משאיר רושם מתמשך.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הביקור המיוחד בבית המעצר מתחיל, כצפוי, בשורה של בדיקות ביטחוניות. בכל זאת, בפנים יש ביקוש די מדהים לחומרים אסורים. למרות הקפדנות, אי אפשר לעצור באמת את זרם הסמים שמוכנסים למתקני הכליאה של שב"ס. "עד לא מזמן היו מגיעים רחפנים ומפילים חבילות לחצר, אז הרמנו מעליה רשת", מסביר הסוהר שעורך את הבדיקה. הוא חייכן, משתדל להתלוצץ ולהעביר את האירוע בנעימים. בתום הבדיקה אנחנו מפקידים את מכשירי הסלולר, ונכנסים לעולם שכמעט שכחנו שקיים – עולם ללא אינטרנט, ובעצם בלי שום תקשורת עם מה שקורה בחוץ.
ביום הביקור עצרו שוטרי מרחב ירקון תושב תל אביב כבן 40 על חם, כשהוא מצלם בסתר איברים אינטימיים של קטינה בת 12. אחרי חקירה הוא הובא לאבו כביר. "אני ממש לא רוצה לדעת מי זה", אומר גונדר משנה רמי קונסטנטיני, מפקד בית המעצר. "חשוב לי לתת יחס שווה לכל אחד מהעצורים והאסירים, בין אם הוא סלב שמגיע לכאן או אדם שחשוד בעבירה כזאת, כלפי ילדה שהיא בגיל של הבת שלי".
קונסטנטיני גבוה בהרבה מרוב הסוהרים שלו. הוא בן 47, נשוי ואב לשלושה. התחיל את דרכו בשב"ס כסוהר ביטחון, ביצע תפקידי מבצעים ופיקוד, שימש בעבר סגן מפקד בית המעצר תל אביב ולפני שנה ושלושה חודשים מונה למפקדו. "למרות שעשיתי בעיקר תפקידים מבצעיים, אני איש של אנשים", הוא מעיד על עצמו בחיוך, אבל החיוך נעלם כשהוא מספר על החיים עצמם: "אנחנו נמצאים במצב חירום כליאתי. התקן כאן עומד על כמעט 390 עצורים ואנחנו בתפוסה מלאה. כל מיטה שמתפנה מיד מתמלאת".
הצפיפות היא כאב משמעותי. בבתי הסוהר בישראל, שרובם תוכננו ונבנו בתקופת המנדט הבריטי, שטח המחיה המוקצה לאסירים ולעצורים קטן משלושה מטרים רבועים לאסיר, מה שמשאיר אותם כמעט ללא יכולת להתהלך בתא, וללא אפשרות למספר אסירים לעמוד בו זמנית בחלל המצומצם. ב-2017 פסק בג"ץ בעתירה שהגישה האגודה לזכויות האזרח ששטח המחיה של אסירים יורחב ל-4.5 מטרים רבועים לאסיר, אבל זה לא סוד שאוכלוסיית האסירים והעצורים בישראל נמצאת כבר עשורים בתחתית סדר העדיפויות של מקבלי ההחלטות – וכך נדחה בינתיים ביצוע הפסיקה.
באוויר דווקא יש ריח נעים. ריח של כביסה שנתלתה במרכז החצר המשותפת. המילה "חצר" מציפה בדמיון תמונה של צמחייה מוריקה או של פריחה צבעונית, אבל בחצר האגף באבו כביר הפרחים והציפורים הם לא יותר מציורי קיר. הקירות אפורים, ועליהם תלויים טלפונים ציבוריים כתומים. מסביב ניצבות דלתות ברזל צבועות בכחול עז, בחלקן העליון סורגים מרושתים שדרכם מציצים גברים בסקרנות על האורחים. התאים עצמם עמוסים במיטות, בתמונות, בספרי קודש ובמוצרי מזון שנקנו בקנטינה.
את הארוחות מבשלים העצורים על כיריים בחצר, בסיוע אוסף תבלינים שלא היה מבייש את המטבח הביתי של אהרוני. אבל למרות ריח הכביסה, מרק הגולש שמתבשל על הכיריים והקירות המעוטרים, הביקור באגף משאיר אותנו עם תחושה מרכזית אחת - של מחנק.
"צריך לזכור שלא שב"ס הוא המהנדס של המבנה הזה", קונסטנטיני קצת מתגונן. "בית המעצר נבנה כמבנה טיגארט (מצודות משטרה שנבנו בתקופת המנדט הבריטי, ונקראו על שם קצין משטרה בריטי בשם צ'ארלס טיגארט שהתמחה בדיכוי מרידות של אסירים - מ"ש) ב-1937 ועבר לידי משטרת ישראל ב-1949. המשטרה טיפלה במבנה הזה עד 2007, אז עברו בתי המעצר ובתי הסוהר הביטחוניים לידי שירות בתי הסוהר".
זה קרה בעקבות הבריחה של בני סלע?
"הבריחה של בני סלע הייתה זרז לתוכנית שכבר הייתה קיימת, להפוך את שב"ס לארגון הכליאה הבלעדי של ישראל, למעט של חיילים. ומאז שאבו כביר עבר לידי שב"ס, לא הייתה בו אפילו בריחה אחת".
את הלילה היחיד שבילה גיא מדרר בבית המעצר אבו כביר הוא זוכר היטב. מדרר, סטודנט למתמטיקה בן 22, נעצר במרץ האחרון על מדרגות המטה של משטרת מחוז תל אביב בדרך שלמה, בזמן שלקח חלק במיצג שדימה גופות מדממות באחד מ"ימי השיבוש" של המחאה נגד ההפיכה המשפטית. "כשהייתי ילד, בית הספר שבו למדתי היה צמוד לאבו כביר", הוא משחזר. "מבחוץ היה לו איזה הוד. תמיד ניסיתי לדמיין איך הוא נראה מבפנים. כשנכנסתי לשם בפעם הראשונה, זה היה בדיוק כמו שדמיינתי".
ספר איך זה היה.
"הגענו לאבו כביר בסביבות עשר בלילה. נכנסתי והסתכלתי מסביב. הכול עשוי מברזל יצוק, קיר של חמישה מטרים לדעתי. החצר מוקפת בכל כך הרבה גדרות. זו חצר בתוך כלוב בתוך כלוב. אמרתי לעצמי שגם ציפור לא הייתה יכולה לברוח מפה".
מה עושים דבר ראשון?
"קודם כל לוקחים לך הכול - חוץ מהבגדים שאתה לובש. אפילו תרופות שהיו לי נלקחו. אתה מחכה בתא מעבר, עם ספסל ועם עוד כמה אנשים, וכל כמה זמן קוראים למישהו. ואז יש תהליך קליטה. בשלב הראשון אתה פוגש קצינת ת"ש, סליחה, עובדת סוציאלית", מדרר מתקן את עצמו. "כל החוויה הזכירה לי קצת את הצבא".
לדבריו, "בגלל שהיה כבר קרוב לחצות, דיברנו עם העובדת הסוציאלית בשיחת וידאו, דרך טלפון נייד של אחד הסוהרים. היא שאלה שאלות, אבל אפשר להגיד שהיא לא מאוד התעניינה. בהמשך נכנסנו לקצין המודיעין. גם הוא שאל שאלות. הוא גם צחק עלינו שאנחנו אשכנזים במקום כזה, למרות שגם הוא אשכנזי. הוא אמר לי ולחבר שלי 'אני אדאג לכם', אבל בסוף שמו אותנו בתאים רגילים".
פחדת?
"היה פחד. זאת תחושה כללית שאופפת אותך כל זמן שאתה שם, של חוסר ביטחון ברמה עמוקה יותר. זה לא פחד שמישהו יבוא וידפוק לי מכות, זה פחד מהסיטואציה. אחרי שאתה יוצא מהשאננות, מגיע השלב שבו אתה שואל את עצמך: איך הגעתי למצב שאני כלוא בתא עם אדם שמספר לי שהוא פה כי הוא הצמיד אקדח לראש של מישהו? מה לי ולו? זה כמו להיות בבית משוגעים, כשעוד לא הבנת שאתה משוגע".
איך התנאים בפנים?
"הביאו לי מיטת שדה, אבל אי אפשר ממש לישון. היה קריר ורועש. זה היה בזמן הרמדאן, אז בתאים של עצורים מוסלמים השמיעו מוזיקה ושרו כל הלילה. היה עוד מישהו בתא ליד שהיה באמת משוגע. הוא צעק ואמר 'אני מתפשט' - ואכן התפשט. בחור ענק. לקחו אותו לאברבנאל. ישבנו ודיברנו אל תוך הלילה, עישנו ואיפרנו על הרצפה. ואז בחור אחד אמר משהו די מפתיע ומצחיק: 'אל תאפרו על הרצפה, אני עושה פה ספונג'ה בבוקר'. השירותים בתא הם די תת-רמה. אבל זה בסדר, לא ציפיתי להגיע לשרתון".
מה לימדו אותך שם?
"שאם אתה צריך משהו ייתנו לך, אתה רק צריך לבקש המון פעמים ובצעקות. בשביל לקבל בקבוק מים הייתי צריך לצרוח המון, לפחות עשר דקות רצוף, בזמן שאני מרעיד את הסורגים".
קצת כמו ילד.
"זה בדיוק ככה. מקטינים אותך. רק על הדבר הזה אפשר לכתוב תזה שלמה בקרימינולוגיה. אני גם חושב שזאת אחת המטרות המוצהרות של בית המעצר - לשלול את תחושת הבגרות והמסוגלות של העצור".
אתה סוחב משם טראומה?
"נכון שצריך להתאושש מדבר כזה, ואני חושב עליו לא מעט, אבל אי אפשר להגיד שאני מדמיין שאני שומע שקשוק מפתחות וחריקת דלתות ברזל בלילות. מצד שני, הייתי שם רק חצי לילה. אם הייתי נשאר כמה ימים, הדיכוי הזה היה כבר משפיע עליי. אם היית נשאר שם שבוע כנראה שהייתי מודה גם ברצח ארלוזורוב".
בחזרה לביקור שלנו. קונסטנטיני מציג את הצד השני של המתרס, ואת ההתמודדויות של הסגל עם אורחות החיים בבית המעצר. "אנחנו קולטים כאן את כל מי שמשטרת ישראל עוצרת באזור גוש דן", הוא אומר. "הסוהרים שלי מתמודדים עם אנשים שהם פוגשים פעם ראשונה. זה יכול להיות נרקומן, אדם עם תחלואה כפולה (בדרך כלל עם הפרעה נפשית שנלוות לה בעיות נוספות - מ"ש), אדם שהרגע רצח מישהו או אדם המום שעשה תאונת דרכים".
איך מתנהל תהליך הקליטה?
"קודם כל אנחנו מוודאים שהמעצר שלו חוקי. אחר כך אנחנו בודקים את המצב הרפואי שלו, אם הוא בכלל כשיר למעצר. דבר שלישי אני בודק את הסכסוכים שלו, כדי לוודא שאני יכול לשלב אותו אצלי מבלי שאף אחד יפגע בו. לבסוף אני בודק את המצב הפסיכיאטרי שלו, כדי לראות שהוא לא רוצה לפגוע בעצמו. כמובן שאני מבצע חיפוש לראות שהוא לא נושא על עצמו חומרים אסורים. כל זה יכול לקרות ב-12 בלילה, בארבע בבוקר או באחת בצהריים. אנחנו פתוחים כמעט 24 שעות, למעט שעה וחצי שבהן סגור לספירת לילה. אז יכול להיות מצב שב-12 בלילה יש מישהו מגיע במצב פסיכוטי קשה, ואני צריך לראות איך אני מלין אותו בצורה בטוחה".
"הגענו לאבו כביר בסביבות עשר בלילה. נכנסתי והסתכלתי מסביב. הכול עשוי מברזל יצוק, קיר של חמישה מטרים לדעתי. החצר מוקפת בכל כך הרבה גדרות. זו חצר בתוך כלוב בתוך כלוב. אמרתי לעצמי שגם ציפור לא הייתה יכולה לברוח מפה"
אחת הדרכים להבטיח הלנה בטוחה היא במה שמכונה "תא חללית". מדובר בתאים מיוחדים שנועדו לעצורים שנמצאים במצב קיצוני כמו התקף פסיכוטי או קריז, וזקוקים להרגעה. אם אתם נהנים מבריאות נפשית טובה ומאוזנת, סביר להניח שרק המחשבה על שהות של יותר מדקה לבדכם בתא חללית תעשה את הפעולה ההפוכה. ביקשנו לראות תא כזה מקרוב.
מדובר בחלל קטן בלי חלונות, מרופד כולו בחומר בצבע קרם. בפנים אין שום רהיט, רק מזרן התעמלות כחול ודק. בפינת התא חור לעשיית צרכים. דלת כבדה סוגרת את העצור בחלל נטול הגירויים הזה, שהוא גם נטול אפשרות לפגיעה עצמית. "זה נשמע כמו עבודה שגרתית", אומר קונסטנטיני, "אבל בסוף זה נפשות של בני אדם. אלה אנשים שאתה לא יודע מה עובר להם במוח".
לא רק עצורי ימים – כאלה שמוחזקים במקום עד לתחילת משפטם - מאכלסים את אבו כביר. "יש אצלנו גם קטינים ועצירות ביטחוניות. בנוסף, יש כאן לא מעט עצורים עד תום ההליכים המשפטיים", אומר קונסטנטיני. "משפט יכול להתנהל גם שלוש וארבע שנים, ואף יותר. בגלל העומס משתדלים לפנות כאן כמה שיותר מהר".
קונסטנטיני מתייחס לעובדה שבשב"ס עושים הכול כדי להפריד בין ניצים בכל הקשור לסכסוכים בעולם התחתון. כך היה במקרה של פרשה 512, הידועה גם כ"משפט ראשי ארגוני הפשע" שנמשך כשבע שנים, אז השתכנו חלק מהנאשמים בין כותלי אבו כביר. מי שהעלה את המקום לכותרות היה ניר חפץ, יועצו לשעבר של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהיה עצור במשך 15 ימים עד שהפך לעד מדינה בתיק 4000.
"בלתי נתפס מה שקורה במקום הזה. זו סכנת נפשות", סיפר חפץ בעדותו בבית המשפט על אבו כביר, כשהתלונן על כך שגופו התמלא שלפוחיות כתוצאה מעקיצות. "אלה 'בקבקים'", אומר קונסטנטיני ומודה: "אי אפשר להילחם בזה. אפשר לטפל ולטפל, ואז מגיע הומלס מהרחוב ומביא אותם איתו. אלה הדברים שאנחנו מתמודדים איתם כאן, אנשים ומצבים קיצוניים".
"אֵלִי, תֵּן בִּי אֶת הַשַּׁלְוָה – לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָולְתִּי לְשַׁנּוֹתָם,
אֶת הָאֹומֶץ – לְשַׁנּוֹת אֵת אֲשֶׁר בִּיכוֹלְתִּי,
וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם"
("תפילת השלווה", תוכנית 12 הצעדים)
בשונה מהקלישאה החבוטה, בחומות של אבו כביר אין תקווה. זאת על אף שאת צידן החיצוני מעטר ציור קיר יפהפה של "בזוקה ג'ו" - פעם נרקומן ותושב חוזר בבית המעצר, וכיום אמן בעל שם עולמי. ובכל זאת, אגף אחד עם שמונה עצורים הוא קרן אור באפלה. מדובר בעצירי פרויקט "ראשית", שמהווה הכנה לגמילה מסמים. למה רק הכנה? כי אבו כביר הוא תחנה זמנית, וכדי לעבור דרך טיפולית משמעותית נדרשים לפחות עשרה חודשים. העצורים המשתתפים עוברים גמילה פיזית באגפים שלהם בליווי נרקולוג – רופא מומחה לטיפול בהתמכרויות לסמים – ואז, רק אם עברו ועדת הערכה ונמצאו מתאימים, הם יכולים להתקבל לאגף.
בבית המעצר אין אפשרות אמיתית לשיקום ולטיפול בבעיות שקשורות בביצוע עבירות. מי שמגיעים לכאן עדיין עסוקים בקרב על החפות. אבל בעיית הסמים היא אחרת, היא הגורם לפשיעה ולא העבירה עצמה, ולכן קל יותר לטפל בה. התנאי הראשון, כמובן, הוא להודות בכך שיש בעיה.
"זה נכון שזה קודם כל מתקן ביטחוני, אבל אפשר לעבור פה טיפול", אומרת רכזת הפרויקט, כלאי אור מיארה-חכים. "זאת לא בחירה קלה עבור האנשים האלה להיכנס לתוכנית. הרבה יותר קל להם להוריד את הראש, לעבור את התקופה הזאת ולחזור להשתמש מאשר לשתף ולדבר על רגשות. מי שמגיע לכאן צריך קודם כל לרצות עזרה, וגם להיות מוכן לקבל אותה מאדם במדים, שזה הרבה פעמים עומד בסתירה למה שהם מאמינים בו אחרי שאיבדו אמון בבעלי סמכות".
"סוחרים תמיד יחכו בחוץ", מסביר אילן (שם בדוי, כמו יתר שמות העצורים בכתבה). הוא בן 44, אבל נראה צעיר יותר. נקי כבר שבועיים, חובש כיפה לבנה. "הפעם אני יודע שזה אחרת".
איך אתה יודע?
"כי הגעתי לתחתית של התחתית. התרסקתי. הגעתי למצב שאני לא סופר אף אחד. לא את האישה, לא את הילדים. רק להשתמש. פה יותר קשה להיגמל כי זה על יבש. עברתי ימים של כאבים, ללא שינה, עם שלשולים, הקאות, חום. אחרי שבועיים קרה לי נס. חוויתי כניעה. קיבלתי את החיים במתנה. לפני כן לא הכרתי דברים כמו חיבוקים, אכפתיות, אהבה. עכשיו אני מרגיש שייך למשהו, זה נותן כוח".
הכוח שאילן מדבר עליו הוא תוכנית 12 הצעדים. אנחנו יושבים ב"מועדון", מעין חדר קטן במעבר בין התאים למסדרון, וגם כאן המוטיב התכנוני חוזר – כמעט בלי חלונות. תפילת השלווה של התוכנית למכורים אנונימיים שתלויה על הקיר היא שנותנת להם אוויר.
עצור נוסף, עדי, נרגש לספר את סיפורו – סיפור קלאסי של עבריין בהתהוות. בן 40, אב לחמישה, נרקומן שנולד בעצמו לאב אלים ומכור לסמים ולהימורים, ששם קץ לחייו לנגד עיני בנו. מגיל צעיר אמא של עדי לימדה אותו לגנוב, כדי שלבני המשפחה יהיה מה לאכול. בגיל 14 כבר התמכר לסמים. הוא ריצה כבר כמה מאסרים, והיה כלוא גם באבו כביר. הוא נחשב עצור בעייתי, עם בעיות אלימות ומשמעת. "ילד לומד ממה שהוא רואה", הוא מסביר. הפעם האחרונה ששהה בצינוק, לפני כשנה, הביאה למהפך: "ויתרתי אפילו על קנאביס ברישיון", הוא מתגאה.
אור, בן 28, אב לשניים, מודה ש"בהתחלה לא שיתפתי. ארבעה חודשים שתקתי. לא האמנתי בטיפול. אני לא סומך על אנשים. הייתי בטוח שאני אכנס ואצא מבתי סוהר כל החיים". עכשיו הוא נושא עיניו לאיציק מונסנגו, דייר לשעבר וכיום מדריך נגמלים. "אנחנו מלמדים את המשתתפים בתוכנית לעשות מדיטציה", הוא מספר. "בהתחלה הם לא מסוגלים לעצום עיניים בקבוצה. הם פוחדים. חוששים שמישהו או משהו יפגע בהם כשהם יעשו את זה".
לא קשה להיות שוב מאחורי הסורגים?
"להיפך, אני מרגיש שזאת סגירת מעגל בשבילי. אני נכנס לפה בתחילת יום – ויכול לצאת מפה בסופו".
