ליאת אצילי שוחררה משבי חמאס אחרי 54 ימים, ובו בעת התבשרה כי בעלה אביב (49) שנחשב לנעדר מאז 7 באוקטובר, נרצח והותיר אחריו אותה ואת שלושת ילדיהם: עפרי, נטע ואיה. בטור מיוחד ל"ניו יורק טיימס" כתבה אשת החינוך שמדריכה בני נוער ב"יד ושם" על התפיסה היהודית של "תקומה" וייחלה לשלום עם הפלסטינים - בעוד היא מתאבלת על ההרס של קהילת קיבוץ ניר עוז ורצח בעלה שגופתו נותרה בעזה.
עדותה של ליאת אצילי בעצרת בתל אביב
(צילום: מטה משפחות החטופים)
עדותה של אצילי הוקרנה הערב (שבת) גם בעצרת בכיכר החטופים, אליה הגיעו עשרת אלפי בני אדם, שם סיפרה: "אביב אמר 'אני עם כיתת הכוננות' ויצא - ולא ראיתי אותו יותר. שלחתי לו איזשהי הודעה שהבית נשרף ואני לא יודעת מה לעשות, והוא כבר לא הגיב אליה. חשבתי שאני צריכה לצאת מהממ"ד ולנסות לכבות את האש ונורא נורא פחדתי. נכנסו שני אנשים חמושים על מדים והם חטפו אותי".
על התקופה בשבי סיפרה אצילי כי "הפגזים לא מבדילים בין עזתים לבין חטופים ישראלים וכל יום הוא ארוך ואינסופי. מצב של ייאוש מוחלט. ברור לי שהימים שישבתי שם השאירו בי חותם. זה השאיר בי דברים, אבל אני לא עסוקה בזה כרגע, הדבר היותר קשה זה האבדן של אביב. החזרה של החטופים זה חשוב לשיקום שלנו כקהילות שחיות בקו עימות כבר 20 שנה. אנחנו נלקחנו מהבתים שלנו יום בהיר אחד. החוזה בין אזרחי המדינה להנהגה הופר, והוא לעולם לא יוכל להשתקם אם החטופים שנשארו לא יוחזרו. אין, אין מחיר שהוא גבוה מדי, אין 'אבל'".
בהמשך, הוקרנה בעצרת גם עדותה של הילה רותם שושני בת ה-13, ששהתה בשבי חמאס 49 ימים. "חטפו אותי מהבית יחד עם אמא וחברה שלי אמילי. אני ואמילי קמנו בשש בבוקר ואמא ורצנו לממ"ד והיה טילים ואזעקות ואז אנחנו שומעים דיבורים בערבית, ואז הם פשוט פתחו את הדלת ונכנסו עם אקדחים וסכינים", סיפרה רותם שושני.
עדותה של הילה רותם שושני בעצרת בת"א
(צילום: מטה משפחות החטופים)
רותם שושני הוסיפה כי "אז הם לקחו אותנו עד לגדר, ראינו בתים שרופים וגופות, לא ראינו אף חיילים, ואז העלו אותנו על אוטו והתחלנו לנסוע. מזל שהיה לי את אמילי, דיברנו בלחישות קצת, אבל לא היה אוכל והיינו בחושך בלי אור יום. אם היינו מדברים בקול חזק אז הם היו לוקחים אותנו מהחדר שהיינו בו בתור עונש. יש הרבה פחדים, אני כל הזמן נזכרת - אני לא יכולה לא לחשוב על זה. זה כיף לחזור למקום שסוף סוף אני יודעת שאני בטוחה פה. יש לי עדיין פחדים שיגיעו גם לפה אבל אני יודעת שאני בטוחה. נורא שכל רגע החיים שלהם בסכנה ובסוף לא ישאר את מי להציל משם יותר. צריך להחזיר את כולם מהר".
בעצרת נאם גם שרון שרעבי, אחיהם של יוסי שרעבי ז''ל שנרצח בשבי חמאס וגופתו עדיין מוחזקת שם, ושל אלי שרעבי שנחטף ועדיין מוחזק בשבי. "בשבוע הבא נציין את יום המשפחה, אלי שרעבי כשישוב בע"ה מהשבי, לעולם לא יוכל לחגוג את היום הזה, כי כבר אין לו משפחה. יוסי שרעבי שנרצח בשבי החמאס לאחר כ- 100 ימים, לעולם לא ישוב לאשתו נירה ולשלוש בנותיו, וגם הן לא יוכלו לחגוג את יום המשפחה", אמר האח.
לישי מירן-ליבא, אשתו של עמרי מירן שנחטף מביתו בקיבוץ נחל עוז, פנתה אל בעלה בעצרת: "עלמא כבר בת 10 חודשים- יותר משליש מחייה בלעדיך. רוני שואלת ומבקשת אותך כל יום ובודקת שאתה עדיין אבא שלה. ממשלת ישראל הנכבדה, יותר מ-20 שנה הפקרתם אותנו תושבי העוטף. עכשיו 120 ימים אחרי ההפקרה של 7 באוקטובר, וההפקרה ממשיכה. 136 גברים, נשים, ילד ותינוק עדיין שם, בעזה, קרוב אבל כל כך רחוק ואתם מדברים על תקומה, על חזרה לשגרה, אתם השתגעתם?! עד שעמרי לא חוזר, עד שאחרון החטופים לא חוזר, אין תקומה, אין חזרה, אין שיקום!".
8 צפייה בגלריה
"עכשיו 120 ימים אחרי ההפקרה של 7 באוקטובר, וההפקרה ממשיכה". העצרת לשחרור החטופים בת"א
(צילום: EPA /ABIR SULTAN)
כרמית פלטי קציר, אחותו של אלעד קציר שנחטף מביתו בקיבוץ ניר עוז, סיפרה בעצרת: "איבדתי את אבא שלי, הוא נרצח בממ"ד, והשבעה שלי עדיין נמשכת. אבל בשבעה שלי כמעט אין מקום להתאבל ולכאוב, למרות שכל הזמן כואב לי. בשבעה שלי אני צריכה להילחם. להילחם על החיים של אמא שלי, שחזרה מהשבי במצב רפואי קשה. להילחם על החיים של אחי אלעד שעדיין בשבי. הייתי מאוד רוצה לחשוב שהרע מכל כבר קרה לנו, אבל ההיסטוריה והעם בישראל ישפטו האם בימים אלו קורה הגרוע מכל: האם ישראל, הפכה להיות מדינה שמקריבה את אזרחיה כבשר תותחים? האם הפכנו לחברה שמפקירה את אנשיה הטובים למות בשבי חמאס? האם הציבור הישראלי מוכן לתת לנשים בשבי להמשיך להיאנס, לקשישים למות בעינויים, לכולם למות בשבי? כי זהו המחיר. אל תתנו לזה לקרות - לא ניתן לזה לקרות!".
הדסה לזר, אחותו של שלמה מנצור בן ה-86, שנחטף מביתו בקיבוץ כיסופים, שיתפה בעצרת: "אחי שלמה נולד בעיראק, וכבר בילדותו חווה את שואת הפרהוד. המראות הקשים ליוו את אחי כל החיים. ואם חשבנו אז, אחרי השואה ההיא, שלעולם לא עוד, בטח כשזכינו להקים מדינה משלנו, הגיעה השבת הארורה. שלמה שלנו נחטף מביתו ע''י מחבלי החמאס שפרצו אליהם ביריות, אזקו את ידיו, סטרו לו, עשו פוגרום בבית וחטפו אותו במכוניתו לעזה, כשהוא לבוש עדיין בפיג'מה. אחי נחטף במשקל של 57 ק''ג ואנו דואגים שמא הוא בתת-רעב".
במקביל לעצרת, שיירת רכבים בהובלת קרובי חטופים ממשפחות מצגר, קלדרון, אור ופלטי-קציר, חסמו לזמן קצר את נתיבי איילון דרום בחיבור לכביש 1, בסמוך למחלף קיבוץ גלויות. בני המשפחות ופעילים למען שחרור החטופים פתחו כתובת אש עם הכיתוב "help" והחזיקו שלטים שעליהם נכתב בין היתר: "חיי הממשלה - לא על חשבון חיי החטופים". החסימה לא הייתה חלק מהעצרת בתל אביב.
"אין ניצחון בלי החזרת החטופים ואין תקומה למדינה שמפקירה 136 מאנשיה בשבי האויב כבר 120 ימים", אמרו בני המשפחות שחסמו את איילון. "אנו קוראים היום לגנץ ואיזנקוט - הזמן של יקירינו בשבי נגמר. העבירו לנתניהו מסר ברור - עסקה שכוללת את כולם, או שנפרוש מהממשלה. הגיע הזמן שנתניהו יבחר בין ישראל השפויה ורוב הציבור שרוצה את החטופים בבית לבין בן גביר וסמוטריץ'". באיילון תועד תוקף מפגינים שחסמו את איילון, בהם גם דן פלטי, בן דודו של החטוף אלעד קציר.
בטור שכתבה ב"ניו יורק טיימס" הבהירה ליאת אצילי כי "מעבר לאופק הכאב שלנו, עלינו להתחייב מחדש לתקומה באותה אופטימיות נחושה של דור ניצולי השואה. אני לא רואה אלטרנטיבה. ללא תקומה, אנחנו רק נשקע עוד יותר לתוך מעגל הכעס ההדדי והקורבנות שפוקד את מערכת היחסים שלנו עם הפלסטינים יותר מדי זמן", היא כתבה.
"זאת לא הגישה שדור הניצולים בחר, וברוחם אני לא מחפשת נקמה על מה שעברתי. אני מרגישה ענווה מהאופן שבו חבריי הישראלים מסכנים את חייהם כדי להילחם בחוטפיי, אבל לא הרגשתי קתרזיס כשראיתי את ההרס בעזה. במקום זאת, אני רוצה להתמקד בבניית עתיד טוב יותר עבור שלושת ילדיי - ועבור ילדי עזה".
אצילי המשיכה וכתבה כי "מבחינתי תקומה היא לא רק על חיים יהודיים, היא גם על כל אותם חיים שהתנפצו ב-7 באוקטובר ואילך - כולל אלה של השכנים הלא-יהודים שלי, אזרחי ישראל, שנקלעו לקרבות מאז. זה גם אומר לפעול למען לידה מחדש לעזה. אמנם אני לא יכולה להשפיע על הבחירות שיעשו לעצמם תושבי עזה, אבל אני מקווה שהאחראים לפתיחת המלחמה הזו, יוחלפו באנשים שרוצים עתיד טוב יותר לצד ישראל. אחרי שראינו את ההשקעה של חמאס בעיר המחתרת שלו, קל להבין שכל כך הרבה משאבים בוזבזו בעזה ב-18 השנים האחרונות. גם לתושבי עזה מגיעה לידה מחדש, כזו שמאפשרת עתיד של קיום משותף ולא של לחימה".
אצילי כתבה שהיא חייבת את שחרורה בעיקר לבית הלבן: "אני אזרחית של ישראל ושל ארה"ב, ושוחררתי לאחר 54 ימים, בעיקר הודות להתערבותם של הנשיא ג'ו ביידן ומזכיר המדינה אנתוני בלינקן. ילדיי, למרבה המזל, שרדו: אחד אחרי שעות מפחידות במחבוא, אחד במזל גדול מפני שהיה במקום אחר באותו יום ואחד הדף את התוקפים בכך שהחזיק את דלת הממ"ד סגורה. הבית שלי מזה 30 שנה נשרף ללא הכר, ובית לבי - בעלי, אביב - היה בין 1,200 ההרוגים על ידי חמאס בישראל באותו יום נורא. כל כך עצום היה ההרס, שגיליתי שמחבלים אפילו הרגו את הכלב שלי".
אצילי פנתה בטור לפוליטיקאים בישראל בבקשה להפסיק בפלגנות: "לאחר השואה קם דור חדש בישראל, שלא התמקד בעבר אלא בהפרחת העתיד. תקומה לישראל לאחר המלחמה משמעותה בנייה מחדש של הזהות הלאומית שלנו ומעבר לפוליטיקה המפלגת שסימנה את השנה שקדמה ל-7 באוקטובר. היריבים שלנו עשויים להיות מסוכנים, אבל לאף אחד אין את הכוח להרוס את המדינה שלנו יותר מאשר לנו בעצמנו".
פורסם לראשונה: 18:42, 03.02.24
