לפי סקר שפרסם כאן נדב איל בשבוע שעבר, מידת האמון הציבורי בשר הביטחון יואב גלנט היא גבוהה, "כמעט זהה לזו של בני גנץ, אף שטבח 7 באוקטובר התרחש במשמרתו". הנתון הזה ממחיש שהדימוי של פוליטיקאים לא תמיד תואם את ניתוח מעשיהם. המקרה הזה יכול להיות תרגיל מעניין בשיווק פוליטי, אבל יש לו גם חשיבות מעשית. יכול להיות שהציפיות מגלנט כמנהיג לאומי בעתיד הן מוגזמות.
עלייתו בסקרים היא פונקציה ישירה של שקיעת בנימין נתניהו בהם. כל מה שנתפש עד כה כחולשה אצלו - היעדר הכריזמה, ההופעה הרובוטית והטקסטים הלא מתוחכמים - הפכו לפתע לחוזקה. מול ראש הממשלה המתעתע והחלקלק, הציבור כמה לשמוע מישהו שמדבר אליו בפשטות, בישירות ובגובה העיניים. בתקופת חרדה כה גדולה המצרך המבוקש ביותר הוא אמינות, ושר הביטחון מספק אותו.
המעמד של גלנט החל להתעצב כבר בעיצומה של המהפכה המשפטית, כשהזהיר מהשלכותיה על המצב הביטחוני, פוטר על ידי נתניהו והוחזר בלחץ תנועת המחאה. אבל ראוי לזכור שגלנט לא התנגד לעצם החקיקה. להיפך. הוא אפילו הסביר מדוע "נדרשת רפורמה מקיפה" שתשיב את מערכת המשפט למקומה ו"תאפשר לממשלה למשול". הוא גם הצביע בכנסת לאישור החוק שמצמצם את עילת הסבירות. כלומר, לא הייתה לו בעיה אידיאולוגית עם המהפכה. רק ביטחונית.
גלנט הוא גם שותף לממשלה שההסכמים הקואליציוניים בין חבריה מסכנים את צה"ל וכלכלת המדינה. המשמעות של הגדלת התמיכה הכספית לאברכים וקידום "חוק יסוד: לימוד תורה" היא פטור כולל משירות צבאי וכנראה גם מהשתתפות במעגל העבודה. רבים מהרהרים בכך כיום, על רקע מלחמת עזה שהוכיחה שצבא הסדיר קטן מדי, כשברקע נידונות הצעות להאריך את השירות ולהעמיס עוד על חיילי המילואים.
גלנט קיבל עליו את האחריות על אירועי ה-7 באוקטובר במילים כלליות: "אני אחראי על מערכת הביטחון... גם באירועים קשים". ההתבטאות העמומה הזאת משכיחה שאחריותו כאן אינה מיניסטריאלית כפי שניתן להשתמע מדבריו, אלא אישית וישירה. נזכיר: בעברו הוא היה מפקד אוגדת עזה ואלוף פיקוד דרום, כך שהזירה מוכרת לו היטב. האם כשר ביטחון הוא עשה הכול כדי למנוע את המחדל?
גלנט היה שותף דה-פקטו לקונספציה שלפיה חמאס מורתע ונוטה לפרגמטיזם, שהייתה נחלת המודיעין והמטכ"ל. זו לא נחשבה עמדה מופרכת לפני 7 באוקטובר. אלא שגלנט היה חשוף להערכות המודיעין שלפיהן השסע הפנימי בישראל מגביר את הסיכוי להתקפה מצד איראן, חיזבאללה, חמאס או כולם יחד. והוא אכן הזהיר מכך במסיבת העיתונאים שהובילה לפיטוריו ובהמשך טרח לשגר את הרמטכ"ל וראש אמ"ן לראש הממשלה ולשרים כדי להתריע בפניהם על האיומים. בהחלט פעולות ראויות לשבח. אבל מאחר שהן כשלו, השאלה היא מה הוא עשה כדי להכין את הצבא לקראת מלחמה.
ד"ר ברוך לשםבחודשיים האחרונים דובר רבות על הלקח המרכזי ממחדל מלחמת יום הכיפורים, שלפיו צה"ל צריך להיערך לא לפי הכוונות של האויב, משום שאי אפשר להסתמך רק על המודיעין, אלא על הסיכונים והיכולות. כלומר, במערכת הביטחון הייתה צריכה לעלות השאלה: האם אנו ערוכים להתקפה של חמאס, שלפי פרסומים תוכניתו הייתה בידינו?
האם השר גלנט ערך דיון עם המטכ"ל לבחון את האפשרות הזו? לפי סדר הכוחות של צה"ל בעוטף עזה בבוקר 7 באוקטובר, נדמה שלא הוקדשה לנושא הזה כל מחשבה או היערכות. להיפך. בשל הערכת מצב אף הוסטו חלק מהכוחות לתגבור ביהודה ושומרון. אבל כל העובדות האלה לא משתקפות בסקרים, שם כל מי שנדמה שהוא הפוך מנתניהו זוכה לניקוד גבוה.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
