בסוף גם לי זה קרה. אחרי 14 שנה. חזרתי הביתה, טיפסתי ברגל שלוש קומות והכנסתי את המפתח לחור המנעול. הוא נתקע בפנים. ניערתי את דלת העץ הרעועה אבל ללא הועיל. טיח נפל עליי מהתקרה. הרגשתי שהעיר מתפרקת עליי. התיישבתי מיואשת על הרצפה. כשהאור בחדר המדרגות כבה, לי הייתה הארה: הגיע הזמן לעזוב את תל אביב.
אנשים עושים הכול כדי לחיות בתל אביב. לישון באמבטיה, לבשל בחצר, להתקלח בשירותים ועוד לשלם על זה שכירות של 6,000 שקל בחודש. אפשר להאשים את העיר, אבל מה הטעם? זה הטבע של תל אביב. להיהרס ולהיבנות. לגובה, מסתבר.
הבעיה עם תל אביב היא בכלל לא תל אביב אלא האנשים שרוצים לגור בה וישלמו כל מחיר בשביל זה. לאנשים האלה לא אכפת להתעורר בחמש מהרעש של האוטו זבל, לחפש חניה במשך 40 דקות ולהוציא את רוב המשכורת על ארבעה קירות מוכי עובש. אני יודעת את זה כי עד לפני כמה חודשים אני הייתי האנשים האלה. במשך 14 שנה הייתי משוכנעת שאין אחרת מלבדה. שלעיר הזאת הכל מתנקז ושממנה הכל נשפך. שכל האירועים החשובים מתרחשים בה. שכל האנשים הטובים נמצאים בה. שהיא חוד החנית השורכת אחריה את שאר העולם על עקבים. הייתי יכולה להמשיך לחיות עם המחשבה הזאת כל החיים, לולא קוביד 19 הוציא אותי מהמטריקס.
הסגר הראשון בעולם זרע בהלה גם במטרופולין גדולות וחשובות מתל אביב. הטלוויזיה שלי הוצפה במחזות סוריאליסטיים של מגדל אייפל שומם ושל הקולוסאום ריק מאדם. קל וחומר, גם תל אביב שקעה בדמדומים. רחובותיה התרוקנו ואנשיה הסתגרו בדירותיהם. העסקים נסגרו, הספסלים ננטשו, לא נשמע שום צחוק ברחוב, שום בכי של תינוק, שום צפצוף של מכונית. העיר נותרה עירומה וחיוורת.
טורים נוספים של דנית גולד:
אני זאת שמחנכת לכם את הריבועים השחורים
הדור שלי לא מסוגל לקרוא יותר מ-300 מילה
וכשהיא מיותמת מכל אלה הפכה תל אביב לעיר ככל הערים הבינוניות שעליהן הבטתי בעין עקומה. הרגשתי מרומה. גרתי בדירת שלושה חדרים, בקומה השלישית בלי מעלית, בלב תל אביב, עם תינוק קטן שרק נולד, ועוד שילמתי הון עתק בשביל זה. בשביל מה?
העיר סגרה עליי. לא היה לי דבר לחפש בחוץ. לא באמת הייתה לי עיר. הרגשתי שהקורונה חשפה את השקר הגדול של תל אביב. כלומר: את השקר הגדול שלי. הרי בזמן שחלף מאז שהגעתי לעיר התבגרתי והשתניתי. אני מזמן לא בת ה-21 ההיא שמתרוצצת בין מועדונים. ובכל זאת, התעקשתי להישאר לגור בה. גם במחיר לא הוגן. גם בתנאים לא סבירים.
למה? מה שהשאיר אותי זה הדימוי של תל אביב, בזמן שהעיר האמיתית הייתה עסוקה בלסגור עסקאות נדל"ן מעל הראש שלי.
ההחלטה שקיבלתי בחדר המדרגות החשוך הייתה קשה וכואבת. יותר מהארכיטקטורה, ההיסטוריה או החופים, מה שעושה את תל אביב לתל אביב הם אנשיה. אפשר להיפרד בלי דרמה מדברים שהיו חשובים לי כמו ג'וגינג לים והקפה ליד הבית, אבל בסוף מה שקשה באמת הוא להגיד להתראות לבני אדם. להתראות למפגינים של רוטשילד, לבליינים של האלפא ולמשוררים של הנסיך, לרוכבי האופניים המשוגעים, לפקחי העירייה המתודלקים, למקבצי הנדבות של אבן גבירול, לנדל"ניסטים של שינקין, להורים של קריית ספר, למלצרים השחקנים, לגברים השחקנים, לבסטיונרים של הכרמל, לאינטלקטואלים של הנילוס, לאבודים של אלנבי, לרוחצים בים, המתנשמים בגורדון, לוחצי הידיים, רוקדי המזרקות, עכברי הקניון, נערי הסנטר, הטבעוניים הרדיקלים, התיירים הצרפתים. החברים.
עם כל הצער שבדבר, לחיות בדוחק במרכז העיר, בתנאים בלתי אפשריים ובמחירים לא הגיוניים, רק בשביל לחיות קרוב לחברים, כבר לא היה נכון בשבילי יותר.
אז עברנו. לא ירדנו לנגב ולא הצפנו לגליל, רק שכונה ברמת גן, אבל עזבנו. הדירה מרווחת ויפה. עם מעלית. במקום צפצופי מכוניות, המקסימום שטורד לי את השקט אלה קריאות ילדים מגני המשחקים. הריצה לים הוחלפה בריצה בפארק. בגינה ראיתי אימהות נוספות כמוני. זיהיתי אותן לפי הכפכפים והמבטא התל האביבי. זה לא הפך אותנו מיד למשפחה גדולה ומאושרת אבל זה היה נחמד. לדעת שאני לא לבד בהתמודדות מול העיר החדשה ומול האני החדשה.
מאז שעברנו עברו חודשיים ואפשר לומר שאני עדיין מנסה להתרגל. זה לא תמיד פשוט. מתברר שלעבור למקום אחד לא בהכרח אומר לעזוב מקום אחר. יש ימים שבהם אני מאושרת מההחלטה, מהשקט ומהפסטורליות, ויש ימים שזה ממש מפחיד אותי. אבל כשאני מסתכלת עכשיו על תל אביב, אני כבר לא רואה את מה שראיתי לפני 14 שנה. היום אני רואה עיר אחרת. אומרים שהזמנים השתנו, שהאנשים השתנו, שהשכירות השתנתה, אבל אולי זאת רק אני שהשתניתי.
- דנית גולד היא סופרת ומנחת סדנאות כתיבה לאימהות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
