ברצלונה, 1973, יום כיפור, שבת בצהריים. שם ואז פגשה אותי המלחמה, בסיקור אליפות אירופה בכדורסל בהשתתפות נבחרת ישראל. על הקו מירושלים היה מנהל הטלוויזיה, ארנון צוקרמן, שבישר לי על פרוץ הקרבות. אני בא, הגבתי. "לא, לא מיד", פסק צוקרמן, "תבוא רק מחר, לאחר שתשדר את משחק הגמר הערב. צה"ל מבקש שנשדר משהו שירתק את חיילי המילואים בנקודות האיסוף והריכוז". בקשה מופרכת אך מובנת. בארץ משתוללת מלחמה ואני משדר כדורסל. כאילו כלום. מטורף. באוזן אחת שידרו לי את חדשות הרדיו מישראל, ובשנייה השתמשתי לשידור המשחק. לא היה קשר בין המילים שיצאו מפי לבין המתרחש על הפרקט. אני הקשבתי למלחמה.
למחרת, טיסת ההמשך של אל על מרומא הייתה מלאה עיתונאים אמריקנים, רובם יהודים טובים, שהיו בטוחים בניצחונה המהיר והחלק של המדינה הקטנה על המבקשים להשמידה. זבנג וגמרנו, כמו בששת הימים. אני, מנגד, הייתי מכונס בתוך עצמי, ובזיכרוני חלפו מלחמות עבר שחוויתי.
רק בן 8 הייתי כשפרצה מלחמת השחרור. בחצר ביתנו, בצפון תל אביב, נפלה פצצה. איש מבני המשפחה לא נפגע ממנה, אך זנבה ניתז למרפסת. אבי מיהר לאסוף את הזנב ולהניחו בחרדת קודש בסלון הבית, אות וסימן לשותפותנו הפעילה במלחמה. שם, על ארון הספרים, התנוסס הזנב עד יומו האחרון של אבי.
את מלחמת ששת הימים פגשתי ככתב ברדיו. זוטר שבזוטרים. מנהלי, חגי פינסקר, סירב להיענות להפצרותיי להישלח לשדה הקרב. ירון לונדון, בן גילי וחברי הקרוב מאז כיתה א', הופקד על ניהול והובלת השידורים, ועשה, כדרכו, מלאכה מופלאה. ואני כלום. פינסקר סבר, אולי בצדק, שהמשימה גדולה עליי, אך הערמתי עליו וגנבתי סוס עם מי שהיה אמור לדווח מהגולן, השדר הבכיר גדעון לב-ארי, שהעביר לי, בחשאי, את המשימה שהוטלה עליו. הוא השתוקק ונשאר בתל אביב, ואני הגעתי למחוז חפצי.
השראה לשידורי מלחמה נועזים שאבתי מהוותיקים שלמה אהרונסון, ירמיהו יובל ומיכה שגריר, ומהצעיר והנועז מכולם, מאז ועד היום, רון בן ישי. כשהגעתי לנקודת ריכוז הכתבים בטבריה נתקלתי לראשונה בחיי גם בחיים יבין, כבר אז מבכירי הרדיו, שלימים, לא בכדי, זכה בתואר "מר טלוויזיה". הוא הצליח לשחרר מפיו באותו יום צמד מילים שכתבים צבאיים חולמים עליהן ("ירו עליי") במסגרת שידור שלו מג'נין. התקנאתי בו מאוד. למחרת זכיתי בהזדמנות.
הצטרפתי אותו יום לזחל"ם הפיקוד של מוסה קליין, שהוביל את גדוד "ברק" אל מוצב תל פאחר ברמה. מה שהיה אמור להיות טיול קצר, מפנק ונטול נפגעים, הפך לסיוט מדמם, מהקשים שידעה המלחמה. במהלך הטיפוס נחת פגז שנורה מהמוצב הסורי בתוך הזחל"ם שלנו. רבים מהלוחמים נפגעו, בהם גם קליין. אך לא איש כמוהו ייוותר. פצוע וזב דם הוא הסתער על המוצב, לחם בקרבות פנים אל פנים, עד שנפגע שנית ונהרג. אני, למזלי הרב, אף שהושלכתי מהזחל"ם, ומכשיר ההקלטה הועף והושחת, לא נפגעתי, והמשכתי בסיקור המלחמה שבה חוויתי את מרבית נוראותיה.
המלחמה הבאה שסיקרתי, הייתה מלחמת ההתשה, שבה הוצבתי בחיל האוויר, בטייסת הפנטומים 201, "האחת", ובמסגרתה זכיתי לטוס במושב האחורי של מפקד הטייסת שמואל חץ, אדם מרשים שעליו אמרו שקורץ מהחומרים של מפקדי חיל האוויר. ראיינתי אותו במהלך הטיסה, ובקטע שלא שודר שאלתי:
איזה מין חייל אתה?
"אני חייל של שוקולד", השיב בצחוקו המתגלגל, "לפני שעה ישבנו בטייסת, שתינו חלב, אכלנו שוקולד. ובעוד שעה נשוב אל החלב ואל השוקולד. החיילים האמיתיים שוכבים מתחתינו, על גדות התעלה".
אבל אתה חשוף לטילים, ניסיתי להקשות.
"טייס טוב לא נפגע מטילים", השיב בביטחון השמור רק לטייסי קרב.
שלושה שבועות אחר כך פגע טיל מצרי במטוסו שלו. הנווט מנחם עיני הצליח לצנוח. חץ עצמו נהרג.
ועכשיו, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, אני עושה את דרכי אליה ואל הלא נודע במטוס אל על מרומא. במהלך הטיסה פנה אליי אחד הכתבים האמריקנים וביקש את עצתי. "איך אגיע לשדה הקרב?", שאל. לאחר שננחת, הצעתי, סע לבית סוקולוב ומשם יכוונו אותך. "ויש לך מושג מה קורה עכשיו במלחמה?", הוא המשיך לחקור. ממש לא, עניתי.
הכתב המאוכזב שב למקומו, ואליי פנה נוסע שישב מאחוריי. היה זה האלוף במילואים שלמה אראל, לשעבר מפקד חיל הים. "שמעתי את שיחתך עם האמריקני", אמר לי. "אני מגיע עכשיו מהשגרירות ברומא והם עדכנו אותי במה שקורה. אם תרצה, אוכל לעדכן את הכתבים שעל המטוס".
ואכן, אראל נטל את המיקרופון של הצוות ובישר בחגיגיות: "צר לי לאכזבכם, אבל כאשר ננחת, המלחמה תהיה מאחורינו. צה"ל משמיד עכשיו את האויב כולו". כך הכריז אלוף במילואים, ביומה השני של המלחמה הנוראה.
דן שילון במסיבת העיתונאים עם הרמטכ"ל אלעזר:
קברניט המטוס הזמין אותי לתאו. הכרתיו היטב. מריו שקד, חבר מבית הספר לטיסה. "שמעתי את התדרוך של שלמה אראל", אמר, "אבל המידע שלי הפוך לחלוטין. אנחנו בצרות גדולות".
המלחמה מן הסתם אכן הייתה קשה ומדממת מאין כמוה. מריו שקד נפגע ונהרג ביומו הראשון כטייס קרב אחרי שהצטרף לקרבות. המצב בחזית המצרית והסורית היה בכי רע, ואני מיהרתי לבית סוקולוב לסיקור מסיבת העיתונאים של הרמטכ"ל דאז, דוד אלעזר, שהפליג בסיפורי מלחמה וגבורה שלא היו ולא נבראו.
מצויד בתדריך המקרי שקיבלתי משקד בטיסה שאלתיו: אדוני הרמטכ"ל, הצלחות בשדה הקרב, גדולות ככל שיהיו, יש גם נפגעים בצידן. תוכל לפרט? תשובתו מהדהדת עד היום: "אנחנו נשבור להם את העצמות".
עצמות לא שברנו, ואני, שחיל האוויר העמיד לרשותי מטוס קל, מצאתי את עצמי מתרוצץ בין חזית לחזית, מדווח ומכסה ככל הניתן. וכך הגעתי, בין השאר, בשלהי המלחמה, לבסיס חיל האוויר ברפידים וביקשתי להצטרף למחרת למסוק הראשון שעמד לנחות בשדה התעופה המצרי פאיד, מעברה השני של התעלה. "תגיע ב-4:00 בבוקר ל'מבצעים', ושם יעלו אותך על המסוק", הבטיח לי מפקד הבסיס.
דן שילוןלמרבה המזל, ובניגוד להרגלי, איחרתי להגיע והמסוק המריא בלעדיי. הצטרפתי למסוק השני, וכאשר נחתנו בפאיד נתקלתי בטייס חיל האוויר אליעזר (צ'יטה) כהן. פספסתי את המסוק הראשון, סיפרתי לו באכזבה. "זה בסדר", השיב, "פספסת גם את ההלוויה שלך. המסוק הופל וכולם נהרגו".
שעות אחדות אחר כך, הגיעה אלי שיחת טלפון מפתיעה ומוזרה ממפקד חיל האוויר דאז, האלוף בני פלד. "אתה עולה עכשיו על הססנה ומגיע לתל אביב", ציווה, "שמך היה על המסוק הראשון ובכל הארץ מתרוצצת שמועה שנהרגת. חייבים לעשות לה סוף. כנראה שזה הגיע גם לאימא שלך".
לא יכולתי להתנגד. לא ידעתי, אך יגאל, אחי היקר, אכן עדכן אותה. רווח לה כשהגעתי לביתה.
בשתי מלחמות נוספות שסיקרתי לא הגעתי לשדות הקרב: מלחמת המפרץ הראשונה ומלחמת לבנון הראשונה. במלחמת המפרץ, זו של טילי סדאם חוסיין על מרכז הארץ, שידרתי שעות ארוכות מאולפני הרדיו המשותף של קול ישראל וגלי צה"ל, בתל אביב ובירושלים, ומבלי שביקשתי, ונטול מידע של ממש על המתרחש במלחמה, הפכתי למין מרגיע לאומי כל אימת שנשמעה אזעקת "נחש צפע". והיו רבות במשמרות שלי. קודם לכן, במלחמת לבנון, הודחתי מגלי צה"ל רק משום שהעזתי לשאול איך יוצאים מהפלונטר הזה.
אמי כבר לא איתנו, ואת המלחמה הבאה, ספק אם אחווה בעודי בסביבה. אם כי לפי הדיווחים האחרונים מהצפון ומהדרום, יש מצב.
- דן שילון הוא איש תקשורת וסופר
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 07:15, 24.09.23
