תומכי ומחוללי ההפיכה המשטרית מקפידים להטיל דופי במחאה נגדה ואחת הדרכים החביבות עליהם היא להצביע על הניתוק שלה מחלק נרחב מהציבור, לרבות האזרחים הערבים ויוצאי אתיופיה, שאינם פוקדים את ההפגנות בהמוניהם. מרבית ניסיונות הדה-לגיטימציה מופרכים ומומצאים, אבל דווקא בטענה זו יש גרעין של אמת. מובילי המחאה הוכיחו עד כה שהם לא מחפשים שותפים מלאים מקרב הקבוצות המודרות בחברה הישראלית. הם מבקשים לאתר נספחים מהם שיקשטו אותה.
אלא שאנחנו בדרך לפגיעה חריפה ברעיון הבסיסי של חיים בחברה חופשית, ולכן מטרת העל של המחאה חייבת להיות השאיפה לבחון ולארגן מחדש את היסודות הסוציו-פוליטיים שעליהם בנויה החברה בישראל. המסקנה המתבקשת היא שהמחאה חייבת להרחיב את המבט הפריפריאלי שלה ולסלול את דרכה אל כלל הציבור, ולא רק להעמיק את אחיזתה בתוך המעגל החברתי המיידי והמוכר שלה.
התמקדות בלעדית במערכת המשפט, שעליה הם מבקשים להגן בחירוף נפש, תחטא למטרה שכן מוסד זה סמך את ידיו לא פעם על החלטות מפלות נגד אותן קבוצות שמתבקשות להצטרף למחאה. במאמר שפרסמנו לפני כשנתיים, עמיתי למחקר עודד רון ואנוכי, הצבענו על המסקנה הקשה הבאה: לאורך שנים דחה בג"ץ על הסף את מרבית העתירות של יוצאי אתיופיה שעסקו בנוגע לזכויות חברתיות, אזרחיות ופוליטיות של הקהילה בארץ.
הנה כמה דוגמאות: פרשת תרומות הדם שהעתירה בגינה נמחקה; דחייה על הסף של העתירה, אחרי עשרות שנות מאבק, להקים מרכז מורשת לקהילת יוצאי אתיופיה; קביעת שופטי העליון שלפיה העתירה סביב המאבק בגזענות בצה"ל (פרשת טוראי אברהם ימר) "מיצתה את עצמה", ודחייתה על הסף של העתירה שעסקה בשני השוטרים שהיכו את החייל דמאס פיקדה.
במצב דברים זה, האם עלינו, הקבוצות המודרות, להמשיך לשבת ביציע גם אם באמתחתנו סיבות טובות לכך? התשובה שלילית. שתיקתנו עושה לנו שירות רע משתי סיבות עיקריות. ראשית, אמנם שמירה על הסטטוס-קוו שמקדשים המפגינים איננה בשורה טובה עבורנו, אך עם זאת, אם ההפיכה תצא לפועל, אנו עלולים לשלם מחיר כבד במיוחד. בג"ץ אמור להגן על מיעוטים, והמטרה צריכה להיות לתקן אותו ולא לאיין את השפעתו.
שנית, מרבית האנשים שחוששים מן ההשלכות של ההפיכה המשטרית אך לא יוצאים להפגנות, מנמקים זאת בשאלה "איפה הציבור הזה היה בהפגנות שלנו?". זו שאלה טובה אבל לא רלוונטית. מאבקים חברתיים ופוליטיים הם לא הזמנה לחתונה או לחגיגת יום הולדת, בבחינת לא באת לשלי אז אני לא בא לשלך. זוהי טענה קטנונית ואינפנטילית. ההתייחסות למחאה, כמו לכל מאבק חברתי-פוליטי, חייבת להיות אסטרטגית ומתוך מחשבה על אינטרסים קולקטיביים ארוכי טווח.
פקדה אבבהניצבת בפנינו הזדמנות נדירה לקחת חלק פעיל ואמיתי בעיצוב מחדש של המנגנון הפוליטי והחברתי בישראל ולהכניס בו שינויים עמוקים ורציניים, שלוקחים בחשבון את הצרכים שלנו, בלי תיווך אלא באופן ישיר מאיתנו. לשם כך נצטרך לצאת לרחובות ולהשמיע קול חזק וברור כפי שידענו לעשות בהזדמנויות אחרות בעבר. המדריך ההיסטורי של מאבקים חברתיים-פוליטיים בישראל ובעולם מלמד שאף אחד לא ייתן לנו דבר מרצונו החופשי. אנחנו חייבים להתייצב, לפעול, למחות ולדרוש, ובכך להוות שותף אפקטיבי לכוח הפוליטי שמסדיר את חיינו במקום הזה.
עלינו להתעלם מניסיונותיה המגושמים, המאוסים והמעושים של הממשלה לדבר בשמנו וליצור טריז ביננו לבין המפגינים, ובה בעת לא להתרגש גם מהשבלונה המחשבתית של מובילי המחאה, המתייחסים לקבוצות המודרות כאל קוביות לגו שצריך לסדר בהתאם לצרכים החברתיים-כלכליים-פוליטיים של השדרה הבורגנית. זו העת להתרכז בהיבטים אחרים, חשובים יותר, של התמורות האפשריות במחאה רחבה שכזו ובהשפעת תוצאותיה על הציבור ועל המוסדות האזרחיים – תוצאות שקשה היה אפילו לדמיין בעת המחאות של כל אחת מן הקבוצות בנפרד.
- פקדה אבבה הוא דוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, פעיל פוליטי ועמית מחקר במכון "מולד"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
