בימים אלו, ישראל מתמודדת עם מלחמה רב-חזיתית וכמויות מטורפות של מטחים - יותר מ-33 אלף שיגורים ויותר מ-1,200 כטב"מים. כשנזכרים בבלון תבערה שהיה נשלח פעם בכמה זמן או בשלושה אוהלים של חיזבאללה שקמו מול הר דב, זה מרגיש די הזוי: איך לא הגבנו לטפטופים, ונתנו להם פשוט להפוך לסערה, לצונאמי? איך לא הגבנו כשהכל היה עוד מצומצם ותחת שליטה? התשובה היא הטיית הסטטוס קוו - הנטייה שלנו לא לעשות כלום כדי לא לאתגר את המצב הקיים, שמא יהיה גרוע יותר. המצב הקיים נתפס כעדיף, כי אותו אנחנו מכירים ונדמה לנו שהוא תחת שליטה.
אבל יש מי שיודעים לא לזלזל בסימנים קטנים: ראש עיריית ניו-יורק לשעבר רודי ג'וליאני. כשג'וליאני החליט לפני כשלושה עשורים להילחם בפשיעה בניו-יורק, הוא אמר ש"אפשרנו לדברים הקטנים לגדול עד שהפכו לחמורים". הוא נשען על "תיאוריית החלונות השבורים" של החוקרים ג'יימס וילסון וג'ורג' קלינג' מ-1982, שלפיה מי שמאפשר הזנחה של דברים כביכול קטנים, כמו חלונות שבורים ולכלוך, יקבל גאות בפשיעה ובאלימות. וגם להיפך: הקפדה על שמירת האיסורים החברתיים ותיקון החלונות השבורים יפחיתו פשיעה ואלימות.
זה היגיון פשוט: כשמתעלמים ומזניחים, מעבירים מסר של היעדר גבולות, מה שמאפשר לצד המשחית להמשיך ולהזיק ולקבל לגיטימציה, אף להחמיר
בספרו "מנהיגות" מסביר ג'וליאני כי החליט לטפל בכל הדברים הקטנים באפס סובלנות, החל מגרפיטי בתחנות הרכבת התחתית ומשאיות האשפה. הוא אפילו דאג למנוע ממקבצי הנדבות שיטוט ברחובות. זה הצליח, וכמות הפשיעה ירדה דרמטית. נכון, יש מי שטוען שהדברים לא בהכרח קשורים זה לזה, וגל הפשיעה ירד בכל ארצות הברית - אבל אי-אפשר להתעלם מכך שהרעיון הוכח בלא מעט מחקרים. זה היגיון פשוט: כשמתעלמים ומזניחים, מעבירים מסר של היעדר גבולות, מה שמאפשר לצד המשחית להמשיך ולהזיק ולקבל לגיטימציה, אף להחמיר. ומה קורה וקרה בעצם בצפון? חיזבאללה התחיל, ובמשך שנה לא ממש הגבנו. חיזבאללה הבין שאם לא מפריעים לו לשבור חלון אחד, הוא יכול פשוט להמשיך להתקדם.
אין זה נכון לייצר לופ הדדי של פגיעה תגובה, פינג-פונג מלחמתי אינסופי ומתיש. עדיפים הסדרים מדיניים ודיפלומטיה. ויחד עם זאת, חשוב להבין שבלי תגובה מיידית לדברים הקטנים, אפשר להיגרר בקלות. ולכן דרושה ועדת חקירה, כדי לעצור לבחון מי שבר את החלון, למה, איך זה קרה ומה המסר להמשך. אם לא נפעל, מדוע שלא יקרה שוב מחדל בפעם הבאה? זה לא נגמר אף פעם בחלון שבור אחד.
דנה פאן לוזון היא אשת תקשורת, פרשנית, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה תקשורת וכלכלה ותואר שני בפסיכולוגיה חברתית-פוליטית מהאוניברסיטה העברית. מרצה במכללת אונו
