כמו שעון מקולקל שמדייק פעמיים ביום כך מדלגת ההסברה הישראלית ממשבר למשבר, ממבצע צבאי אחד למשנהו, צולחת אותם איכשהו, על הגחון, לוקחת נשימה ארוכה ומחכה לאתגר הבא. לפעמים מצליחה, ברוב המקרים נכשלת. אסור שזה יימשך כך, כי ב-2023 יודע כל בר בי רב שההסברה, או בהגדרתה המדויקת "הדיפלומטיה הציבורית", אינה סרח עודף שנגרר אחרי מדיניות הממשלה אלא מרכיב מרכזי וחיוני בקבלת החלטות. היא זו שפורצת דרך לתקשורת ולרשתות החברתיות ויוצרת מסה קריטית של דעת קהל שעל בסיסה מגבשים גופים בינלאומיים וממשלות את עמדתם כלפי ישראל.
את כל זה יודע בנימין נתניהו כמובן. בימינו המשותפים בוושינגטון לפני 40 שנה הוא היה הפנים של ישראל בתקשורת האמריקנית, זה שכבש את המסכים והפליא לעשות גם בתדריכי רקע ובשיחות אוף דה רקורד. לא היו לו מתחרים. העיתונאים הבכירים והפרשנים התחרו על זמנו הפנוי והמתינו לתדריכיו. משה ארנס ז"ל, השגריר בארה"ב באותה עת, נהג בו באדיבות נדירה, פתח לו את הדלת ואמר: בבקשה, צא לדרך. ונתניהו יצא. כך היה גם בעת מלחמת המפרץ הראשונה. חבוש מסיכת גז הוא הפציע בשידורי CNN והיטיב לייצג את ענייניה של ישראל בצל הטילים העיראקיים.
נתניהו של היום הוא אדם אחר. ממשרד החוץ אינו מחזיק כלל ועיקר. האמת, כך היה גם בתקופות שבהן שירת כסגן שר חוץ או כשר חוץ בפועל. קל וחומר כראש ממשלה. מעולם לא הצלחתי לרדת לסוד איבתו לדיפלומטים הישראלים, אולי כי רצה לעשות את העבודה בעצמו. אבל הסיפור לא נגמר כאן.
יותר מעשור פועל במשרד ראש הממשלה מטה הסברה לאומי. זה פחות ממה שנדרש אבל שיפור בהשוואה לעבר. זוהי בעיקרה מערכת ארגונית, גוף על-משרדי שתפקידו לכוון את הפעילות ההסברתית של משרדי הממשלה וגופי הביטחון והמדיניות ולתאם ביניהם. המטה הוקם בתקופת אהוד אולמרט והתבסס על עבודה יסודית וחרוצה שעשה מזכיר הממשלה דאז, ישראל מימון. אולי משום כך נמנע נתניהו לאורך השנים למנות ראש למטה ההסברה הלאומי והסתפק במספר 2. הוא גימד את המטה והפך אותו לאיבר מדולדל.
בממשלת בנט-לפיד שבה היה לי הכבוד לשרת התמלא הגוף הזה חיים. כל אחד מאיתנו השרים קיבל לעיונו ולשימושו מסרי הסברה, ולא יאומן, פה ושם אפילו נועצו בנו מה ואיך להגיד. ימות המשיח האלה הסתיימו ונתניהו שב ורוקן את המטה. כדי להדגיש את יחסו לנושא הוא מינה את ח"כ גלית דיסטל אטבריאן לשרת הסברה. אילו שאלה אותי הייתי מזהיר אותה, אולי נותן לה כשי את עבודת הדוקטורט שלי שחקרה את ההסברה הישראלית לאורך השנים. אבל מאחר שהיא לרוב מכנה אותי "פריבילג", "שמאלן" ועוד כמה מילות גנאי, ויתרתי על השיחה הזו.
אבל הנה, כבוד השרה, כדאי שתדעי: כל השרים שהיו אמונים על ההסברה בהיסטוריה של ישראל כשלו. איש מהם לא הצליח להידחף בתור לפני משרד החוץ ואחרים, או להטיל מרותו על גופי הסברה חזקים כמו דובר צה"ל. סופם היה שוויתרו. לפיכך השאלה אינה אם יש כסף למדפסת - מן הסתם כבר יש - אלא מה יעשה משרד ההסברה ומי בעצם צריך אותו. במבנה הנוכחי, תחת ראש ממשלה דומיננטי, אין לו זכות קיום.
לכל הצרות הישנות והמוכרות, ששבו וצפו עם התמונות הקשות מאל-אקצה וההתחממות הכללית בגזרות, מצטרפת בתקופה הנוכחית ההפיכה המשטרית. עוד פעם, אתם תוהים, שוב אתה עם ההפיכה המשטרית? ובכן, לגמרי. בעת הזו, מדינת ישראל מצטיירת בעולם כחלשה, שסועה, עסוקה בעניינה הפנימיים ובעיקר מידרדרת במהירות מדמוקרטיה לדיקטטורה. מכאן מובן החשש הבינלאומי שפעולות ומבצעים צבאיים מכוונים פנימה לדעת הקהל.
ישראל איבדה בחודשים האחרונים הרבה מן האהדה הטבעית ומן הלגיטימיות שמהן היא נהנית כמדינה דמוקרטית המותקפת בידי ארגוני טרור ונאבקת באויביה הקמים עליה להשמידה. לפטפטת של שרים וחברי כנסת, ולהשתלחות במדינות העולם יש מחיר כבד. השמדת הערך של יחסינו הבין-לאומיים ומעמדנו בעולם היא ברורה וחותכת. ישראל לא יכולה לכלכל את צעדיה ללא תמיכה מבחוץ.
המחשבה שכל זה קרה ב-100 הימים הראשונים של הממשלה היא מצמררת. היא מצטרפת למחדלים אחרים - הביטחוני, הכלכלי, החברתי - שנפלו עלינו בבת אחת. לכן, גם אם יתבצעו המינויים החסרים במטה ההסברה הלאומי, ואולי עוד כמה צעדים טכניים-ארגוניים, לא יהיה בזה די. נכון להיום צריכה ישראל לסגת מההפיכה המשטרית, לחזור לחברת המדינות הדמוקרטיות, ולנסות לבנות מחדש את תדמיתה כמדינה דמוקרטית ונאורה. אני תמה אם זה עדיין אפשרי.
- ד"ר נחמן שי, לשעבר דובר צה"ל, היה שר התפוצות בממשלת ישראל ה-36
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il