לאורך הכביש הכול צהוב. במשך שעות זה ככה. חול צהוב. מדי פעם קצת אפרפר. אלה הנקודות שבהן התפוצצו מטענים. או פצצה שהוטלה על ידי מטוס קרב. ואז, ככה בבת אחת מתוך הכלום האינסופי הזה, גוגל מפות מעדכן: סנגין. הגעת ליעד.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
במציאות, סנגין כבר לא באמת קיימת. לא כעיר. כאן אפשר להבין את אפגניסטן לעומק. זה כך רק כשיוצאים מהבירה קאבול. בסנגין החרבה חיים כ־20 אלף תושבים. רשמית היא משויכת למחוז הלמנד, מעוז הטליבאן החשוב ביותר, ומעוז האופיום. ב־20 שנות מלחמה, הלמנד והעיר סנגין היו אזורי הקרבות האכזריים ביותר. כאן האמריקנים, ואחריהם הבריטים, שהתחלפו ביניהם בהובלת הקרבות בחזית, ספגו את האבידות הקשות ביותר.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כוחות נאט"ו, בכל שנות המלחמה העקובה מדם באפגניסטן, איבדו במקום הזה 3,605 חיילים בסך הכול. חמישית מהם כאן בסנגין. עבור כל אחד מהחיילים האלה שנפלו, אמריקנים, בריטים ואחרים מהקואליציה הרחבה, יש שם, יש תמונה. יש סיפור. אבל לגבי האפגנים הרבים שנהרגו כאן, אין אפילו מספר מדויק, לא בקירוב. ב־20 השנים האלה אף אחד לא טרח לספור את הנופלים האפגנים, לא את האזרחים, לא את החיילים.
הכביש שמחבר בין קאבול לקנדהאר, שתי הערים המרכזיות של אפגניסטן, ומקנדהאר ממשיך לכיוון סנגין, מספר המון על עלילות נאט"ו באפגניסטן. הכביש נבנה על ידי הסובייטים בשנות ה־80 ונסלל מחדש בעלות של 300 מיליון דולר על ידי האמריקנים. ב־2004 חגגו את פתיחתו מחדש כסמל של עידן חדש של קדמה והתפתחות. אורכו 482 קילומטרים, רוחבו מספיק בקושי לשני נתיבים, ללא שום תמרור או שלט. האספלט חצי שקוע בשל החום והיעדר התחזוקה.
עבור האפגנים, הכביש הזה מכונה "אוטוסטרדת המוות", ולא רק בגלל התאונות הרבות שמתרחשות כאן. כל כמה מטרים יש כיסים של חצץ שמסמנים למעשה היכן התפוצץ האספלט כתוצאה ממטען צד שהוטמן על ידי הטליבאן, או היכן קרס גשר. הכביש עובר דרך אזורים מאוד מסוכנים עבור כל מי שלא מגיע מהאזור. אפגניסטן מנהלת את עצמה, כך זה מאז ומתמיד, ללא קשר למי ששולט בכל רגע נתון בקאבול. ובכל שאר המדינה, הכביש חוצה ועובר דרך הריסות. הריסות של בתי בוץ מהם לא נותר כלום חוץ מחלקי קיר. כמו עתיקות רומיות.
בתים שעלותם 300 דולר הוחרבו על ידי פצצות ענק בעלות 70 אלף דולר כל אחת, שהוטלו על ידי מפציצי הבי־52 האמריקניים. בתים שכנראה היו מתמוססים וקורסים גם אם היו מתיזים עליהם בזרנוקי מים. הבחור הצעיר שמשמש לי כמדריך מצביע בשלב מסוים לעבר עץ ואומר לי: "זהו ביתי, אני גדלתי כאן. ואין כאן כלום. רק העץ נותר. האמריקנים הפציצו כל כך הרבה פעמים, שבסנגין לא נותרו אפילו ההריסות. הכול התאדה".
קוראים לו אמנוללה. הוא בן 18 ונלחם עם הטליבאן זה חמש שנים. עם סנדלים ועם רובה קלצ'ניקוב. על רצועת הנשק שלו כתוב "מקצוע: טליבאן". הוא מסתכל בסקרנות רבה כשאני מסירה את העדשות המגע שלי ועוקב אחרי השרבוטים שלי בפנקס, באותיות לטיניות. אני העיתונאית המערבית הראשונה שמגיעה למעוז הזה. כשאני מספרת לו שאני מגיעה מעיר שנמצאת על הים, הוא אומר לי: "מה זה ים?"
אמנוללה מתמחה במארבים. "בניתי המון מטענים באמצעות אשלגן ועם חלקי מתכת. בתוך מחבת, כמו אלה שמשתמשים בהן כדי לטגן", הוא מבהיר. וכדי למנוע קורבנות בין האזרחים, לדבריו, הם היו סוגרים את הרחוב או חופרים מנהרות. מטמינים את המטען שהיה אז מתפוצץ על המטרה. "ברוב המקרים, באופן כללי, זו הייתה עבודה קלה", הוא אומר. "כי בימים שלפני שהכוח הגדול היה מגיע, האמריקנים היו שולחים כוח חלוץ שהיה בוחן ומאבטח את הציר. ברגע שהם היו הולכים, אנחנו כמובן היינו מניחים בכל מקום את המטענים שלנו. ככה בוודאות היו לאמריקנים הרוגים".
הוא מסתכל עליי ואומר: "לנצח זה עניין של אינטליגנציה, לא של כוח". והוא, הוא אפילו לא היה פעם אחת בחייו בקאבול. הוא ראה רק את סנגין. כאן הוא מכיר את הכול, ואת כולם. מכיר את כל אלה שכונו "נזק היקפי", כל אחד ואחד מהקורבנות. למעשה, מה שמכונה נזק היקפי הוא יותר נזק כוללני. רבים מצאו את עצמם בתוך קו האש בין האמריקנים לבין הטליבאנים. או לכודים בתוך שטח צבאי סגור. אחרים, פשוט היו היכן שהיו. אבל למה הפציצו דווקא כאן? אני שואלת מישהו שאני פוגשת באמצע שום מקום, שיושב על סלע צבעוני ושותה כוס תה. העדות היחידה שפעם עמד כאן בית. באמת היו כאן פעם חיים.
"אם היה לך משהו איתך, את חפירה, יעה או מברג, חשבו שזה נשק. וירו עליך. וגם אם לא היה עליך כלום שיכול להיתפס כנשק, כאיום, היו יורים בכל מקרה"
"תשאלי את האמריקנים", הוא אומר. "נדמה לי שהם פשוט לא רצו שיהיו כאן אפגנים מסביבם. לא רק טליבאנים. הם פחדו מכולם. יום אחד הם הגיעו ואמרו לנו ללכת מכאן, שנסתלק. והם הרסו את הכול. ונשארנו ככה באמצע הרחוב", הוא מרים את השרוול וחושף בפניי את המרפק ההפוך שלו, מעוות לחלוטין משבר חמור שלא טופל. אין כאן כמעט אדם אחד שנותר שלם, שלא ספג פגיעות גופניות. הקירות הבודדים שנותרו עומדים מחוררים לחלוטין מקליעים, וכך גם בני האדם שחיים כאן. רובם מצולקים, עם קביים, אצבע חסרה, עין חסרה. ילד אחד שעבר פציעה קשה נראה כאילו ניסרו אותו לשניים וחיברו מחדש עם חוט ומחט.
"אם היה לך משהו איתך, את חפירה, יעה או מברג, חשבו שזה נשק. וירו עליך. וגם אם לא היה עליך כלום שיכול להיתפס כנשק, כאיום, היו יורים בכל מקרה", מספר לי האבא של אותו ילד מסכן. "האמריקנים חשבו שאנחנו הנשק, שהיינו מוכנים להתפוצץ עליהם. היו אומרים לנו: תתרחקו מאיתנו. אבל הם היו אלה שנשארו צמודים אלינו". רבים כאן לא יודעים אפילו היכן ארה"ב נמצאת על המפה.
שתי ילדות מסתכלות עליי ללא הבעת פנים. מבט מאובן. הן מחזיקות את ידה זו של זו ועומדות בנקודה שבה אמא שלהן נורתה למוות על ידי חייל מארינס אמריקני בגלל שעלתה רגע לגג כדי לתקן משהו, כי היה חור בגג. בית כמו רבים שהיו כאן, מסמרטוטים, ללא מים, ללא חשמל, ללא מזון, רק קצת לחם יבש. אני שואלת גבר שאני פוגשת ברחוב מה הוא מבקש עבור ילדיו בעתיד, מה חלומו, והוא עונה "רק שלא ייהרגו".
לא משנה איזה סיפור אתה רוצה לספר, מוצאים כאן הכול במציאות המטורפת של סנגין. אלה שנפגעו בטעות, שזוהו בטעות כאנשי טליבאן, או אזרחים שנפגעו על ידי הטליבאן כי זוהו בטעות כאמריקנים, אלה שמעולם לא קיבלו פיצוי כלשהו, אלה שהופצצו פעמיים, שלוש פעמים, ארבע, אלה שסיימו בכלא גואנטנמו או בקרקעית הים התיכון אחרי שניסו להימלט עם נחשול הפליטים לאירופה. אלה שאיבדו את כל בני המשפחה שלהם. או שאת גופותיהם מעולם לא מצאו.
אני מחפשת משפחה שיכולה להראות לי ילד אחד בלבד ששרד ממשפחתו, והפך בעקבות כך לאיש טליבאן. ואיש הטליבאן שמדבר איתי ושמציג בפניי משפחה שבה רק האבא שרד, אומר לי, "אני". או אולי אני מעדיפה בכלל לספר על ילד שנותר נכה כל חייו? קוראים לו חאג' אגא אחמד, בן 21, אולי 22. הוא לא יודע בדיוק מתי נולד. היה בן שבע כשהתייתם מהוריו. הטליבאן לקחו אותו לחיקם וגידלו אותו. היום הוא מפקד על 60 לוחמי טליבאן. "איבדתי הכול בלילה אחד. ואף אחד, לא האמריקנים, לא הממשלה האפגנית, מעולם לא הגיעו כדי לראות מה שלומי. איך תיכננתי לשרוד ולהסתדר, בגיל שבע בלבד", הוא אומר.
והיום, אני אומרת לו, מה היית אומר לאמריקנים? או לכל אלה שלא מכירים בשלטון הטליבאן? "כלום", הוא עונה. "אבל ממש כלום. אין לי זמן לזה. יש לי מדינה שצריכה להיבנות מחדש. חיים שצריכים להתחיל מחדש. מה זה להתחיל מחדש, להתחיל, נקודה".
ואז הוא אומר לי, "ההפך, תשאלי את עצמך, מה יש לך את להגיד לי. תקפתם את אפגניסטן כדי להגן על עצמכם. אבל להגן עליכם מפני מה? מילד בן שבע?". למעשה המלחמה כאן החלה ב־7 באוקטובר 2001, כתגובה לפיגועי 11 בספטמבר. גם אם באותם פיגועי ענק נגד ארה"ב, לטליבאן לא הייתה מעורבות כלשהי. הם מעולם לא היו חלק מאל־קאעידה. הם היו תנועה מקומית, אפגנית, לא ערבית. נכון, אוסאמה בן לאדן היה באפגניסטן, אבל רק כי גורש מסודן. ובסוף הוא חוסל בפקיסטן, על פיגוע שבוצע על ידי אזרחים מסעודיה וממצרים. שלוש מדינות שהן בנות ברית מהקרובות של ארה"ב באזור.
"תשאלי את עצמך, מה יש לך את להגיד לי. תקפתם את אפגניסטן כדי להגן על עצמכם. אבל להגן עליכם מפני מה? מילד בן שבע?"
"באמת חשבתם שתוכלו לנצח כשנלחמתם נגד האויב הלא־נכון במדינה הלא־נכונה? ועכשיו, באמת אתם לא מבינים למה זה הסתיים ככה?" אומר לי חאג'. "ב־20 שנות מלחמה הדבר היחיד שהצלחתם להשיג זה את דאעש, המדינה האיסלאמית".
המלחמה באפגניסטן עלתה לארה"ב 2.3 טריליון דולר. הטליבאנים כאן לא מתקבלים ביראת כבוד, אלא בחיבה. הם נחשבים פה לגיבורים. הם כל כך חלק מהמקום הזה, שאין להם בכלל מדים. אין להם תג. בתיאוריה, מזהים אותם רק לפי הקלצ'ניקוב. אבל לכולם יש בעצם קלצ'ניקוב באפגניסטן. כולם חמושים, אז בעצם מי הוא טליבאן כאן ומי לא? כאן, כולם מתארים את עצמם כחפים מכל פשע, כמי שהותקפו ונפגעו על ידי אמריקנים על לא עוול בכפם, בלי שום סיבה. אבל לכולם יש מערכות יחסים עם הטליבאן. מי הוא באמת אזרח ומי הוא משת"פ או סייען? או אולי סתם עבריין?
ארה"ב עדיין מחפשת תשובה לכך. השגרירות שלהם בקאבול סגורה כבר זמן רב, ולאמריקנים יש עכשיו בעיה גדולה לדעת מה מתרחש באפגניסטן. או איך לזהות את האויב. אבל תמיד הייתה. "אין לי מושג מי החבר'ה הרעים כאן", אמר שר ההגנה האמריקני לשעבר, דונלד רמספלד, עוד ב־2003. והוא היה אמור להיות זה שמתווה את הכיוון, את היעדים, את המטרות.
התוצאה היא שבאזור שמסביב לאגם בסנגין אין כבר אף אחד. כולם נהרגו כאן. מהמקום שבו אני עומדת ועד לשפת האגם התגוררו ארבע משפחות גדולות. בתוך שלוש שנים הן ספגו 50 הרוגים. מחציתם ילדים. אחת המשפחות נמחקה לחלוטין. משלוש האחרות, נותר רק שורד אחד לכל אחת מהן. כולם היו עובדי אדמה. זהו. "למעשה מעולם לא קיבלנו פרוטה שחוקה. לא מהאמריקנים, לא מהממשל בקאבול. אבל גם לא מהטליבאן", אומר לי עבדול גאז'ור, אחד משלושת השורדים.
הם כל כך מבודדים כאן, וכל כך מורגלים לא להיות תלויים באף אחד מלבדם עצמם, שהם צריכים למעשה תרגום כפול לשיחה איתי. משפת הפשטו המקומית של סנגין לפשטו של קאבול ולאנגלית. "לא רק שהם הפציצו כאן הכול. הם הניחו מוקשים ומטענים בכל מקום כדי שלא נחזור לכאן", אומר לי עבדול, כשהוא מניח את ידו על בנו בן ה־15. הם לא ציינו אותו בין השורדים, כי הוא בעצם חצי־שורד. עמוד השדרה שלו נפגע קשות, עם נזק מוחי כבד. הוא נראה כמו מריונטה שתלויה על חוט, עם מבט אבוד. אף רופא מעולם לא ראה אותו. "אתם הזרים הראשונים שמדברים איתו", אומר אביו. 50 הרוגים, ואף אחד מעולם לא הגיע לכאן.
בקאבול, משמעות החזרה של הטליבאן לשלטון היא פחד. בסנגין, המשמעות היא שקט, שלווה. "אין לנו כלום כאן. אנחנו עניים מאז ומתמיד", אומר לי שר מוחמד, עוד אחד משלושת השורדים, כשהוא מושך אותי כי כמעט דרכתי על מה שנראה כמו מוקש ישן שביצבץ מהקרקע. "אם היו בונים בית חולים, כביש אחד נורמלי, או כל דבר אחר, היינו מקבלים בברכה את האמריקנים. אבל במקום זה הם לקחו לנו גם את המעט שהיה לנו", הוא אומר.
בשנת 2001, אחד משלושה אפגנים סבל מחרפת רעב או מסכנת רעב. עכשיו, לפי נתוני האו"ם, כבר אחד מכל שני אזרחי אפגניסטן נמצא בסיכון רעב. מהטליבאן הם לא רוצים את חוקי השריעה, כי השריעה כבר קיימת כאן. בסנגין, כמו בכל מחוז הלמנד, הנשים לא מסתובבות עם בורקות. הן פשוט לא מסתובבות. הן בבתים. מדובר באזורים כל כך שמרניים שגם במכוניות שמסתובבות כאן המראות הפנימיות מכוסות כדי שהנהג לא יסתכל בטעות על נשים שיושבות מאחורה.
"מהממשלה החדשה אני מצפה לקבל ביטחון. אבל בעיקר בית ואוכל", אומרת לי זקיה האק בת 51 שנראית כמו 70 וגרה באוהל שעשוי מבד יוטה. "כל הלילה זזתי ממקום למקום בתוך האוהל כי ירד גשם והאוהל מחורר ודלפו מים. להיום יש לי רק תה לשתות", היא מספרת. היא מאפשרת לי להיכנס לביתה, לאוהל שלה: "מה עוד אני יכולה להגיד לך, זה לא מספיק מה שאת רואה?". לגבי הטליבאן היא רק אומרת: "תודה לאל שהם חזרו". אבל לא אכפת לך שהבת שלך לא יכולה ללמוד עכשיו תחת שלטון הטליבאן? שבתי הספר לבנות נסגרו? אני שואלת אותה. היא מסתכלת עליי ומעדכנת אותי שבסנגין אין בכלל בתי ספר. יש רק מדרסה של הטליבאן. גם אין בית חולים, אין חשמל, אין טלפונים, אין כביש אספלט נורמלי, אין תחנות דלק, פשוט כלום. בקושי מים.
לצורך שיקומה של אפגניסטן, האמריקנים הוציאו 143 מיליארד דולר, יותר מבכל תוכנית מרשל. בין הפרויקטים של הפנטגון אפשר היה למצוא שש עיזי קשמיר איטלקיות שהיו מיועדות כדי לאתחל מחדש את תעשיית הבדים. עלות הפרויקט: שישה מיליון דולר. לאף אחד אין מושג היכן הן, העיזים. בספרים, הדבר היחיד שנרשם היו אחוזי השוחד ששולמו. 18 אחוז לטליבאן, 15 אחוז לפקידי הממשל. הבעיה היא שהאמריקנים מעולם לא הגיעו עם תוכנית בת־ביצוע עבור אפגניסטן.
בשנת 2001 הם כבשו את קאבול תוך פחות משישה שבועות, עם 20 הרוגים. הם היו משוכנעים שיהיו נוכחים כל כך מעט זמן בבסיס בגראם הגדול מחוץ לקאבול, שהם אפילו לא התקינו מקלחות נורמליות או מכונות כביסה. את הכביסות המלוכלכות האמריקנים היו שולחים באמצעות מסוקים למכבסה הקרובה ביותר, מעבר לגבול באוזבקיסטן. ברבות הימים הבסיס הפך לאחד המחנות המרכזיים של האמריקנים מחוץ לארה"ב, עם 30 אלף חיילים שחיו בו ועם סניף של הארלי דיווידסון עבורם.
אבל גם לטליבאן אין כרגע תוכנית ברורה הנראית לעין. בשונה מתנועות איסלאמיסטיות אחרות הם מעולם לא הקימו ממשלת צללים. גם לא הפעילו זרוע אזרחית שתפעל לצד הזרוע הצבאית. לא כמו האחים המוסלמים, לא כמו חמאס, לא כמו חיזבאללה. הם לוחמים וזהו.
אחד המקומיים יוצא אל השדה כדי לשתול. "מה אתה שותל?" אני שואלת. "אופיום. פרגים", הוא אומר, "אין לי ברירה אחרת". אפגניסטן מייצרת 80 אחוז מכמות האופיום בעולם, הבסיס לשוק ההרואין. נער על אופנוע עוצר לידינו ומדבר עם המלווה שלי אמנוללה. על האופנוע הוא קשר שלושה ג'ריקנים צהובים גדולים עם פקק אדום, שמחוברים זה לזה עם כבל לבן. זה לא באמת כבל, אלא למעשה המרעום. מדובר בשלושה מטענים. הם היו מיועדים לאמריקנים. הוא המומחה המקומי של הטליבאן להרכבת מטענים והוא מכין עכשיו את השטח עם מטענים נגד אנשי דאעש. הם עכשיו האיום התורני, הבעיה הגדולה ביותר עבור הטליבאן כרגע.
זהו חלומו כעת של כל טליבאן. למות מות קדושים במבצע התאבדות נגד לוחמי דאעש. "יש יותר מדי ביקוש", אומר לי אמנוללה. "הם בוחרים רק את המקומבנים, בני המשפחות המיוחסות, אלה שהגיעו אלינו עם המלצות". אמנוללה עצמו כמובן גם התנדב. הוא ברשימת ההמתנה. כמו כולם, הוא גם ביקש קודם לכך רשות מאמא שלו, וקיבל. "אישור ורשות מאמא?" אני מוודאת. "אני לא רוצה שמישהו יסבול כתוצאה מהבחירות שלי", הוא אומר.
