נאטומה בכנסת של השרה דיסטל אטבריאן, אתמול
(צילום: ערוץ כנסת)
במהלך מלחמת העולם השנייה ישב ברבאט יהודי אנונימי בשם ניסים בן שמעון וכתב את "הגדת היטלר". חיבור דמיוני שבנוי על פי מבנה ההגדה של פסח ומבשר על הצלת יהודי אירופה מידי הנאצים. החיבור מגולל את סבלות היהודים בתקופת השואה מנקודת מבטם של יהודי מרוקו והוא יצירה שכולה סולידריות ודאגה לאחים מעבר לים. כשהקשבתי אתמול (רביעי) לנאומה של שרת ההסברה גלית דיסטל אטבריאן חשבתי על היהודי הזה ופרי האהבה שלו. הגשר שבנה במילים בלבד בין רבאט לאושוויץ בשביל לסמן: אחים אנחנו. גורלכם הוא גורלי. גורלי הוא גורלכם. ועל ההבדל התהומי בינו לבין ההגנה שהשרה ניסתה לתת לזכר השואה בנאומה.
דיסטל אטבריאן האשימה בדבריה את המפגינים ומתנגדי הרפורמה בשורת האשמות. הם מרעילים, הם מפלגים, הם מחללים את זיכרון השואה, הם משווים אותי לגבלס – שר התעמולה הנאצי. בתוך בליל הצעקות והדימויים היא זעקה: "שנים הזעזעתי מזילות השואה, אבל אני כבר לא מזדעזעת וזה המשפחות שלכם שנשרפו שם!". כך תת-הכרה נפרשת כמו מניפה, והמילה הזו, "שלכם", מלמדת כל כך הרבה. שלכם ולא שלי. שלכם ולא שלנו.
דיסטל אטבריאן חטפה הרבה אש על האמירה האומללה הזו, וטענה (בנוהל) שדבריה הוצאו מהקשרם; שדווקא בגלל שהיא חרדה לזילות השואה היא בחרה במילים הללו. מה שהיא לא מודה בו הוא שהאמירה "המשפחות שלכם הן שנשרפו שם" עובדת כמו משרוקית כלבים – היא מזמינה את מחנה הימין להשתלח בדיוק בסדק הזה: השואה היא לא אירוע של העם היהודי אלא של ה"שמאלנים".
בשונה מהטענות שלה שלפיהן רק במחנה המרכז-שמאל משתמשים בהשוואות לשואה, הימין לא טומן ידו בצלחת. פאנליסט ערוץ 14 ארי שמאי אמר אך לפני כמה שבועות כי מתנגדי הרפורמה הם "נכדיהם וניניהם של בני הבליעל מגטו ורשה שסירבו להילחם נגד הנאצים". הוא מצטרף לחבריו לערוץ שמכנים אחת לכמה זמן יהודים שלא באים להם בטוב בכינוי "יהודונים", וארגונים יהודיים הם מאשימים באנטישמיות.
אם השרה דיסטל אטבריאן תפתח כל ידיעה אקראית על מובילי המחאה היא תפגוש מספיק טוקבקים שתוהים למה הנאצים לא סיימו את העבודה. אבל אצלה השואה היא עוד פרט אינסטרומנטלי, עוד כלי להשתמש בו – ביד אחת להאשים ולהזדעזע באופן מלאכותי מה"שמאלנים" ומצד שני לשרוק אל הימין ולסמן לו: שואה שלהם, לא שואה שלנו.
חן ארצי סרורPhoto: Ynet אפשר לכתוב אלפי מילים על שואת יהודי צפון אפריקה ויוון שהודחקה או לחלופין על עולם הדימויים הצר של הישראלים שחוזר תמיד להיטלר, גבלס ושנות ה-30. אבל הדיונים החשובים הללו לא באמת משנים כששרת ההסברה הישראלית לא רואה את עצמה כמי שפונה לכלל ישראל. כל נאום, כל סרטון, כל ציוץ פונים אל האנחנו המושלם: אל מחנה הימין. אל שלהובו, אל חיזוק צדקתו והגבהת חומותיו.
בחזרה אל ניסים בן שמעון. הגדת היטלר שלו מסמלת עבורי את הקשר החזק בין חג החירות לחגים הלאומיים. את הסיפור של עם מפורד ומפוזר שיש לו יכולת להחזיק סיפור, חלום ודאגה משותפים. אם ניסים בן שמעון היה שר ההסברה של מדינת ישראל והיה בוחר להוקיע את ההשוואה של פוליטיקאים לגבלס, ככל הנראה הוא היה מדבר ב"אנחנו" ולא ב"אתם". לצערי למורשת שלו ושל כמותו אין היום פה.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
