זעקות הכאב של היולדת "נעמי" (שם בדוי) פילחו את חלל החדר שבו היא שכבה בבית החולים ליולדות במרכז הארץ. המיילדות שחשו אליה, מיהרו להציע באמפתיה את הפתרון המקובל: נעמי, תרצי שנחבר אותך לאפידורל? נעמי השיבה בשלילה, והאחיות הינהנו בהסכמה. היא לא הראשונה ולא האחרונה שמחליטה ללדת ללא אלחוש. אבל הבחירה של נעמי נעשתה מסיבה יוצאת דופן. אצלה, לדבריה, הסיבה לסירוב לאפידורל הייתה הרבה יותר אפלה: "כי עמי אמר שלא, אסור לך אפידורל. אז זאת אפילו לא הייתה שאלה".
במיוחד למנויים: "מלחמת היהודים" - בחזרה לפרשת עוזי משולם
"עמי", הוא עמי משולם, בנו של הרב עוזי משולם ז"ל, ומי שמזה כמה שנים עומד בראש קבוצת מאמינים, שגם נעמי נמנתה עליהם בעבר. משולם הבן, כך על פי הטענות שנחשפות כאן, הוא אדם כריזמטי מאוד, שטוען כי הוא מקבל מסרים מאביו המנוח, הרב הנערץ שעמד במרכז פרשת ההתבצרות הדרמטית, שטלטלה את המדינה בשנות ה־90. ה"מסרים" שמתקבלים מהרב הופכים להוראות הפעלה עבור חסידי הבן. ההוראה לנעמי לספוג את הכאב וללדת ללא אפידורל, היא רק דוגמה אחת, למערכת סבוכה של כללים, מנהגים ועונשים – חלקם מעוררי שאלות קשות – שהתפתחה בקבוצה הזאת.
חלפו כמה חודשים מאז לידת בתה של נעמי. כמה מחברי הקהילה מתארגנים לצאת לעוד מסע במדבר, או כפי שעמי משולם מגדיר זאת, "תיקון". נעמי מספרת כי ביקשה שוב ושוב לצאת ל"תיקון" כזה במדבר. המסעות הללו נחשבו לפסגה עבור חברים בקבוצה, ורק יחידי סגולה, כאלה שנבחרו על ידי משולם, זכו לקחת בהם חלק. "היו נוסעים בעיקר הגברים וגם כמה נשים, שקיבלו את הכינוי 'אנשי המדבר' – מורמים מעם. בעלי זכויות יתרות. הרבה זמן התחננתי שירשו לי להצטרף. ואז סוף־סוף הם הסכימו".
זה היה ב־2014. הקבוצה הגיעה לאזור מבודד ליד ים המלח, ועימם נעמי ובתה התינוקת. נעמי הייתה אחוזת ציפייה לקראת החוויה הרוחנית שכולם מדברים עליה כל כך הרבה בקהילה. גם ירין (שם בדוי), בעלה באותה עת, הגיע עימה. "הגענו חצי שעה לפני כניסת השבת. פתאום ירין ניגש אליי ואומר לי, 'את לא יכולה להישאר פה'. עניתי לו שאני לא הולכת לשום מקום. אני כבר כאן. החזרה הביתה תימשך הרבה אחרי כניסת השבת. הוא ידע כמה זמן חיכיתי לנסיעה הזאת. ואז הוא אמר לי, 'אם את רוצה להישאר, את צריכה להיות עם הקטנה לבד, באוהל נפרד, שם', והצביע למעלה על ההר, רחוק מהמחנה.
"יש עלייה מאוד־מאוד גבוהה שמובילה לצלע הר למעלה. שם ישבתי שבת שלמה עם הקטנה. אסור היה לי לרדת, ולאף אחד היה אסור לעלות לשם. כמו המצורעים. כל החבר'ה למטה בוואדי, בשטח אדמה מסודר, עם אורות, גנרטורים, אוהלים מושקעים. אבל לי בנו אוהל למעלה, על הסלע, איפה שכל רגע אפשר ליפול לתהום. פחד הפחדים".
יממה שלמה בילתה נעמי לבדה על צלע ההר, בחושך, על פי תהום, במקום הכי נמוך בעולם, עם בתה התינוקת. מכניסת השבת ועד צאתה נמשך ה"עונש". התינוקת כבר זוחלת, ונעמי פחדה עליה, על שתיהן. בוואדי שנפרס מתחתיה יכלה להבחין במאהל, שטוף אור, לשמוע שירה ודיבורים, אבל לבוא בקרבם לא הורשתה.
"הייתי לבד לגמרי ופחדתי על החיים שלי", משחזרת נעמי. "פחדתי להשאיר לשנייה לבד תינוקת זוחלת, שעלולה להיעלם לי. כשירין הביא לי אוכל והשאיר אותו מחוץ לאוהל, בכיתי לו שאני מתה ללכת לעשות פיפי. הוא הסכים לשים עין על התינוקת. זאת הייתה הפעם היחידה בכל השבת שהעזתי ללכת לשירותים".
הסבירו לך למה עושים לך את זה?
"לי לא, אבל לאחרים סיפרו שזה עונש. למען יראו וייראו. אני כל הזמן הייתי מתווכחת, רבה, מפקפקת, מערערת. שם, במדבר, נוצר המצב התודעתי אצל כולם שאני לא בסדר ואני נענשת. זה היה כדי לבדל אותי משאר הקבוצה".
ויש לך מושג למה האיסור על אפידורל?
"אולי כי מבחינת עמי אני חייבת להיות בשליטה. וזה רק רוע, לא משהו אחר".
היום, כשנה לאחר שנמלטה מהקבוצה בעור שיניה, היא מוכנה לשבור את קשר השתיקה סביב עמי משולם. יחד עימה, מדברים לראשונה גם ערן (שם בדוי), שהיה גם הוא חלק מהקהילה הזאת מימיה הראשונים, והצליח לחלץ את עצמו לפני כחמש שנים תוך התגברות על קשיים רבים; ואלדד (שם בדוי), שהיה חסיד של הרב משולם ועזב את הקבוצה יחד עם בני משפחתו, אחרי שראה דברים שהטרידו את מנוחתו.
אסור היה לי לרדת, ולאף אחד היה אסור לעלות לשם. כמו המצורעים. הייתי לבד לגמרי ופחדתי על החיים שלי, חששתי להשאיר לשנייה לבד תינוקת זוחלת, שעלולה להיעלם לי. רק כשהביאו לי אוכל, ביקשתי שישימו עין רגע על התינוקת. זו הייתה הפעם היחידה בכל השבת שהעזתי ללכת לשירותים
שלושתם מספרים על לא מעט פצעים שנותרו פתוחים מהתקופה ההיא. מהטענות הקשות שלהם עולה כי משולם הבן הפך למנהיג נערץ, שמעורב בהחלטות הרות גורל עבור חברים בקהילה, מעניק לנשים בקבוצה "עיסויים" שמוצגים כטיפול רוחני, מנהל מעין "משפטי שדה" של חברים בקהילה, ועורך טקסים כמו שחיטת כבש כקורבן וחלוקת הבשר, או תענית דיבור של 40 יום – כולל של ילדים – שלאחריה, כך הכריז, תגיע הגאולה.
הגאולה לא ממש הגיעה, אבל התלונות למרכז הישראלי לנפגעי כתות דווקא כן. בחוות דעת שהגיש המרכז לאחרונה לבית המשפט, נכתב כי "לא מדובר בקבוצה דתית או רוחנית לגיטימית, אלא בקבוצה בעלת מאפיינים כיתתיים מובהקים ופוגעניים, אשר אנשיה מולכים שולל אחרי אדם כריזמטי ונתונים לגחמות ליבו".
על משולם הבן נכתב כי "עמי משולם מפעיל טכניקות פסיכולוגיות כלפי מאמיניו אט־אט במשך השנים, ונוטע בהם תקוות שווא ופחדים בלתי רציונליים, כשזה משרת את רצונו לשלוט בחייהם, תוך שהוא פוגע בהם פגיעה קשה מאוד... “בנסיבות אלו”, נכתב שם, “לדאבון הלב, מסקנתנו המקצועית היא ברורה – הקבוצה של מר עמי משולם הינה כת וראוי לכנותה ככזו, ולהניא אנשים מלהצטרף אליה, בהיותה כת פוגענית והרסנית”.
משולם עצמו טוען השבוע בתגובה כי הטענות המועלות בכתבה הן, “הזויות, ונבדקו ונמצאו כשקריות” (התגובה המלאה – בהמשך). לגבי חוות הדעת של המרכז הישראלי לנפגעי כתות, אומר משולם כי היא “שקרית” ו”נמסרה על ידי גורם מוטה שאינו בעל תפקיד רשמי כלל, והיא נסמכת על אדני כזב”.
עמי משולם היה רק בן 14 כשהחלו מאורעות יהוד, ב־1994. הוא ראה כיצד אביו סחף אחריו עשרות חסידים, שבלעו את דרשותיו בשקיקה והיו מוכנים לסכן את חייהם עבורו; הוא שמע שוב ושוב את דרישותיו של האב להקים ועדת חקירה ממלכתית, שתחקור את הטענות לחטיפת ילדי עולי תימן והבלקן; והוא צפה בכוחות החמושים צרים על הבית. "הוא בסך הכול ילד מסכן", אומר ערן, שהיה מקורב מאוד לעמי משולם עד שפרש מהקבוצה. "מגיל 14 הוא במלחמה, והמלחמה הזאת השפיעה עליו ועלינו. אבל החזקנו ממנו, בגלל שהוא הבכור של הרבוזי, ראשית אונו. לא היינו מעיזים אפילו לחשוב עליו רע. הרי זה הבן של הרבוזי".
"הרבוזי". ככה, במילה אחת. גם האנשים שהיו בקבוצה של הבן עמי ונכוו, מדברים ביראת כבוד על הרבוזי, האב הנערץ. באביב 1994, במשך 52 ימים, התבצרו עוזי משולם ותומכיו בבית המשפחה שברחוב ביאליק ביהוד. מה שהתחיל באירוע מינורי – משאית לשאיבת ביוב שחסמה את דרכו של מערבל בטון לאתר בנייה סמוך – התפתח למפגש אלים בין השוטרים שהגיעו למקום לבין תומכי משולם. אחר כך הושלכו לעבר ניידות בקבוקי תבערה, המדינה הגדירה את השוהים במתחם כ"מתבצרים", וכוחות חמושים הקיפו אותו.
שנה קודם, בטקסס, התרחש אירוע ההתבצרות האלימה של כת דיוויד כורש, ולמרות ההבדלים, היו שחששו מתסריט דומה. מסביב למתחם ביהוד עסקו עשרות רבות של שוטרים כל יום בתצפיות, בהאזנות סתר, באיסוף מודיעין ובהכנות לקראת הסתערות על המתחם, שבוצר בינתיים בשקי חול ובאבנים, ויושביו התחמשו בנשק. קצינים וח"כים יצאו ונכנסו אל הבית במאמץ לפשר. ערוץ 2, שהיה אז בראשית ימיו, שידר את הריאליטי הזה סביב השעון. דרמה גדולה.
בסופו של דבר פותה עוזי משולם לצאת לפגישה עם מפכ"ל המשטרה הטרי אסף חפץ במלון, שם הוא נעצר מיד. במקביל, כוחות משטרה וימ"מ הסתערו על הבית. בחילופי האש נהרג שלומי אסולין, חייל בן 19, שהיה עם בני משפחתו במתחם. הנער עמי משולם היה לצידו, כשחברו נהרג. "את החרחורים שלו לא ניתן לתאר", שיחזר בעבר משולם הבן את הדרמה שנחקקה בו. "חרחורים אחרונים. הגוף שלנו היה ספוג בדם של שלומי. אני זוכר את זה. כל הזמן הזה אבא שלו, משה, היה על הגג ולא ידע מה קרה. משכנו את הזמן בסיפורים עד אותו יום בצהריים, אז הגיעו אנשים להודיע לו ששלומי מת".
יממה לאחר מכן יצאו מהבית 27 חסידים מזוקנים ועייפים, ללא נשק ועם ספרי תורה ביד, והסגירו את עצמם. משולם נשלח לשש וחצי שנות מאסר, אך שוחרר במצב בריאותי רעוע אחרי חמש שנים. "הוא היה מאוד גדול בעיניי האנשים שלו", אומרת נעמי. "הוא היה המורה והטאבו והמילה האחרונה וכל מה שתרצי. יכול להיות שהרב עוזי היה קיצוני פה ושם, אבל לא היה לו שיגעון גדלות. באמת שלא".
השנים חלפו. כשבגר, הבן עמי המשיך לעסוק בסוגיית ילדי תימן, והחל לטעון כי הוא עצמו נרדף על ידי רשויות המדינה. בינתיים הוא נישא והפך לאב. ב־2005 טס לקנדה, וניסה לבקש שם מעמד של פליט, בתואנה לרדיפה פוליטית מצד שלטונות ישראל. לאוהדיו כתב באתר שהקים: "במצבי הנוכחי נותר לי רק לזעוק ממעמקי ליבי הנשבר, ולבקש בשם הצדק והאמת את עזרתכם - לדרוש עימנו הקמת ועדת חקירה ממלכתית בדלתיים פתוחות לעיני כל העם בישראל, לחקר הפשע של הרדיפה ושפיכת דמו של אבי המרותק למיטתו על ידי גורמי ממסד מושחתים, השולטים בכל המשרדים הממשלתיים והביטחוניים במדינת ישראל בצורה השפלה ביותר על ידי עלילות שקר, רצח אופי באמצעי התקשורת וניסיונות חיסול מזוויעים".
משולם הבן יצא ונכנס לסירוגין מהארץ. בינתיים, מצבו הבריאותי של אביו הלך והידרדר, עד לפטירתו ביולי 2013. ערן: "עמי חזר לארץ יומיים לפני. הוא טען שבשנייה שהוא חוזר לארץ יחסלו את אבא שלו. כשאספנו אותו משדה התעופה, הוא נכנס אלינו לאוטו ואמר, 'באתי ללוויה'. אמרנו לו: 'די, כל היום מוות, כל היום רודפים'. אחרי שהרב נפטר, עמי הלך לשבת שבעה בבית של חבר שלו. היו שתי שבעות: אחת ביהוד, שבה ישבו כל המשפחה של הרב; ועוד שבעה, בבית של החבר שלנו בראשון־לציון. בשלב מסוים הגיעו אנשים, דיברו על ליבו, ובסוף הייתה פשרה: שאנחנו הולכים להתפלל תפילת מנחה בחדר של הרבוזי במתחם המבודד. שם, למעשה, מאותו יום החל המסע".
הקרע בתוך המשפחה, כך אומרים מי שהיו שם באותם ימים, היה ונותר עמוק. מהצד האחד, עמי משולם; מהצד השני, שאר בני המשפחה. הקרע הגיע גם למתחם המפורסם ברחוב ביאליק ביהוד, כשבית המשפחה נחצה לשניים באמצעות קיר גבס. בצד אחד – אם המשפחה, אלישבע, ושלושה מבניה. בצד השני – עמי ובני משפחתו, אליהם הצטרפו תומכיו. שם גם יהיה מוקד הפעילות של הקהילה שתתגבש סביבו. בינתיים, ראשוני הקבוצה החלו להיפגש בדירת חברו של עמי בראשון־לציון. "ההורים שלי היו תלמידים של הרב", מספר ערן. "אני נולדתי לדבר הזה שנקרא הרבוזי. הייתי בן ארבע באירועי יהוד עצמם. שעתיים לפני הירי על שלומי ההורים שלי לקחו אותי ונסו משם".
איך מתחיל העניין סביב עמי משולם?
"אחרי השבעה, התכנסנו בכל מוצאי שבת לעשות 'מלווה מלכה' בבית בראשון. שם נמצאת הקבוצה של עמי, כל אלה שנשארו נאמנים. אחרי כמה חודשים, עמי עזב את הארץ. בספרד הוא חלם חלום, שבו ראה את הרבוזי לבוש ברוב הדרו, גלבייה לבנה. הוא עם אור גדול. בחלום הייתה עוד אישה שלבושה כמו הנשים של פעם, תימניות עם כיסוי ראש וגלבייה. הוא מבין בחלום שהרב אומר לו שאלישבע היא לא אמא שלו, אלא רחל אמנו".
ואיך אתם שומעים על כל זה?
"זה עובר טלפונית. כל התקשורת נעשתה בסקייפ או בטלפון. אחרי החלום הזה, מתחילים להגיע הרבה מסרים, דברים לעשות. עמי מתקשר לצורך העניין למישהו, ומספר שנאמר לו בחלום שאתה צריך לעשות א', ב', ג'. נגיד, לקחת את אשתך ולנסוע איתה לכותל. לאט־לאט הקבוצה מתגבשת. עושים חגים יחד, מקבלים מסרים מעולם האמת. ועמי אומר להם שהוא חולם חלומות, שזה אבא שלו אומר לו".
כלומר, הוא אומר לכם, "אני מדבר בשם אבא שלי".
נעמי: "כן. 'נאמר', הייתה מילת הקסם, 'נאמר על ידי הרב'. זה בשם אבא. בשלב יותר מאוחר הוא אמר שהוא שומע אותו באוזן. ואז לאנשים זה כבר תפס, כי כבר היה להם את התהליך של ההאדרה של הדמות הגדולה".
אבל עמי לא רב ואפילו לא חובש כיפה.
"יש משפט שאומר, 'עשה כל מה שאומרים לך מוריך'. את רואה את זה גם אצל החרדים. לא תסטה ימינה או שמאלה ממה שיגידו לך הרבנים. ברגע שאתה יוצר אצל אנשים את הצריבה הזאת במוח, הם יעשו מה שהרב אומר".
"מגיל קטן עמי ישב על הברכיים שלי", נזכר אלדד. "הוא היה ילד בן חמש כשאני הגעתי לישיבה שם, לאבא שלו. אנחנו כמו משפחה. שנים היינו יחד".
מה הרגשת כשהוא היה אומר שהוא מקבל מסרים מאבא שלו?
"הוא היה מספר שחלם על אבא שלו, שאמר לו ככה וככה. אם אדם מספר שחלם חלום, אני לוקח את זה בעירבון מוגבל. הרב עוזי היה כמו אבא שלנו, חבר שלנו, הרב שלנו, היה איש מאוד מיוחד. כשהוא הסתלק מהעולם הזה, היה לנו מאוד קשה. וציפינו, קיווינו, אמרנו שהלוואי שנשמע משהו ממנו, שמישהו חלם איזה חלום. אבל אוי ואבוי למי שמיישמים את החלומות שלהם כאילו זה תורה מסיני. הרב עוזי לא לימד ככה בכלל".
בתקופה הזאת, כך לפי הטענות, כשעמי משולם בחו"ל ומדווח על חלומותיו, הולכת ומעמיקה המעורבות שלו בחייהם הפרטיים של חברים בקהילה. לצידו בחו"ל מצוי ירין, שבאותה עת היה כאמור בעלה של נעמי. ירין הוא אחד המקורבים ביותר לעמי משולם, מי שבקבוצה יש הרואים בו מספר שתיים, המשנה למנהיג. לירין ולנעמי הייתה אז ילדה, ונעמי רצתה עוד, "אבל עמי לא מרשה לי להוליד עוד ילדים, לא להיכנס להיריון".
הוא אמר לך לא להיכנס להיריון?
"הוא אמר לירין, שאבא שלו (אמר). הכול בשם אבא שלו. הרב אומר: 'אסור'. הוא תמיד מוצא משהו: שהרב עוזי אמר, או שיש הלכה, או משהו שנאמר פעם. ואז זה 'מחזיק'. זה חייב להחזיק על משהו. אוקיי?"
ואיך הרגשת עם זה?
"הייתי בוכה, משתגעת, אמרתי לירין שאני רוצה עוד ילדים והזמן טס".
למה בעצם הוא אסר את זה?
"לדעתי זאת הנרקיסיסטיות. השליטה. אני תופסת את זה כרשעות. בעיניי אין שום הסבר הגיוני אחר".
בסופו של דבר הזוג קיבל היתר להיכנס להיריון, מה שהוביל את נעמי לאותה לידה ללא אפידורל. בינתיים, עמי משולם המשיך לתת לאחרים בקבוצה ייעוץ. "הוא ישב איתי ודיברנו על התקפי החרדה שלי", מספר ערן. "ואז הוא אמר לי: 'אולי תתאבד? אולי זה הפתרון'. ברצינות, לא בהסתלבטות. עכשיו, מבחינתי באותו רגע זה אבא (עוזי משולם – מ"ש) אמר לו את זה. ואני כמו מפגר שואל אותו: 'זה אבא אמר לך את זה?'"
אז מה הוא ענה?
"'יש לך בעיות באמונה? אתה מפקפק במה שקורה פה?!'"
בסופו של דבר, עמי משולם חזר לארץ, והקבוצה שסביבו החלה לגדול. "אנשים שהיו תלמידים של הרב, חברים ומשפחה שהיו איתו בקנדה, כאלה", מספר ערן. "וגם אנשים שנשארו נאמנים לדרך. בעלי משפחות, רווקים".
גם ילדים?
"גם ילדים. בשיא שלה, אני זוכר שהקבוצה מנתה 56 איש, נשים, גברים, ילדים ותינוקות".
ומה עושים? איך נראה סדר היום?
"זה נחלק לתקופות. יש תקופות שאנחנו מתקנים את העולם. קיבלנו מסר שהתכלית שלנו כקבוצה היא לתקן עולם, אני מצטט, 'במלכות שדי'. עמי חולם את החלום, הוא מקבל את המסרים, בשלב מסוים המסרים עברו לשמיעה. גם אני הייתי נוכח בשיחה כזאת, שהוא לא חולם את המסר כחלום, אלא ממש שומע את זה כבת קול באוזן".
עמי משולם התיישב במתחם המפורז ביהוד. יחד עימו התגוררו עוד חברים, אחרים גרו בסמוך. ערן מספר כי משולם החל לבלות שעות רבות בחדר שכונה "החמ"ל". "יש לו שם מלא מסכי מחשב, מחשבים, ארכיון עם הקלטות שהוא מקליט אנשים".
למה?
"הוא היה אוסף קלפים על אנשים ליום הדין. היה אומר, 'אני מתעד ושומר הכל. שיום אחד, אם מישהו יעשה טעות, אני פותח הכל'. הוא היה מצלם אותנו בכל מיני מצבים. כשאנחנו ישנים, שיכורים, בהתקפי חרדה. בתקופה ההיא לא הייתי מיוצב נפשית, והוא נהנה להביא אותי לפינות. לרמה שאתה רוצה לבכות, למות, הכל באמצעות הדיבור, ואז מצלם אותי שאני בוכה בזמן התקף".
בינתיים, כך לפי הטענות, התפתחו בקהילה של עמי משולם כל מיני מנהגים וטקסים. אחד מהם, כך מספרים נעמי וערן, הוא העיסויים שעמי משולם ביצע בחלק מנשות הקבוצה. על פי הטענות שהגיעו לידינו חשוב לציין כי העיסויים לא כללו מגע באיברים אינטימיים, אבל נעמי מספרת על חוויה קשה. "עמי הסביר לי שזה חשוב שאעשה טיפולים, ואני לא רציתי”, היא אומרת. “אז הוא שלח את בעלי, שגם לו אמרתי שאני לא מוכנה. אז הוא שלח אליי עוד חבר בקבוצה, שהסביר לי שאשתו עוברת אצל עמי טיפולים, ושזה חשוב, שיש לזה ערך רוחני, לא רק פיזי. ואני כבר סובלת מזה שאומרים לי שאני קטנת אמונה, שאני צריכה לשחרר. אז אולי כדאי שאני באמת אקשיב? בסופו של דבר, אני אדם שאוהב לחקור. הקו הרוחני יכול להסתדר לי. צדיקים וסיפורי צדיקים זה משהו שאתה לומד ושומע כל חייך. אז שחררתי ושאלתי מה אני צריכה לעשות? 'להתקלח ולבוא'".
ואז מה קורה?
"אני באה, ונמצאת שם עוד מישהי מהקבוצה. אני צריכה להוריד את החולצה והחזייה ואני עם מגבת. הוא אמר שאוריד גם את המטפחת, שלנשים דתיות זה כמו להתערטל. ואז הוא עשה לי טיפול. הרגשתי רע בפנים, מגע לא נעים. לא הרגשתי כיף".
הוא עשה לך עיסוי?
"כן, בגב, ברגל, נגע בראש שלי בלי המטפחת. תחושה נוראית. ויש פה אלמנט כפול של פגיעה, כי הוא לוקח את בני הזוג שיביאו את הנשים. הגבר, שאמור להיות המגן שלך - נהיה בעיניי כמו הסרסור שלו. ולמי אגיד שזה עשה לי רע? לבעלי, ששלח אותי לשם? הרי את נתת את ההסכמה המעוותת שלך, את חלק מתהליך מעוות, ואת לא מוגנת על ידי אף אחד".
כמה פעמים זה קרה?
"לפחות שבע".
תמיד הייתה מישהי נוכחת?
"כן".
ראית עוד נשים שעברו עיסויים?
"כן, יש עוד. הוא בעצמו דיבר על זה. עמי אמר: יש שלוש נשים שהן 'הנהר' והן צריכות לעשות טיפול. הוא מסביר את זה באופן קבלי למה בכך שהן עושות טיפול, הן מקדמות את הגאולה. אלו היו אני וגם (מציינת שתי נשים נוספות מהקבוצה). הוא סיפר שעשה לאחת כמה שעות ברצף".
מה זה היה אמור לעשות מבחינה רוחנית?
"בולשיט. חשוב לי להדגיש שיש אנשים שאיתו על בסיס אמוני. אצלי זה לא היה ככה. זה היה כדי לשמור על הזוגיות שלי".
מבחינתך, העיסוי היה בניגוד לרצונך?
"בטח. התנגדתי לו פעמיים, ולבעלי פעמיים. בסוף, הלחץ החברתי הכריע אותי".
ערן מספר שלרווקים בקבוצה היה אסור לדעת על העיסויים: "מדובר בשושו. רווק, לא ידברו איתו על משהו שיעשה לו מחשבות (הכוונה למחשבות מיניות – מ"ש). אז בשביל שלא יהיו לרווקים מחשבות, הכל נעשה בשושו, בחדרי חדרים. יום אחד הוחלט לעשות שיפוץ בבית ולהסב את אחד החדרים לחדר טיפולים".
אתה ראית את זה בעיניים שלך?
"ידעתי שהוא עושה את זה, כי חייתי בבית של הבחור שאצלו נעשו כל הדיונים, כל הישיבות. אז תמיד היה לי באוזן את המידע".
ערן מספר כי עם הזמן, התפתחה בקבוצה היררכיה ברורה: הסגן היה ירין, בעלה של נעמי, ולצידו עוד חברה בקבוצה. "הם המנהלים. הם יושבים בלילה ב'חמ"ל', ובבוקר ירין יוצא עם הדברים שנאמרו לקהל". לדבריו, היה שם גם מי שאחראי לתקציב, איש לוגיסטיקה ("הסנג'ר של הבית, אחראי להביא ילדים מבית הספר, אחראי לעשות קניות") ועוד.
בקבוצה נדונו כל מיני רעיונות. "בתקופה מסוימת דיברנו על לבנות קיבוץ", אומרת נעמי. "לא קיבוץ פיזי, אלא קיבוץ רעיוני. כל אחד מביא את הכספים והנכסים שלו ואז דואגים לקבוצה". גם נעמי וגם ערן טוענים שהם העבירו כספים פרטיים שלהם לשימושה של הקהילה. באותה עת, זה היה נראה טבעי: אחרי הכול, ההזדהות עם העומד בראשם הייתה כה עמוקה, עד כי לפחות שלוש משפחות שינו את שם המשפחה ל"משולם".
"אני צריכה להוריד את החולצה והחזייה ואני עם מגבת. הוא אמר שאוריד גם את המטפחת, שלנשים דתיות זה כמו להתערטל. ואז הוא עשה לי טיפול. בגב, ברגל, נגע בראש שלי בלי המטפחת. ולמי אגיד שזה עשה לי רע? לבעלי, ששלח אותי לשם? הרי את נתת את ההסכמה המעוותת שלך. את חלק מתהליך מעוות, ואת לא מוגנת על ידי אף אחד"
במקביל נוצרו בקהילה שסביב עמי משולם מנהגים נוספים. אחד מהם היה מעין שחיטת כבש טקסית בחג השני של סוכות. "הייתה לנו סוכה ענקית ביהוד, והגיעו אליה הרבה אנשים", נזכרת נעמי. כולם עבדו על משימות שקיבלו מעמי, דרך החלום. 'נאמר'. לקחו אחד מהילדים, רק בן 13, לשחוט כבש. ואז הם פירקו את כל החלקים, ביתרו וכתבו מאיזה איבר כל חלק. כולם ישבו לסעודת ערב החג, עמי ומשפחתו מקדימה. ואז אני ועוד מישהו הבאנו את החלקים. 'עכשיו לוקחים את הכבד'. ואנחנו עוברים בין כל האנשים, מחלקים, כל אחד מקבל גרגיר, והתחושה היא שאנחנו אוכלים קורבן".
זה היה מבושל?
"הכול היה על האש, אבל את אוכלת דברים שבחיים לא היית רוצה לאכול. את אוכלת כי צריך. כי זה סוג של טקס. אין דבר כזה להגיד 'לא'. אפילו שזה מגעיל. אנשים מסוימים קיבלו חלקים מסוימים. בתורה יש חלקים מסוימים שהכהן מקבל. יש לזה ערך מיוחד. המשפחה של עמי והכהן קיבלו חלקים שעל האחרים נאסרו".
מנהג נוסף שלטענת נעמי וערן התפתח בבית, הוא מה שחלק מחברי הקבוצה כינו "שפכטל". ערן: "כל מי שהיו לו שאלות (השגות על מה שקורה בקהילה – מ"ש), היו מעמידים אותו למשפט שדה. זה לא היה נקרא 'משפט שדה', בשפה שלנו קראו לזה 'שפכטל'. 'עושים שפכטל' לאדם. זה מאהבה, נועד לתקן".
ומה קורה שם?
"מעמידים את האדם באמצע, מביאים נשים, ילדים קטנים, תינוקות בני יומם. עמי היה אומר שמדברים פה על הכול. אפילו אם יש לי פיסורה בתחת, ככה הוא היה אומר, 'אני רוצה שכולם יידעו מזה. לכן אם האדם קטן אמונה, נפתח את זה ליד כולם'".
למשל?
"לקחת אישה באמצע שולחן שבת, ולהגיד לה מול כולם, 'האוכל שלך מסריח'. ואז לצעוק עליה שהיא קטנת אמונה, שהיא פוגעת בקבוצה, ולתת לכולם לשנוא אותה. לי היה כמה פעמים 'משפט' כזה. זה משהו שאני והיא (נעמי) עברנו באופן קבוע".
נעמי, את יכולה לתת לי דוגמה?
"אני עומדת באמצע, סביבי כולם בחצי גורן, בצד עומד ירין, ועמי משפיל אותי: איזו אמא לא טובה אני, איזו אישה אני, איך אני לא מוותרת, איך אני קשה עם בעלי, איך אני לא בסדר. דברים כאלה".
וכמה פעמים זה קרה?
"המון. כשהתנתקתי מהם, קראו לי שוב, אמרו לי שאני חייבת לבקש סליחה מעמי באופן רשמי ולכתוב מכתב – וזו לא הפעם הראשונה – כדי שאוכל לחזור. לא הסכמתי, אז הם קראו לי לבוא דחוף. אמרתי להם, 'עזבו אותי, נמאס לי מכל הלינצ'ים שאתם עושים לי, לא מעניין אותי'. אבל בסוף הם שכנעו אותי להגיע".
ומה היה שם?
"אני באה ומושיבים אותי. עמי ועוד כמה, הם בסקייפ, כי הם בחו"ל. שאר חברי הקבוצה יושבים מסביבי, ביניהם גם הבנות שלי, שצופות בהכול, וכך לומדות על הערך של אמן. והם מטיחים בי כל מיני דברים. שאני אישה רעה, דברים על הזוגיות שלי ושל ירין. רק מהדבר הזה היו לי כמה חודשים בכי נוראי. ממש פוסט־טראומה".
ערן ונעמי מספרים שאחד מהדברים המרכזיים בחיי הקהילה, היו הנסיעות למדבר. ערן: "בהגדרה של עמי היינו נוסעים ל'תיקון'. נוסעים בג'יפ בשטח, והאנשים מאחור אומרים תהילים. זה כאילו התיקון. למה הגענו בעצם לים המלח? כי שם זה סדום. בסדום היו שם הרבה נשמות שעשו בלגן, אנחנו צריכים לתקן אותן, כי אם לא, לא יבוא משיח".
לפני כשש שנים, המדבר היה הזירה שבה התחולל אחד מאירועי השיא של הקהילה. נעמי: "יום אחד, עמי מדבר על חלום מאוד גדול: הרב עוזי אמר שיש סיכוי שאנחנו יכולים להביא את הגאולה ב־40 יום של תפילה והפרדה".
מה זאת "הפרדה"?
"להפריד את עצמנו מהעולם ברמה טוטאלית. בקיצור, 40 יום של שתיקה, תענית דיבור. וצריך להתלבש בגלביות לבנות, ולהגיד כל יום תהילים, שיר השירים, התיקון הכללי ועוד. גם ילדים מגיל 12. תחשבי שהייתה לי ילדה שרק התחילה לדבר, ואני לא יכולתי לדבר איתה 40 יום. אבל הייתי חייבת, כי כל הזמן שיחקו בנו: את לא ראויה להיות בגאולה, אם את לא מסוגלת לעמוד בזה. עמי אמר: 'מי שלא יהיה ב־40 יום ימות, ואחר כך, אם הוא צריך, יקום לתחייה. מי שכן – יעבור ישירות לגן עדן בלי מוות'. אז את רוצה להוכיח את היכולת שלך, את נלחמת להראות שאת ראויה. ואם מישהי בטעות דיברה, היא קיבלה סוג של עונש".
איזה עונש?
"היא הייתה צריכה לגלות מהבית שבו הייתה לבית אחר. בשלב מסוים, היינו צריכים להגיע למדבר. כולם באוהל, כולל נשים בהיריון בשיא החורף, מלבד עמי ובני משפחתו, שהיו בקרוון. כשבאנו, היינו צריכים ללכת מרחק גדול עד למקום הלינה, עם תינוקות, עגלות וציוד, ועמי קרא לזה 'דרך שלושת ימים', כמו בתורה".
ערן: "המדבר היה נקודת שיא. נאמר לנו שבזמן הזה נצטרך לנהוג כמו אבותינו, להיות בתענית דיבור 30 יום. ואז, רק מי שיתנהג טוב ויתקדש, יגיע למדבר. בזמן הזה נשמע את השופר של אליהו הנביא, ונראה אותו יורד מההר יחד עם הרב עוזי, 'עכשיו זה נאמר לי', עמי אמר. נכנסנו למהלך של ה־40 יום. זה אומר שמתנתקים מהעולם. אין פלאפונים. קנו בגדים עתיקים: גברים הלכו עם גלביות, נשים עם כיסוי ראש של התימניות של פעם. דומה לחיג'אב. קיבלנו הוראה לרשום את כל המחשבות שלנו במחברת. כל דבר קטן נרשם. בסוף ה־40 יום, עמי לקח לעצמו את כל המחברות והחזיר אחרי חודש. כדי להשתמש במידע, להיכנס לראש שלנו".
איפה עמי היה בימים האלו?
"שכרו לו קרוון, והוא היה שם לבד. אסור היה לגעת בקרוון, והאנשים שהביאו אותו, היו צריכים לטבול קודם. הוא קרא לקרוון 'אוהלו של אברהם אבינו'. הוא הסביר ש'נאמר' כי אם הוא יהיה סגור 40 יום ואנחנו נישאר בתענית, הוא יעשה את התיקון להביא גאולה. הוא מגיע מעולם העקודים, לכן יש לו את הכוחות לעמוד בדבר הזה. ואם מישהו מאיתנו פורץ את התענית, אפילו רק במחשבות, הוא יכול לגרום לזה שעמי ימות בקרוון".
והחזקת מעמד?
"באמצע פרשתי. לא יכולתי להכיל. בשנייה שעזבתי, חשבתי שהרגתי את הבן אדם (עמי). אבל בסוף היום ה־40 קרה משבר בקבוצה".
למה?
"כי לא הגיעה הגאולה. זו הייתה גם נקודת השבירה שלי. נתנו לנו להבין שבסוף ה־40 יום יבוא המשיח, וזה יקרה בזכות עמי שהוא בקרוון ומוסר את נפשו, וזו הגאולה. והיא לא הגיעה".
אתה יודע מה היו התגובות של השאר?
"ממה שאני יודע, כשלא בא המשיח בסוף ה־40 יום, אמרו לאנשים: 'יש לך עכשיו משימה, אתה מוכן לעשות אותה? אסור לך לחשוב'. מה הייתה המשימה? מישהו שהיה שם סיפר לי: הם היו צריכים לעבור את הגבול לעזה. אנשים נפרדו מהמשפחות שלהם, אמרו כבר 'שמע ישראל', דברים שאנשים עושים לפני שהם מתים. וזהו, לא שלחו אותם. לפי מה שהבנתי, ניסו לבדוק עד איזה קצה אפשר להביא את הקהל".
ערן החליט לעזוב, אבל לדבריו ולדברי נעמי, זה ממש לא כל כך פשוט לעזוב את הקבוצה. "עמי היה אומר, 'מכאן יוצאים בדלת חד־צדדית. מי שיוצא – לא יכול לחזור", מספרת נעמי. גם להסתייע בגורמים מבחוץ היה קשה: לטענתה, עמי הזהיר את כולם שוב ושוב לא לפנות למשטרה או לרווחה. "כל הזמן הוא היה אומר: 'רוצים לפגוע בנו', 'רוצים להגיד שאנחנו כת'. ואם בטעות יבינו שזה משהו דומה לזה (כלומר, דומה לכת), אז ייקחו לכם את הילדים. זה היה האיום הראשי שהשתמשו בו, על היקר לי מכל, הבנות שלי. נניח, רציתי לעשות רישיון נהיגה, אז עמי אמר לי, 'תדעי לך שאם את עושה רישיון השב"כ יגרום לך לעשות תאונה, וייקחו לך את הילדים'".
מלבד החשש, קיים, לדברי נעמי וערן, לחץ קבוצתי מסיבי. הם מספרים אפילו על הפגנות מול בתיהם של מי שביקשו להתנתק מהם. "תמיד הייתה המנטרה: אנחנו משפחה", אומר ערן. "החדירו את זה לאנשים לנשמה, כי ניתקו אותם מהמשפחות שלהם. מה אתה צריך את האחים שלך? הם חיים בחטא, הם פגעו ברבוזי. כל מיני דברים כאלה. ומה לעשות, הלחץ החברתי משפיע".
נעמי חשה את הלחץ הזה היטב. בימי מבצע צוק איתן, למשל, כשישראל ספגה מטחי טילים, רצתה לבקר את הוריה. "הם הודיעו לי שאסור לי לנסוע. עמי אמר שכל פעם שאני רוצה לעזוב את הבית ביהוד – יש התקפת טילים".
ואת האמנת לזה?
"יום אחד ברחתי משם לשלושה ימים, והיו נפילות באזור מגוריי. והוא מספר לכולם: הנה, היו טילים בדיוק כשהיא נסעה. את מאמינה ולא מאמינה. אז אני מתווכחת איתו: אני הבן אדם הכי פשוט בעולם, מה לי ולשמיים? ולמה שטילים ייפלו בגללי, מה זה השטויות האלה? אני הקו של הלוגיקה, והוא הקו של הדמיון".
אלדד עזב גם הוא את הקבוצה לפני כמה שנים. בניגוד לנטען בחוות הדעת, לדעתו לא מדובר בכת. "עשינו דברים יפים יחד, וכמו בכל חברה, היו דברים מסוימים שיכולים לא למצוא חן בעיני מישהו. היינו חברים, היום אנחנו לא", הוא אומר.
לא בכל חברה מפגינים מחוץ לבית של מי שמבקש להתנתק.
"זה באמת היה חמור מאוד. נכון, היה מישהו שעשה דבר מאוד קיצוני, הכפיש, החליט להתנתק ולא להיות יותר שם. אז כמה חבר'ה הלכו לאזור הבית שלו והתחילו לדבר עם אנשים".
חברים בדרך כלל לא מתעדים ושומרים קלפים ליום הדין.
"זה לא סוד שכל שיחה אצלו מתועדת. אבל אני מבין את זה. רשויות המדינה רודפות אותו".
מה לגבי עונשים, כמו להשאיר אישה עם תינוקת לבד במדבר?
"מה שעשו לנעמי – זאת התעללות".
כך או כך, בסופו של דבר, נעמי וערן הצליחו להתנתק מהקבוצה. אצל נעמי זה כלל הליך מורכב וטעון מאוד של גירושים, עימות של חברים בקבוצה עם הוריה, כולל לדבריה הפגנות וחלוקת פליירים מכפישים ותביעת דיבה שהגיש נגדה עמי משולם, שעדיין נדונה בבית המשפט. בכתב התביעה טוען משולם כי נעמי ונתבעים נוספים פגעו בשמו הטוב, בין השאר בכך שכינו את הקבוצה ”כת”. במסגרת הליך זה, הגישה ההגנה לבית המשפט חוות הדעת של המרכז הישראלי לנפגעי כתות, שבה, כאמור, נכתב כי הקהילה מהווה "כת פוגענית והרסנית".
בחוות דעת של המרכז הישראלי לנפגעי כתות, שהוגשה לבית המשפט, נכתב כי "עמי משולם מפעיל טכניקות פסיכולוגיות כלפי מאמיניו אט–אט במשך השנים, ונוטע בהם תקוות שווא ופחדים בלתי רציונליים, כשזה משרת את רצונו לשלוט בחייהם, תוך שהוא פוגע בהם פגיעה קשה מאוד". משולם אומר השבוע בתגובה כי חוות הדעת "נסמכת על אדני כזב"
"נחשפנו לראשונה לסיפור של עמי משולם בשנת 2016", אומרת רחל ליכטנשטיין, מנכ"לית המרכז. "פנה אלינו אדם שקרוב משפחה שלו היה חלק מהקהילה שהתאגדה סביב עמי משולם. הניתוק האגרסיבי מהמשפחה והפעילות והסגידה סביב עמי הדאיגו אותו. תלונות ועדויות נוספות הגיעו בהמשך, שהבהירו תמונה יותר ברורה ומקיפה.
"באותה שנה גם קיבלנו פנייה אנונימית מבית הספר שבו למדו חלק מבנות הקהילה. אשת מקצוע מבית הספר פנתה מבוהלת, כשהיא מספרת שילדות שקשורות לקהילה של עמי משולם מגיעות לאחרונה בלבוש מוזר ושונה, ושצוות בית הספר מודאג מאוד בעיקר בשל כך שהבנות נדרשות לבצע שתיקות (ככל הנראה מדובר בתקופת ה־40 יום שהוזכרה קודם – מ"ש). כמובן שהדרכנו את הפונה לבצע פנייה לאגף הרווחה בעיר.
"הפגיעה שקורית בתוך קבוצות כיתתיות הרבה פעמים אינה פלילית, ולכן נוצר קושי לטפל בתופעה. בסיטואציה שבה אדם בגיר מצטרף מרצונו לקבוצה שבה המנהיג פוגע בו נפשית או מנצל אותו כלכלית, לא נעשית כל עבירה פלילית. הרף הפלילי בכתות מגיע רק כאשר מתבצעות עבירות מין או פגיעה בקטינים. לכן, כל עוד מדינת ישראל לא תחוקק חוק בנושא של כתות, חשוב שהציבור יכיר את הפוגענות שעלולה לקרות בתוך קבוצה ולהבדיל בין קבוצות רוחניות המתנהלות באופן לגיטימי לבין כאלו שהן פוגעניות, וכך יוכל להיזהר מליפול בשבי של אחת כזו".
משולם, כאמור, טוען שחוות הדעת של המרכז לנפגעי כתות היא “שקרית”, וכי “רשויות המדינה, שנדרשו לסוגיה, לא מצאו שיש אמת בדברים”.
לדברי נעמי, מה שבסופו של דבר האיץ את תהליך העזיבה היה הקורונה. היא נדבקה בנגיף, חשה לטענתה שבקבוצה מפנים לה עורף, "וזה היה הקש ששבר את גב הגמל", היא מספרת. פרקליטיה של נעמי, עו"ד אסף שרעף ועו"ד רחל למברג, אמרו השבוע כי "מדובר בפרשה חמורה מאוד הכוללת טענות לכפייה, להתעללות, וליחסיי כת. בכוונת משרדנו להגיש תביעות אזרחיות משמעותיות נגד המעורבים בפרשה".
אצל ערן ההתפכחות הגיעה, כאמור, כשהבין שהגאולה המובטחת לא הגיעה. "וכשהתנתקתי מהם, פתאום הרגשתי שאני לבד בעולם, שאין לי אף אחד. אז בשביל מה שווה לי לחיות? הייתי ממש רגע לפני להתאבד, ברמה כזאת", הוא אומר. "כל הזמן הם אמרו לי שם: בלעדינו אתה כלום בחוץ, אנשים לא יתייחסו אליך, אנחנו בכלל עושים לך טובה שאתה חלק מאיתנו, אם לא היינו מרחמים עליך לא היית איתנו, כי אתה חרא של בן אדם. בחוץ אף אחד לא ידאג לך. אתה כלב".
ומה גילית כשעזבת?
"שזה שקר. אני מיום ליום ראיתי שאני, ערן, אני לא השתניתי, ושאנשים בחוץ רואים אותי, מכירים אותי – ואוהבים אותי. את מבינה?"
מעמי משולם נמסר בתגובה: "הטענות הינן שקריות והזויות. אני אדם פרטי ואין לי שום קבוצה. אני ורעייתי עובדים ומתפרנסים מיגיע כפינו. 'חטאי' היחיד הוא מאבקי העקבי לחשיפת העוול שנעשה לאבי, הרב עוזי משולם הי"ד על ידי אויבים מבית ומחוץ. טענות שקריות אלה, הועלו לפתע, באופן מגמתי, במסגרת סכסוך גירושים מכוער, של חבר יקר השותף למאבקי, על ידי גרושתו ומשפחתה, ממניעים אינטרסנטיים ובניסיון להשיג יתרון בהליך הגירושים, תוך מחזור הכפשות שפורסמו בעבר כלפי אבי הי"ד. מאכזב ומצער לראות שגם העיתון שלכם נותן להן ביטוי, ובכך משרת את אותם גורמים, תוך פגיעה בי, במשפחתי ובילדיי.
"'חוות הדעת' השקרית שנכתבה לבקשת הגרושה וצוטטה במכתבך, נמסרה על ידי גורם מוטה שאינו בעל תפקיד רשמי כלל, והיא נסמכת על אדני כזב. זו אף הוצאה מכל התיקים הקשורים להליך הגירושים הנ"ל. רשויות המדינה שנדרשו לסוגיה, לא מצאו שיש אמת בדברים, וממילא לא מצאו כל עילה להתערב.
"הגשתי תביעת לשון הרע המתנהלת בימים אלה בבית המשפט, כנגד מי שמפיץ את הטענות המופרכות הללו, ובמידה שאיאלץ לעשות כן, לא אהסס לתבוע את מי שימשיך להכפיש ולפגוע בי ובבני משפחתי".
