ב-31 במרץ 2009 קמה ממשלת בנימין נתניהו השנייה. עוד לפני שמלאו לה שבעה ימים קיבלתי טלפון מיוסי לוי, יועץ התקשורת החדש. "ראש הממשלה רוצה לראות אותך", אמר. "תבוא ביום שלישי ב-9:00 בבוקר". הכנתי כמה שאלות טובות על סוריה - סוריה תמיד בחדשות - וברבע לתשע התייצבתי בכניסה לבניין ראש הממשלה בירושלים. "כרגע אין פה אף אחד", אמר הש"ג בצער. המועד היה ערב פסח: ירושלים לבשה חג והאקווריום היה ריק מאדם. לאחר כמה דקות הגיע יוסי לוי. נתניהו הגיע רבע שעה אחריו, מלא אדרנלין.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• דרושים קורבנות עם פנים ושמות. אני יודע, הייתי שם
• חשבו שכסף יפתור את הסכסוך. ואז זה התפוצץ
• הוא לא ראש ממשלה. בקושי יו"ר דירקטוריון
• הצעה רדיקלית לטיפול במעגל הפגיעות המיניות
נכנסנו אל חדרו של ראש הממשלה. "תגיד", אמר נתניהו, "מה בדיוק אמר עליך בטלוויזיה שלדון אדלסון?". נתניהו התייחס לאירוע שהתרחש כמה ימים קודם לכן: אדלסון השיב לשאלות שהציג לו הכתב אודי סגל, ובתשובה לאחת השאלות כיבד אותי בכמה מילים קשות.
"טרם הספיקותי לצפות", אמרתי. מאוכזב, נתניהו פנה לדובר שלו. "תשיג לי מיד קלטת של הראיון", אמר. לוי עשה את הבירור הנדרש. דקות ארוכות עברו עד שקלטת הווידיאו אותרה באגף התקשורת במשרד ראש הממשלה. נתניהו הכניס את הקלטת למכשיר שהיה בחדר. הסרט לא עלה. "תביאו טכנאי", ציווה. עברו עוד דקות ארוכות עד שהגיע טכנאי. הוא לבש מכנסיים קצרים. כשראה את נתניהו נבהל. "באתי מהבית", התנצל, "לא ידעתי שיכניסו אותי לראש הממשלה".
המכשיר לא עבד. המתח בחדר שבר שיאים. לוי ואני הלכנו לפינת החדר, לא להפריע. הטכנאי הצליח לארגן בבניין מכשיר אחר, ונתניהו צפה סוף סוף בראיון, שתיים-שלוש דקות לכל היותר, וכיבה את המכשיר בפנים חתומות, חמורות סבר. התיישבנו לשיחה, אבל הראש שלו היה במקום אחר. איחלתי לו חג שמח.
נתניהו במליאת הכנסת
(צילום: ערוץ כנסת )
האירוע ההוא לימד אותי משהו על מקומה של התקשורת בנפשו של נתניהו. כל ראש ממשלה מתמודד עם התקשורת, נמשך אליה, מתעב אותה ומנצל אותה לצרכיו. זה חלק מהג'וב. אצל נתניהו התקשורת הייתה לאובססיה.
זה היה גם הרושם שהותירה אחריה עדותו של ניר חפץ, יועץ התקשורת שהיה לעד מדינה. בתום העדות גם התביעה וגם ההגנה הביעו שביעות רצון: כל אחת ניסתה להרוויח נקודות במשפט נתניהו המקביל, זה שמתנהל בדעת הקהל. אינני יודע מה תרם חפץ, אם בכלל, לסעיפים הפליליים בתיק - על כך יחליטו השופטים. אבל הוא סיפר סיפור מטריד מאוד על נתניהו האיש.
נתניהו התחנך בארה"ב, שחוקתה מקדשת את חופש הביטוי ומקשה על השלטון להטיל את מרותו על עיתונאים. הערכים היפים האלה התמוססו אצלו בדרך אל ראשות הממשלה, ונעלמו לגמרי בשנים האחרונות. בישראל אין חוקה שמגינה על העיתונות, אבל יש כללי משחק ויש מסורת. ראשי הממשלה שקדמו לו, גם אלה שאיבדו את כיסאותיהם בגלל פרסומים בעיתונות, ידעו לבלוע את רוקם ולהניח למוסד הזה להתקיים. נתניהו בא אל התקשורת ככובש. מה שלא יצליח לכבוש - ישמיד.
הוא חשב שבגופי תקשורת הביזנס הוא חזות הכל. יש בעל בית והוא מכתיב כל מילה. נכון שהביזנס חשוב, ונכון שלבעל הבית יש השפעה. אבל הלב של גוף תקשורת הוא המילה, התמונה, העיתונאי, הקורא, הצופה. אפשר להשפיע, אבל אי אפשר להכניע. בוודאי לא כשהדרישות מופרכות, ובאות לשרת צרכים של אישה תובענית וילד מעצבן, כמו במקרה של "וואלה". והעיקר, לא חכם לנפח את התקשורת לממדים של שטן. ההשפעה שלה לא גדולה עד כדי כך.
נחום ברנעצילום: אלכס קולומויסקילפני ימים אחדים נתניהו נשא נאום חוצב להבות בכנסת (ראו סרטון) נגד הצעת החוק שמבקשת לרסן פייק ניוז והסתה ברשתות החברתיות. החוק בניסוחו הנוכחי רחוק מלהיות מושלם, אבל כל מי שעיניו בראשו במדינות המערב מבין שאין מנוס מחקיקה מרסנת, אחרת תהרוס תרבות הרשתות החברתיות את המשטר הדמוקרטי. הנזקים שגורמת התרבות הזאת לשיח הפוליטי, לאמון כלפי המדע, החינוך, ההיגיון, כלפי מוסדות המדינה וערכיה - ברור לכל.
הנאום הזמין חיוך. הפוליטיקאי שמינה את עצמו לשר תקשורת כדי להכניע ולחסל גופי תקשורת ביקורתיים מדבר בשם חופש הביטוי. הפוליטיקאי שזקוק לבריונות ברשת כדי לחסל יריבים פוליטיים מדבר בשם פלורליזם. מה קורה לו, לנתניהו. איפה איבד את המודעות העצמית. מצד שני, הוא נואם כל כך יפה - שפתיים יישק.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
