בתוך בית ענקי ומפואר שנראה כמו מערה, שנבנה על צלע ההר ונדמה כאילו נלקח מאגדות ילדים, מיקם אלוף-משנה יניב מלכה את בית המח"ט שלו בכפר שכבש לפני כשבועיים בדרום לבנון. רצפת השיש שחורה ובוהקת, ומורכבת ממרצפות ענקיות שמעליהן ספות אדומות בעיצוב מלכותי ומוזהב. פסלונים דקורטיביים ניצבים מאחורי ויטרינות במזנונים. חצי מהבית חצוב בצלע ההר, ובקומת המרתף - הממוגנת ביותר - שם מתרכזים כולם כשיש התרעת פצמ"רים מרמקולי מכשירי הקשר, ממוקמת אחת המחלקות, ובה נאכל בעוד כשעה את ארוחת השבת.
יואב זיתון עם הלוחמים בלבנון
(עורך: אסף קוזין)
אבני בזלת אפורות מרכיבות בסימטריה מדויקת של עיצוב פנים מרשים את התקרות המעוגלות. למשפחה הלבנונית שחיה כאן לפני שברחה צפונה, ואולי גם תשוב לפה בתום הלחימה, יהיה לאן לחזור - שכן במקום לא אותר נשק או כל אמצעי לחימה, כך שהבית הזה, מהמעטים בכפר, לא צפוי להיהרס. האורות העמומים שדלוקים בו כעת משווים ל"בית המערה" תחושה של איבוד זמן ומסע לתקופות דמיוניות בארץ רחוקה, עד שמרשת הקשר שבמרכז השולחן עמוס-המסכים בוקעת קריאה: "קודקוד מבקש לרכז את כולם להערכת מצב בעגולה 23:00".
קודקוד הוא יניב מלכה, מפקד חטיבת אלון 228, וזהו אות הקריאה שבחר לו קצין הקשר שלו, רב-סרן ידהר. כך קוראים למח"ט בכל השיח המבצעי ברשת הקשר לכל אורך הפעולה בלבנון וההגנה על הגליל. הקצין ידהר זרם עם היצירתיות, וקצין אחר פה קרא ברשת "קודקוד ראסטה", לציון הראסטות שמפארות את ראשו. למג"ד שגר ברמת הגולן ועובד כחקלאי קרא ידהר "קודקוד מחרשה". ככה זה מילואימניקים: מתקתקים עבודה, נותנים בראש בצורה מקצועית, אך לא שוכחים לרגע שפעם גם הם היו ילדים, וחוש הומור הוא התרופה המאזנת ביותר אחרי שעולים שוב על מדי הב'.
"לפני שלושה שבועות "חגגתי" יום הולדת בכפר בליידא שטיהרנו ממחבלי רדואן, ואשתי הצליחה לאפות לי בהפתעה באותו בוקר את העוגה שאני אוהב - ועוד להביא אותה ארוזה ממודיעין עד אלי בלבנון, לכפר, דרך המילואימניקים", משחזר ידהר. "היא הוסיפה גם בלונים, נרות וברכה - ובקשה שלא אשכח להחזיר לה את הקופסה. זה נתן לי בוסט של אנרגיה וגם יצר חצי דמעה בעין, כי הבת שלי בת ה-3, קשה לה קצת ללכת לגן, אז יש לנו קטע שאנחנו מציירים כפתור אחד לשניה, כדי למנוע געגוע. לעוגה צורף מכתב כזה עם טוש מוכן וכפתור שהיא ציירה לי, ואני החזרתי לה כפתור משלי. אני מאוד מקווה שבשבוע הבא, כשהיא תחגוג יומולדת, אחגוג איתה יחד בבית של סבא וסבתא בנהריה".
בלבנון, כ-25 שנה אחרי רצועת הביטחון: "חוזרים ליסודות"
את המח"ט יניב מלכה פגשתי לפני כ-25 שנים בלילה הראשון של שנינו בצה"ל, אי שם בשנה הראשונה והמדממת של האינתיפאדה השנייה. שנינו מצאנו עצמנו באוהל סרבני הפינוי בבק"ום: הוא התעקש להתקבל לשייטת - למרות ששקל אז כ-120 ק"ג, והיה נמוך ממני. רצה הגורל ושנינו התגלגלנו בסוף לגדוד חדש שהוקם באותו החודש עבור גזרת חברון. לגדוד קראנו בהמשך לביא, ולימים הוא הוצב תחת חטיבת כפיר. עברנו יחד באותה מחלקה את כל המסלול, עד למסייעת.
על כל קילו עודף היו למלכה שני טון של מוטיבציה: הוא קרע את עצמו כדי להשיל ממשקלו כ-50 ק"ג לאורך הטירונות. הוא הצליח, בקושי רב, לחצות את הקיר במסלול המכשולים שמסמיך לרובאי 07, והתגאה תמיד: "יום אחד יהיה כתוב בצה"ל – יניב מלכה, סא"ל". הנער האשקלוני עמוס הביטחון העצמי דחף עצמו קדימה גם בקורס מ"כים, התקבל לקצונה ומשם לא עצר. כיום הוא מח"ט מתמרן בדרום לבנון, והביטחון העצום שלו, עם הצחוק הממכר לצד המבט הקשוח כשצריך, זהים לאלו שהקרין בלילות שפצורי הביקבוקים (אריזת גרביים בבקבוקים ריקים) למלחמה, בפינות המוארות של בא"פ לכיש או מתקן אדם.
"היה לנו מ"כ בשם אוהד, גבוה כזה שבא מ-890 שאז עבדה הרבה ברצועת הביטחון בדרום לבנון. בשמירות במתקן אדם בטירונות הוא אמר לנו שאסור אפילו 'את הלבן הכי קטן' בהופעה שלנו כלוחמים, כי חיזבאללה רואה מרחוק את כל מה שבהיר. זה למרות שבכלל היינו אז באיו"ש, בין הכפר בודרוס, 20 דקות מנתב"ג", מספר מלכה. "תבין, זיתון, אלו היסודות שאליהם אנחנו חוזרים עכשיו. למימיות המוחרשות, להסוואות הפק"לים, לשיפצורים הקטנים והמעצבנים שהקפידו לנו עליהם במסדרים.
"מי היה מאמין שהדברים הקטנטנים האלה שלימדו אותנו בטירונות לפני 20 שנה, נשתמש בהם היום, אחד לאחד, בדרום לבנון?", הוא נזכר, ומשווה בין חיזבאללה של אז והיום. "אנו מקפידים על זה גם היום וביתר שאת, לכן כל התנועה בחוץ חשוכה, גם בנסיעה המבצעית, בלי אורות", מתאר מלכה. "יש לחיזבאללה אמצעים לראיית לילה. מתוצרת סינית אמנם, אבל כאלה שרואים טוב כל נקודה מוארת מרחוק".
"חיזבאללה עשה העתק-הדבק מצה"ל, כמו חמאס"
בחפ"ק של מלכה ובמטה המבצעי שלו יש קצינים שחצו את גיל 50, עם ניסיון לבנוני לא מבוטל, שנחוץ בחטיבת המילואים החדשה יחסית הזו, שהייתה בעבר חטיבה מרחבית בגזרה שכוחת-אל בגבול ירדן. כיום חטיבת החי"ר הזו, שמורכבת מיוצאי נח"ל בעיקר, מבצעת את המשימות הכי התקפיות בדרום לבנון, אחרי שנה מתסכלת שבה הגנה על הגליל. בעזה הם לא היו, ואולי בגלל זה הם ממוקדים רק לאויב ההררי הזה, המאיים ביותר.
אחרי מלחמת לבנון השנייה, שהייתה כישלון לוגיסטי עם ציוד מיושן וחסר ללוחמים, צה"ל יצא בתוכנית "אשד הנחלים": קיטבגים ארוזים לעילא, מלאים בציוד אישי ומותאם במיוחד לכל חייל מילואים, נשמרו על מדפים בימ"חים. רק להגיע, להתחייל תוך דקות ולצאת למלחמה. בדומה לחמאס, חיזבאללה עשה העתק-הדבק מצה"ל. אל"מ מלכה תיאר כי "מה שמצאנו פה זה 'אשד הנחלים 2.0'. נכנסנו לבית משפחה רגיל, עם חדר ורוד לשתי בנות - בדיוק כמו החדר של הבנות שלי - ואז בחדר צמוד להן מסודרים על מדפים שורות של קיטבגים עם שמות ומספרים אישיים, ומדים עם פאצ' של רדואן שעליהם כתוב גם סוג הדם של כל מחבל למקרה שייפצע.
12 צפייה בגלריה
"כל לבנוני שהפך את ביתו למחסן אמל"ח בשביל צבא טרור, נהרוס לו הבית". נשק שאיתרו הכוחות
(צילום: יוסי מאירי)
"היו גם נעליים צבאיות בדיוק במידה שכתובה, קסדות במידה המתאימה לכל מחבל, וסטים, שכפ"צים וקלאצ'ים מאופסים ומשומנים. המחבל רק צריך להגיע על אזרחי עם האוטו מביירות או מצידון, 'להתחייל' ולצעוד קילומטר וחצי לגדר, לפלישה לישראל. מצאנו פה מקלעים נוצצים ומקלעים כבדים ומקלעי רימונים שהם שדרגו עם אמר"ל עליהם, ואפילו מרגמות ישראליות. בכל כפר כזה יש אלפי פריטי לחימה שונים, מעל 5,000 בממוצע להערכתי, ויש לא מעט כפרי הזנקה. תבין, במחסני הנשק בבתים 'האזרחיים' מצאנו רשימות של נַשָּקים של חיזבאללה שעשו ביקורת אחזקתית וטיפולים כדי שהרובים לא יחלידו - ממש בחתימה, אחת ל-12 שעות מישהו בא ובודק את הנשקים, כמו אצלנו. את כל הרוע הזה אנחנו עוקרים בכל יום פה, משיגים כאן ניצחונות על בסיס יומי, וחשוב שהציבור יידע זאת".
את השבוי הראשון של חיזבאללה תפסו לוחמי אחד הגדודים תחת מלכה, אבל קל זה לא היה. מג"ד תחת החטיבה נשלח להרוס מבנה של חיזבאללה עם מחבל שהסתתר במנהרה תחתיו, שנחפרה בעומק לא מבוטל מתחת לאדמה. בתוך המבנה נמצאו חמ"לים מתקדמים, פיר בעומק 10 מטרים, מצברים ומערכות אוורור וחשמל. אלא שאז "התקשרו" למלכה מהאד"ן (המנגנון החדש "אמ"ן לדרג הנפרס" - י"ז) שם גילו, אונליין מהסנסורים של אמ"ן, שהמחבל המדובר הוא פעיל משמעותי ומומחה לעולמות התקשוב והקשר של צבא הטרור. "תביאו אותו בחיים", התבקש מלכה. "זה לא היה פשוט לעצור מג"ד ואת כוח ההנדסה שלו באמצע הפעולה, אבל הם כרזו לו - והוא בסוף נכנע", משחזר מלכה, "יש למודיעין הזה מהחקירות ערך שלא יסולא בפז, שמשרת אותי כבר במשימה הבאה, מגלה לחיילים שלי איפה יש זירות מטענים ופירים, ועוד".
אבל יכלו להרוג אותו לפי כל קנה מידה, כי בכפר נשאר רק אויב.
"נכון, והמחבל גם יצא עם אקדח שהוא הסתיר עד לרגע האחרון, וגם עוד אמצעי מסווג, אבל קודם כל אנחנו צה"ל, אנחנו לא יורים במי שמרים ידיים, מתפשט וחושף שאין עליו מטען חבלה או נשק. דבר שני, החקירות הללו וכל סוגיית האמש"ט (איסוף מודיעין ושלל טכני) הפכו למשהו מטורף. אנחנו מזרימים לאחור את כל הקבצים, חומרים מדיסקים, מסמכים ומפות שאנחנו מוצאים פה בערמות באמצעות מחשב חדש וייחודי שהביאו לנו, זה מעובד בבסיסים של אמ"ן בארץ כמו בית חרושת מהיר והופ - זה חוזר אלי תוך זמן קצרצר כמטרות לתקיפה בכפר, איפה החולייה הבאה מחכה לנו, איפה יש עוד אמל"ח שמוסתר, לאן להגיע וממה להיזהר".
מבחינה מקצועית, אתה יכול להסביר למה החי"רניקים סורקים בתוך הבתים?
"קודם כל, אנחנו לא מיליציה שעושה מה שבא לה, אלא פועלים נגד יעדי טרור מוגדרים בשיטת השעורה: מתחילים מהאיתורים המודיעיניים שסומנו לנו מראש באמצעות סריקות, ואז מתרחבים בהתקדמות שלנו כמניפה, כי תוך כדי מגלים עוד ועוד. לפני כל זה יש לי פצצות קרב על מרחב היעדים הללו כדי להוריד ראשים לאויב, ואז פגזי ארטילריה מתותחים, ואז המרגמות שלנו. בסוף, רק אחרי סריקות עם כלב או רחפן, רק אז לוחמי החי"ר נכנסים לאתר אמל"ח או מודיעין בבתים בצורה מקצועית ומיומנת, ואם יש אויב מבפנים שמאיים או יורה, אז יוצאים החוצה, סוגרים עליו - ומשמידים עליו את הבית.
"אין דרך אחרת. אם תפיל מיד פצצה על כל בית, אז חלק גדול מאמצעי הלחימה לא ייהרס מתחת לאדמה, ולא נגיע למודיעין חשוב. את זה אפשר לעשות רק עם 'בוטס און דה גראונד'. לצה"ל אין פצצות בלי סוף, כי בכל כפר כזה יכולים להיות גם 300 מבנים מופללים לחיזבאללה. יש מספיק פצצות, ובכל כפר כזה, שעבורי הוא לא כפר אלא בסיס טרור גדול, הרסנו מאות מבני מחבלים. אין דילמה - כל לבנוני שבחר להפוך את ביתו למחסן אמל"ח בשביל צבא טרור של מרצחים, נהרוס לו הבית".
"חשוב שנסיים את העבודה פה כמו שצריך - ולא בכאילו"
המרחק בין המח"ט לבית פלוגת התצפית לא עולה על 50 מטרים, אבל ההגעה אליו היא כמו מבצע צבאי: כוח מוביל אותנו, כוח קולט אותנו, ומבוצע נוהל חבירה מלא כדי להימנע מירי דו-צדדי. "המחבלים פה על מדים וקסדות כמו שלנו, ובלילה בחושך זה עוד יותר מתעתע, לכן אנחנו מקפידים על הדברים הקטנים האלה", מסביר מלכה.
לפני המלחמה, צה"ל תכנן לסגור את הפלוגות החטיבתיות הללו, ומלכה כבר התחיל לאמן את הלוחמים האלו להיות בחפ"ק שלו, אלא שההחלטה נגנזה והיום הן ה"ג'יים צ'יינג'ר" של המלחמה: פותחים שטחים ללוחמים בשטח הסבוך, בשיחים, בסמטאות וגם בתוך המבנים. אוחזים עם הרחפנים בגדלים השונים את השטח 24/7, במשמרות, ואם וכאשר יש הפתעה או עיכוב כמו עכשיו, כשאחד ההאמרים בחוץ נתקע באמצע הכפר, הם מחפים מלמעלה כך שאף מחבל לא יעז להזדנב מאחור.
"יש לרחפן מצלמת לילה מעולה עם הרבה זוויות, ותמיד יש לנו צוותים שעובדים", מספר המ"פ, רס"ן במיל' שליו יונה. "עם שני רחפנים אוספים ושלישי עם רימון רסס להטלה, זה נותן המון ביטחון ללוחמים לנוע כשהם יודעים שלא רק חיל האוויר שומר עליהם או הטנקים מאחור, אלא גם אנחנו, החברים שלהם מהחטיבה, בליווי צמוד. אם יש מזג אוויר בעייתי, אנחנו משתמשים באמצעים מתקדמים אחרים, כמו מצלמות מעקב מיוחדות שרכשנו במיוחד".
רגע לפני הקיפול שלי לארץ, מגיע חלק קטן מהשלל היומי שאותר בשעה האחרונה: טנדר פיק-אפ של טויוטה, חדש יחסית, השייך לחיזבאללה, שהלוחמים של מלכה מצאו לפנות ערב: הוא עמוס בכוורות עם רקטות למטחים מרוכזים עם טווח עד לחיפה, זבילים חדשים שעוטפים טילי קורנט מתקדמים שיכולים לחדור שיריון של טנקים, מקלעים שחורים בוהקים, ושאר אמצעי לחימה. הכל עטוף ושמור. המשמעת המבצעית לא תמיד בשמיים, ואחד החיילים מעיר שאנחנו עומדים כך יותר מדי זמן, מקובצים בחצר הבית. "כך נהרגו שלשום חיילים לאלכסנדרוני", הוא מזהיר.
וכמו בחטיבת אלכסנדרוני, גם פה, בחטיבה 228 ובחטיבה 226, השנייה שפועלת פה בכפר, כולם מילואימניקים. בטעות, אולי מכוונת, נספרת להם התקופה בצבא מאז 7 באוקטובר, בימים. 250 ימים, 270 ימים. זה נשמע קצת, כשסוכמים זאת בימים. בפועל זה 10 חודשים במצטבר, כך באמצע החיים. את נטל המלחמה והסכנה הם עדיין נושאים על כתפיהם, וכך זה יימשך כל עוד הם סוחבים את האלונקה, שכבר קורעת בבשר החי. הם יודעים שהמחיר שהם משלמים גבוה יותר כי יש להם ילדים, והם מהווים גם חלק משמעותי מהמשק והכלכלה הישראלית.
המילואימניקים כאן כי עשרות אלפי צעירים אחרים, יהודים ובריאים, לא מתגייסים לצבא, והחיילים של מלכה וחבריהם ייקראו שוב לעלות על מדים בשנים הקרובות, יעזבו את מסלול החיים האיש-אזרחי שלהם למשך חודשים מדי שנה, גם אם המלחמה בכל הזירות תיגמר מחר בבוקר. מלכה באמת מאמין שזו "שעתו היפה של צה"ל, שמתוח ופועל בכל החזיתות, ושחייליו מבינים היטב למה הם כאן, חרף הוויתור האישי הגדול למען הכלל". אחד מפקודיו, סמ"ר במיל' בועז מרחובות, לוחם בפלוגת הפלת"צ, הדגיש: "יש לי ילד קטן ואישה בבית ששולחת לי סרטונים שלו מתחיל ללכת ולרוץ, ומשחק הרבה בבית. הוא בלאגניסט. מבאס לפספס את כל זה, אבל זו הסיטואציה ואני עושה את זה גם עבורו. חשוב שנסיים את העבודה פה כמו שצריך - ולא בכאילו".
