בעוד עשרה ימים, לאחר שהר מירון יתרוקן ממאות אלפי המתפללים שיעלו אליו לאורך יום ל"ג בעומר, יתפנו כלי התקשורת לסכם את האירוע המסובך והמורכב ביותר להפקה במדינת ישראל, זה שלפני שנתיים הסתיים באסון האזרחי הכבד ביותר בתולדות המדינה. ייתכן מאוד שהדיווחים ידברו על קריסה וכאוס. אבל ייתכן גם שהארגון השנה יקצור שבחים, וכל שיישאר הוא להצטער על כך שהשכל הגיע כל כך מאוחר; שנדרשה טרגדיה כה עצומה כדי שמישהו יתעשת וינהל את האירוע כמו שצריך.
נתחיל מהנתונים: גם במדינת ישראל 2023, למודת הפגנות ענק, הילולת רבי שמעון בר יוחאי במירון היא עדיין המעמד הגדול וההמוני ביותר. קרוב לחצי מיליון איש מקפידים לעלות להר שבמרומי הגליל בתוך יממה אחת, להתפלל ולשמוח סביב קברו של רשב"י, לגזוז את מחלפותיהם של ילדי החלאקה ולחגוג בקדושה כמיטב המסורת. השנה שעברה הוכיחה שגם האסון לא הרתיע את הציבור מלעלות בהמוניו.
הנתונים הטופוגרפיים של מירון הופכים את המקום לבלתי ערוך לקליטה של כמויות קהל מאסיביות. אל הבעיות הטבעיות הללו התווספה לאורך השנים תרבות סמוך ישראלית מרתיחת-דמים, שפגשה ישראבלוף הנדסי ואווירת פרטץ' כללית, עם אפס תכנון מוסדר, עם גשרי ברזל רעועים ומסדרונות מתכת חלקלקים. התרבות הנוראית הזו עלתה בחייהם של 45 הקדושים שנספו בהילולת תשפ"א (2021).
שנתיים אחרי האסון, בצילה של ועדת חקירה שעושה את מלאכתה ביסודיות, ניתן להתרשם בזהירות שהגורמים המופקדים - וגם ציבור העולים - מתחילים לתפוס את העניין ברצינות. ניסוי הכלים הראשוני היה בשנה שעברה, עם מינויו של הפרויקטור צבי טסלר מטעמו של השר הממונה דאז, מתן כהנא. ניסוי הכלים הצליח ונכשל בו-זמנית: הצליח ברמת הבטיחות - אך נכשל ברמת הארגון. הייתה בטיחות, אך לא ממש הייתה הילולה.
החידוש השנה נעוץ בזהותם של האחראים: לראשונה בתולדות מירון, נציגים חרדים החליטו לקחת על עצמם את האחריות הממלכתית, על כל המשתמע מכך. אודה ולא אבוש: כאשר שמעתי שהשר מאיר פרוש (יהדות התורה) החליט לקחת על עצמו את תפקיד השר הממונה וליהק לצידו כפרויקטור את יוסי דייטש, סגן ראש עיריית ירושלים, חשבתי שנטרפה דעתם של השניים. מירון שאחרי האסון הוא זירה שכולם בורחים ממנה. אף אחד לא רוצה לקחת אחריות על מקום שנמצא תחת עין ציבורית בוחנת ותחת מעקב של ועדת חקירה שמטילה אחריות פלילית על האחראים לאסון. יותר מכך, התקשיתי להבין כיצד מתכוונים השניים לשנות תפיסה ציבורית ארוכת שנים של ניהול בתרבות השטיבל והשטעטל.
אריה ארליךאני חייב להודות: התבדיתי. מעקב אחר ההכנות בשטח מגלה שדברים שהיו צריכים לקרות לפני שנים - מתחילים סוף-סוף לקרום עור וגידים, שבילים ודרכים. אחרי שנים של קיטורים וגלגול אחריות - הגיע זמנה של לקיחת אחריות. אין דבר קל מלהיות בעמדה של מגזר מיעוט שמטיל את האחריות על הגורמים הממלכתיים. הפעם אלו שר ופרויקטור מהציבור החרדי שלוקחים על עצמם את האחריות ממלכתית וקוראים לציבור: “בואו נוכיח שאנחנו מסוגלים לנהל אירוע בסטנדרטים של בטיחות, בואו נקדש שם שמים".
האם זהו המודל העתידי ללקיחת אחריות חרדית ושותפות ממלכתית ואחראית בניהול מערכת המדינה? מתווה מירון תשפ"ג יהיה נקודת מבחן משמעותית לעתיד.
- אריה ארליך הוא עורך המגזין של העיתון החרדי "משפחה"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
