שמעתי את אורית סטרוק מתראיינת לרדיו בבוקר שאחרי הבחירות. השאלה הראשונה שנשאלה, אחרי "בוקר טוב" רפה, הייתה: "האם תקדמו בקדנציה שלכם מדינת הלכה?". השאלה הזו היא שאלת קש, ולו בגלל שמדינת הלכה היא אוקסימורון. מעולם לא הייתה אחת כזו. מדינת הלכה היא מודל מדומיין, שלא ברור מה הם מרכיביו.
רוב רובה של ההלכה כפי שאנחנו מכירים אותה עוצבה באלפיים שנות גלות, כשהעם היהודי היה מיעוט נרדף שפזור באינספור מדינות. ככזו, היא מעולם לא נדרשה להעניק כלים לתקופה שבה יש ריבונות. גם הלכות מלוכה או סנהדרין הן אות מתה, לא יותר מרפרנס שאפשר להיתלות בו בדבר תורה בבית הכנסת. בטח לא תוכנית פעולה למדינה שיש לה צבא, משרדי ממשלה ויותר מתשעה מיליון אזרחים, רובם המוחלט אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות או לחילופין – לא יהודים.
מדינת ישראל הוקמה ברובה המוחלט על ידי ציונים חילונים, והיחסים שלה עם הדתיים והחרדים היו תמיד מורכבים. הדתיים היללו את הממלכתיות והפכו את המדינה עצמה לקדושה, אבל למעשה לא נדרשו לקבל החלטות דה פקטו מתוך הקודקס ההלכתי. היו להם "גויים של שבת" בדמות חילונים שיכלו לייצר מעקפים ולעזור להם להעלים עין. אצל החרדים הסיפור פשוט עוד יותר. הם בכלל לא מכירים במדינת ישראל כריבון – מתוך אידיאולוגיה או מתוך הרגל. כל ההתנהלות של הפוליטיקאים החרדים היא של יהודון מול פריץ, לא של שותפים מלאים בעול ובזכויות של קביעת מדיניות. שאלתו המתריסה של בן-גביר, "מי בעל הבית?", נכונה לא פחות בנוגע לעיצוב החיים המשותפים במדינת היהודים.
והנה, בממשלה הכי ימנית והכי דתית שקמה אי פעם, עתידים לעמוד בראשות משרדים חשובים ביותר מי שמבקשים לקדם מדינת הלכה. אבל לשאיפות הללו אין שום ביסוס. איך יקבע שר האוצר הקצאת תקציבים? האם קריטריונים הלכתיים אמורים להנחות אותו? מה יעשה שר ביטחון דתי בתפעול כוחות של גברים ונשים? ושרת כלכלה דתייה בתפעול של חשמל או נמלים בשבת וחג? מי טרח להיעצר על השאלות הגדולות, האפיות, של ההלכה והמדינה מלבד קומץ משוגעים לדבר?
הרי גם במשרד הדתות (עד המהפכה שקידם השר מתן כהנא, ושילם עליה במזומן) הציעו לציבור שירותי דת בגרסת ימי הביניים. החדשנות ההלכתית שכה מתהדרים בה נדחקה לטובת עסקנות, שמרנות או התפיסה הלעומתית המוכרת של דת נגד מדינה. למעשה, ההלכה במאה השנים האחרונות נכנסה לפריזר והיא בהקפאה עמוקה. החידושים ההלכתיים המסעירים שנבעו מתוך חיים שוקקים נדמו. מי שעוד אחז ברוח הזו, מרן הרב עובדיה, הלך לעולמו ואיתו גם מורשתו.
חן ארצי סרורPhoto: Ynet הפרדת הדת מהמדינה היא אפשרות חשובה – שתיטיב הן עם הדת והן עם המדינה. אבל מי שמבקשים להנכיח את החיים היהודיים במרכז המדיניות שלהם חייבים להסכים לנהל על כך שיחה ערה. לא מעקפים ועצימות עיניים, אלא עיצוב מדיניות מתוך שותפות רחבה של הגוונים השונים ביהדות הארצישראלית. השותפות הזו חייבת להגיע מתוך תודעה של ריבונות, ולהיות משותפת לכלל המפלגות והזרמים. זהו לא נושא נישתי אלא הליבה של הקונפליקטים בחברה הישראלית.
בעבר היו כמה וכמה יוזמות חשובות בנושא – מאמנת כנרת דרך אמנת גביזון-מדן, ומאוחר יותר פורומים חוצי מפלגות בנוגע לתפיסת השבת במרחב הציבורי. בסוף, חוק החמץ או חוק המרכולים הם פלסטר גרוע על פצע מדמם. במקום להסכים לנהל את השיחה הזו – דוחפים לפתרון מהיר וגרוע. תרבות שמתגאה ביכולת שלה לתפור פתרונות ומתווים לאורך אלפי שנות פסיקה, חייבת לייצר שפה של מחלוקת וליבון בתוכה פנימה, במקום הכי יקר וקדוש לה – במדינת היהודים.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
