במגזר הבדואי מודאגים, ובעיקר לא מאמינים. אין אמון במשטרה, אין אמון במערכת המשפט, ויש ייאוש מאוד גדול מהמצב. הסכסוכים בין השבטים השונים מתפרצים לא פעם לעימותים אלימים, חלקם נמשכים לאורך זמן ולא מסתיימים. בינתיים יש קולות שמאשימים את התושבים היהודים בחימום האזור, את המשטרה והצבא בהצפת הנשקים ומציעים פתרון אחר למצב – לפנות למשפט הבדואי.
חמושים בדואים יורים תוך כדי נסיעה
(מתוך פייסבוק)
סקר שנערך בשנים האחרונות בקרב אקדמאים ואזרחים בדואים העלה כי כ-70% מאמינים במשפט הבדואי. כשנשאלו אם הם מעדיפים לפנות למשטרה או למשפט הבדואי 76% ענו שהם יפנו למשפט הבדואי כי ככה ניתן לסיים את הסכסוך מהר יותר. רמת האמון במשטרה, דרך אגב, עמדה על פחות מ-50%.
"מי שמסיים את הסכסוך בין הצדדים זה המשפט הבדואי והמשפט השרעי", אמר ד"ר סאמי אבו-פריח, איש דת ומורה במערכת החינוך זה 26 שנים. "המשפט האזרחי לא מסיים סכסוכים. הבחור דקר, אחר כך נעצר, אחר כך קיבל עונש של שנה-שנתיים ואז יוצא לחופשי. איפה הערבות שתהיה סולחה בין שני הפלגים, בין הדוקר לנדקר, כדי לסיים את הסכסוך ולא לחזור על זה שוב פעם?".
8 צפייה בגלריה
"איפה הערבות שתהיה סולחה בין שני הפלגים כדי לסיים את הסכסוך ולא לחזור על זה שוב פעם?"
ד"ר אבו-פריח הציע כבר לפני שנה בדיון שנערך בכנסת בנושא מיגור האלימות בחברה הערבית לעשות שינוי כיוון בתפיסה. "כדאי לאמץ את שיטת הגישור הבדואית כמודל חדש במדינה, ולפי המודל הזה להתחיל לעבוד ולראות כמה הוא יעיל במניעת אלימות".
למתבונן מהצד, וגם לאנשים שבפנים, זה נראה כי החברה הבדואית עדיין בתהליכי מעבר. "השבטים הבדואים בחצי האי ערב בנויים כפדרציות של שבטים, של חמולות", הסביר פרופ' עליאן אלקרינאווי מהמחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון.
"יש תהליך של התאמה לעידן המודרני. מצד אחד יש תהליך אינטגרציה ומצד שני תהליך של סגרגציה, שבו רוצים לשמור על הייחודיות שלנו. החברה יצרה לעצמה מנגנונים כדי להגן ולשמור על עצמה", הוסיף.
לפי פרופ' אלקרינאווי, בשטח יש כבר שיתוף פעולה בין השבטים למשטרה בניסיון למנוע את המשך הסכסוכים. "יש שייחים שעושים סולחות בין המשפחות והמשטרה משתפת איתם פעולה, יצא לי לשמוע את זה מקרב השופטים. לפעמים גם בית המשפט מכיר בסולחות. יש את המערכת המסורתית מול המערכת המודרנית שחיות יחד, ולפעמים מכירות זו בזו, ולדעתי זה דבר חשוב".
"הסולחה היא תהליך של משא ומתן, תהליך של פיוס וגישור על הפערים, וניסיון למצוא את המכנה המשותף", הוסיף. "לפעמים יש פיצוי כספי ומשתמשים בזה ככלי ענישה. כל המשפחה שותפה לתהליך, הסכסוך בין השניים הופך לפיוס בין שבטים וחמולות כי יש אחריות הדדית".
לצד הסולחות שעובדות בשטח, ד"ר אבו-פריח הציע להקים מאגר של מומחים ומגשרים שניתן יהיה להיעזר בהם בשעת הצורך, כמו גם בשופטים מקרב המגזר. "למה השופטים האזרחיים לא נעזרים בשופטים הבדואים? כדאי שבתי המשפט האזרחיים יתייעצו עם חלק מהשופטים הבדואים", אמר בדיון שנערך בכנסת.
בזמן שבחברה הבדואית גוברים הקולות לשלב בין המשפט הדתי למשפט המדינה, במשטרה מעלים ספקות בנוגע לאפשרות השילוב וליעילות שלו. גורמי משטרה בנגב אמרו ל-ynet שאחת הבעיות במגזר היא העובדה שהמשפט הבדואי גובר על המשפט הישראלי.
מלכוד 22 של הבדואים והמדינה
נראה שהבדואים, או ליתר דיוק המדינה, נמצאים בסוג של מלכוד 22. מצד אחד אין אמון במשטרה ואין אמון במדינה. שיתוף פעולה עם המדינה והמשטרה יכול לעלות לכדי בגידה במסורת, במשפחה ובשבטיות. מצד שני הם דורשים שהמדינה תשתף אותם בהליך קבלת ההחלטות כדי להגביר את האמון, ושהמשטרה תשליט סדר במגזר. אותה משטרה שאין להם בה כך אמון או שיתוף פעולה.
"המצב הנוכחי החזיר אלינו את נקמת הדם, את הכוח, והוא דורש חשיבה מחדש", אמר פרופ' אלקרינאווי. "מצד אחד רואים את השפעות הגלובליזציה, אבל עדיין נשארים נאמנים לשבט ולמשפחה, גם אם גרים בצפון, במשולש או בכל מקום אחר".
למען הדיוק צריך לומר שנקמת הדם מעולם לא עזבה. "נקמת הדם כל הזמן שם. באופן כללי מדברים על חברה קולקטיביסטית פטריארכלית ושמרנית. יש משפחות שוויתרו, היו סולחות כאלו ואחרות, אבל התפיסה הכללית היא נגד, כי זו פגיעה בכבוד המשפחה. כבוד המשפחה במובן הזה שאם נרצח מישהו מהמשפחה יש את הדחף לרצוח בחזרה כדי ליצור איזון ולהשיב את כבוד המשפחה. היו מקרים בודדים שאנשים סלחו, ברוב המקרים לא סולחים".
הבעיה לפי פרופ' אלקרינאווי היא בחינוך. "אם יש לך מה להפסיד תחשוב פעמיים, אבל אם נמשיך לדחוק את האוכלוסייה הבדואית לשוליים ולא נשקיע בחינוך ובתעסוקה לא יהיה לאנשים מה להפסיד. ככל שתשקיע בהשכלה תרחיק את האנשים מתופעות תרבותיות שלא מתאימות לעידן הזה".
המספרים בכל הקשור לחינוך הם עגומים. פחות מ-5% מהצעירים הבדואים בשנות ה-20 לחייהם בנגב למדו לתואר במוסד אקדמי, שיעור תעסוקת הבדואים בנגב עומד רק על כ-40% בהשוואה לכ-60% באוכלוסייה הכללית. "מה אתם רוצים מ-95% הצעירים הנותרים? אין להם מקומות עבודה, אין מקומות בילוי. פשוט שמים אותו בבית סוהר קטן ואומרים לו אל תתפרע בבית הסוהר הזה", אמר ד"ר אבו-פריח.
"המגזר הבדואי מרגיש שהוא נמצא בבית סוהר", הוסיף. "אין לו תנאי מחיה ומי שאין לו מה להפסיד יכול לעשות את הכל. שלטונות החוק דוחפים חלק מהצעירים למקום שבו אין להם מה להפסיד".
העובדה שיש כל כך הרבה צעירים בלי השכלה ובלי מה להפסיד, מולידה בסוף פשיעה. "החברה הערבית מודרת כלכלית וחברתית והדבר יצר מציאות חדשה", אמר פרופ' אלקרינאווי. "האנשים האלה החלו לחפש מקומות עבודה. פעם זה היה בעיקר סמים, ובשנים האחרונות אנחנו רואים ריצה אחרי הנשק".
"כמות כלי הנשק במגזר הערבי היא גדולה, יש שמדברים על חצי מיליון נשקים", תיאר. "הנשק במשפחות העצים והחזיר את השבטיות. אם יש לך נשק אתה מאיים עליי ואני חייב לרכוש נשק כדי להראות שאני חזק מספיק בעתות משבר ומריבות, כמו שראינו בבית החולים סורוקה".
אירוע הירי בתוך בית החולים סורוקה
לרגע זה נשמע כמו מרוץ חימוש. "יש תחרויות בין הקבוצות. אלה לא קבוצות גדולות, אבל הם החלו להשפיע על כולם ויצרו מציאות חדשה שלפיה אם אני פרופסור באוניברסיטה וגר ברהט ומרגיש מאוים אני חייב להיערך ליום הדין, אם וכאשר יהיה סכסוך. אני צריך להגן על עצמי כי המשטרה כבר הפקירה את השטח ואנשים לא מרגישים מוגנים. התהליך שבו האזרחים לוקחים את החוק לידיים נובע מהיעדר שיטור בשטח".
"אין לנו מיליציות, הן בצד השני"
בתוך החברה הבדואית יש מי שמפנה אצבע מאשימה בכל הנוגע להבערת השטח דווקא לתושבים היהודיים בנגב. "אני בן האוכלוסייה הבדואית, אני מכיר אותה טוב מאוד. אין לנו מיליציות, אנחנו לא צבא. אנחנו אזרחים חסרי ישע שעדיין נמצאים במדרגות הכי נמוכות מבחינה סוציו-אקונומית. אני חושב שהמיליציות הן בצד השני, המיליציות המאורגנות בתוך באר שבע", אמר ד"ר אבו-פריח.
"במקום שידברו על פתרון, על אופק ותקווה – מדברים על לוחמה וכוחנות", הוסיף. "אני חושב שהכוחנות הזו לא תביא לשום תוצאה, לא תביא לדו קיום ולא תביא לפתרון ארוך טווח. הבדואים לא יגיעו לבאר שבע. החשש שלי היא שהאלימות הזו תחצה עוד קווים שיהיה לנו קשה להתמודד איתם".
במקביל, בזמן שהמשטרה החלה להגביר את הפעילות נגד החזקת נשק לא חוקי במגזר הבדואי, יש מי שמזהה דווקא הקצנה באלימות. "קבוצת העבריינים בחברה הערבית מאוימת. המלחמה בהם עכשיו קוטלת להם את מקור ההכנסה. הם חיים מזה וקוטעים להם את מקור העוצמה והכוח. יכול להיות שהם יהיו יותר אלימים. צריך להפעיל יד קשה יותר מצד המשטרה", אמר פרופ' אלקרינאווי.
"יש פסק פתווה שאומר שקנייה וסחר בנשק לא חוקי זה אסור, חראם. אבל אין לנו שיטור", הוסיף. "המשטרה אשמה בנשק הלא חוקי. אם השוק פתוח אז האנשים המאוימים קונים. מבחינתם, אם אנחנו מחסלים אחד את השני – אז שיהיה, מעלימים עין. הנשק הלא חוקי הוא בעיה של המדינה, לא שלנו. בעיה של המשטרה, של הצבא. צבא שלם משאיר את הבסיס פתוח".
"דברו איתנו, לא מעלינו"
בסופו של דבר צריך לפתור את הבעיה מהשורש, ולא מדובר רק בחינוך. לפי ד"ר אבו-פריח, השורש הוא סכסוך על קרקעות, ועד שהסוגיה הזו לא תיפתר, וכנראה שזה לא יקרה בשנים הקרובות, מעגל האלימות יימשך. "רוב הסכסוכים הם על אדמה. אני לא רוצה להזכיר שמות משפחה ולהכתים אותם, אבל הסכסוכים האחרונים היו על סוגיות כאלה. חלק עברו לגור בצפון אחרי סכסוך קרקע, יש שעברו ללוד אחרי רצח בין שתי משפחות בגלל חלקות אדמה שנותרו ביישוב. אנחנו לפעמים מזהים מראש את האנשים בסכסוך, פונים למשטרה ואומרים הולך להיות פה רצח, לפעמים חודשים מראש".
"את חושבת שטוב לנו בחיים האלה? באלימות?", שאל ד"ר אבו-פריח. "בימי שישי אני לא יוצא מחצר הבית בגלל יריות. או שזה יריות שמחה או חייל שחזר מהצבא ומוציא את הנשק כדי להודיע 'אני הגיבור חזרתי הביתה'. דבר כזה קורה במגזר היהודי? בואו תיקחו אותנו כחבילה שלמה, כמו המגזר היהודי. אנחנו לא אשמים כאוכלוסייה, העבריין הוא האשם, אבל המדינה רוצה שנטמיע שאנחנו אשמים".
כדי לשנות את המצב הקיים, מציע פרופ' אלקרינאווי למדינה לשתף פעולה עם התושבים ולא לפעול מעליהם. "המצב גרוע וילך ויהיה יותר גורע כל עוד התפיסה הפטרנליסטית תמשיך. הממסד רגיל לא לשתף את הערבים, אבל אנחנו רוצים להיות שותפים. אנשים התנגדו לתוכניות העבר במגזר כי הם לא היו שותפים".
"דברו איתנו", הוסיף ד"ר אבו-פריח. "כל ועדה שתמונה מעל הציבור הערבי לא תצליח. צריך למנות ועדות מתוך העם ולא מתוך האליטה שלא רואה אותי אפילו שהיא מהמגזר שלי".
