הסיפור של בנימין בלומברג, מהדמויות החשובות ביותר במשך שנים במערכת הביטחון של ישראל - אבל גם העלומות ביותר - נחשף כעת בסדרה "האטום ואני" של היוצרת שני חזיזה. שיחות עם נכדותיו שירה ואנה מגלות את שני הצדדים שלו - איש המשפחה, והאיש שהקדיש את חייו למדינה. צפו בקטע מהפרק השני, שבו מדבר עליו בנו אלי ובהצצה לפרק השלישי, ולרגע שבו פוטר על ידי אריאל שרון מראשות הלק"מ.
"אתה מפוטר, לך לעזאזל": הצצה לפרק השלישי
(צילום: מתוך "האטום ואני", באדיבות כאן 11)
"מפריע לי שהוא לא השקיע יותר באמא שלי": בנו של בלומברג מדבר
(צילום: מתוך "האטום ואני", באדיבות כאן 11)
בלומברג עמד במשך 24 שנים בראש הלק"מ (הלשכה לקשרי מדע), גוף המודיעין שנחשב לחשאי ביותר בארץ, ונחשב למנוע שמאחורי הכור הגרעיני בדימונה. לפי מקורות זרים הוא עמד בראש מבצעים להברחת אורניום מדרום אפריקה וקונגו לישראל. לפני שש שנים הוא הלך לעולמו, בגיל 95.
הוא נפטר כשהוא חש שהמדינה זנחה אותו - ושהוא לא השקיע מספיק במשפחתו. "אל תזניחי את המשפחה, אין דבר יותר חשוב מזה. אני עד היום סובל מזה", אמר בלומברג בריאיון לפני מותו. בנו אלי אמר: "הדבר שהכי מפריע לי זה שהוא לא השקיע יותר באמא שלי. הוא עשה את זה בשנים האחרונות. הוא הבין שזה לא בסדר. למרות התפקיד החשוב והדברים שעשה למען ישראל, הוא היה יכול לשלב את זה יותר עם אלה שסביבו".
נכדותיו ראו את זה באור שונה. שירה בן יהודה (41) מתארת ילדות רגילה לכאורה לצד סבא שלה, ומדגישה כי ככל שהתבגרה, התחילה להבין שיש בו הרבה מעבר למה שראתה בעיניה הצעירות. "בתיכון אני מתחילה להבין שיש איזשהו עניין. הוא פתאום נעלם, וזה היה ברור שסבא שלי לא סתם נעלם. משיחות איתו ועם אמא שלי הבנתי שהוא איש משרד הביטחון, משהו במוסד או בשב”כ. הוא תמיד היה מאוד מסקרן, וגם מאוד דיסקרטי. זה היה כאילו יש פה שני עולמות – הסבא הכי קרוב שלי, עמוד התווך שלי, ומצד שני איש מסתורין שאי אפשר לדעת עליו הכול".
הצצה לפרק הראשון
(מתוך "האטום ואני", באדיבות כאן 11)
"הוא אהב לקרוא עיתון בארבע בבוקר, לטייל בארץ, ולהביא פרחים לסבתא שלי בכל יום שישי. ועדיין, גם ברגעים הכי פשוטים, הייתה מעליו תמיד הילה של מסתורין. אפילו אחרי מותו, אני מרגישה שאני עוד לא יודעת הכול עליו", מתארת שירה את חייה לצד סבא.
"הוא לא רצה פרסים, תארים והוקרה ציבורית"
שירה גם תיארה סיטואציות יומיומיות שבהן גילתה ניצוצות מהמסתורין שסביבו: "היו פעמים שהייתי אצל סבא וסבתא בבית, ופתאום סבא היה הולך או סוגר את הדלת. הוא היה נעלם בשעות מוזרות או מקבל שיחות מוזרות, זה הרגיש שמשהו קורה, אבל לא יכולתי להבין עד הסוף. אפילו כשחיפשתי במסמכים ובתמונות, תמיד היה משהו לא ידוע".
לדבריה, רק בשנותיו האחרונות של בנימין בלומברג, כאשר בריאותו החלה להתדרדר, הוא התחיל לשתף מעט מהחוויות שעבר: "כשהוא סיפר לנו, זה לא הרגיש אמיתי. הוא דיבר על איך הלך עם מזוודות מלאות כסף, התגנב מתחת לרכבים, פגש אנשים מטורפים. עד היום אני מתקשה לעכל שזה סבא שלי. רק אחרי שסבתא שלי נפטרה הוא התחיל קצת לדבר".
למרות העשייה המשמעותית שלו, בלומברג בחר לשמור על צניעות קיצונית: "הוא חי בבית צנוע ברחוב בלוך, בקומה רביעית בלי מעלית", היא מתארת את אורח חייו. "הוא היה מאוד מחובר לשכונה ולחיי היומיום, אבל אף אחד לא ידע מי הוא באמת. הוא לא רצה פרסים, לא תארים, ושום הוקרה ציבורית. אפילו פרס ביטחון המדינה שקיבל – לקח לו המון זמן להשתכנע ללכת לקבל אותו".
בן יהודה מספרת על הפער בין הדמות הציבורית שמגלה הסדרה, שהוא הדמות המרכזית בה, לבין הסבא הפרטי שלה: "אני מקבלת תגובות מטורפות מאנשים שלא ידעו עליו כלום. חברות ילדות אומרות לי, ‘אני זוכרת אותו בתור הסבא שהביא לנו טרופית וקרואסון', ופתאום מגלות מי הוא באמת. זה דיסוננס מטורף".
"המדינה שכחה אותו"
בלומברג הקדיש את חייו למדינה, אבל בני משפחתו היו עולמו הפרטי והיקר ביותר: "הוא היה מתקשר שלוש פעמים ביום, יודע איפה אני ומה אני עושה. הוא נתן לנו תמיד את התחושה שהכול יהיה בסדר, גם ברגעים הכי קשים. במלחמות, בפיגועים - הייתי מתקשרת אליו, והוא היה אומר, 'שירה, הכל בסדר. אל תדאגי'".
"בשנתיים האחרונות לחייו, המדינה שכחה אותו", אומרת שירה בכאב. "אף אחד לא שאל לשלומו, מלבד שני אנשים בכירים ששמרו איתו על קשר. זה היה קשה לראות את זה, אחרי כל מה שהוא נתן למדינה. אני מקווה שהיום, כשיותר אנשים מגלים מיהו באמת, הם יבינו כמה הוא תרם למדינה, וכמה הוא היה מיוחד".
“סבא שלי, בנימין בלומברג, היה האדם הכי קרוב אליי״, מספרת בשיחה עם ynet אנה כהן (35) נכדתו ובת טיפוחיו כלשונה. ״כשהייתי בת ארבע, ההורים שלי התגרשו, והוא לקח אותי תחת חסותו. הוא ממש גידל אותי. “לא היה יום בשבוע שלא הייתי איתו. בכל שבת הוא היה אורז לנו ארוחת בוקר ולוקח אותי לסיורים ברחבי הארץ. תמיד ידעתי שהוא צופה עליי ושומר עליי, גם כשלא היינו יחד. היינו יושבים במסעדות והוא היה משתף אותי בסיפורים רבים שעדיין לא עיכלתי במלואם. הוא יכול היה לשתף אותי בגלל הסיווג הבטחוני שלי".
אנה הלכה בדרכי סבה ושירתה במוסד, מה שהסב לו גאווה גדולה: "כשהתגייסתי לצבא, שירתתי באגף התקשורת של המוסד. הוא שאל אותי מה אני רוצה לעשות. עניתי לו ‘זה לא משנה, כי אתה מחליט’. כשרציתי לשרת במוסד, עשיתי את כל המיונים והתקבלתי. סבא היה מאושר שסוף סוף יש לו נכדה שממשיכה את דרכו. עד היום אני מרגישה את המשיכה לחזור לשרת, במיוחד בגללו. הוא נתן לי השראה עצומה".
“סבא היה איש צנוע. מבחוץ, הוא נראה כמו כל אדם אחר – לבוש בחולצה מכופתרת עם מכנסיים מחויטים, ואנשים לא ידעו מי הוא באמת. אפילו חברים שלי היו שואלים למה הוא כל כך מלחיץ ולמה אני אוהבת אותו כל כך", מתארת כהן את ילדותה. "הוא תמיד שמר עלינו ודאג לנו, אבל במקביל הוא נעלם לעיתים קרובות למשימות, ולא יכולתי ליצור איתו קשר. פעם אחת, כשהרגשתי לא טוב בבית הספר, התקשרתי אליו והוא בא לקחת אותי, אפילו שהייתה לו פגישת צהריים חשובה. ישבתי לצהריים עם אנשים בכירים כשאני לא מבינה בכלל את המשמעות. רק שנים אחר כך הבנתי עם מי הייתי באותו יום".
"היה גיבור ישראל אמיתי - ונשאר אדם צנוע"
אנה הבינה עד כמה תפקידו של סבה בכיר, כשהוא קיבל את פרס ביטחון ישראל: "באותו הזמן אסור היה לדבר על זה או לספר מי הוא באמת. נסענו לטקס אצל נשיא המדינה, וזה היה מתחת לרדאר. שם התחלתי להבין שיש פה משהו גדול, אבל זה עדיין הרגיש לי סוריאליסטי. היום, בדיעבד, אני מבינה איזו דמות משמעותית הוא היה. הוא היה גיבור ישראל אמיתי, ולמרות הכול נשאר אדם צנוע".
"ידעתי חלק מהדברים בזכות הסיווג הביטחוני שלי, אבל אף אחד לא ידע את התמונה המלאה", היא אומרת. "פעם, כשראיתי כתבה עליו שבה הוא כונה ‘איש הצללים’, הבנתי פתאום שהוא באמת גיבור ישראל. הוא תמיד אמר 'אני לא עשיתי לביתי, אבל עשיתי למדינה'. הוא לא דאג למשפחה שלו כמו שדאג למדינת ישראל, והיום אי אפשר להגיד את זה על אף אחד. הוא היה איש של שליחות".
באחרית ימיו, נראה היה שבלומברג מבקש להנציח את פעולותיו בדרכים מסוימות, גם דרך נכדתו. ״כשסיים את תפקידו, הוא נתן לי מחברות עם חייו המתועדים וביקש שאקליד אותן״, היא מספרת. "עשיתי זאת, אבל לאחר כמה ימים הוא חזר ואמר לי למחוק הכול. היום אני מצטערת שלא שמרתי עותק. סבא שלי רצה שהאנשים הנכונים יכירו בתרומתו למדינה, אבל הוא שמר על צניעות. הוא מעולם לא ביקש לעצמו משהו מיוחד. כשהגיע לגיל מבוגר וסיעודי, אני מאמינה שהוא היה רוצה שידאגו לו קצת יותר, אבל הוא אף פעם לא אמר זאת בקול רם. היום הוא מקבל את הכבוד הראוי לו, ואני גאה על כך".
הסדרה "האטום ואני" משודרת בכאן 11
