המסע של אנטון מאוקראינה לישראל
(צילום: שחר גולדשטיין)
מסע ההימלטות מהמדינה מוכת הקרבות הגיע לסיומו הטוב: את אנטון בורץ אנחנו מלווים עוד כשהיה באוקראינה והחליט להימלט לגבול לפולין ומשם לאוסטריה. אתמול היינו איתו בנתב"ג והבוקר (רביעי) הוא הגיע לאולפן ynet וסיפר: "קשה לי לתאר את זה, זו תחושה שאתה חוזר הביתה. היו קצת דמעות".
"הגעתי אתמול בערב בשעה 22:00 ודבר ראשון חיבקתי את המשפחה", סיפר אנטון בהתרגשות. "אני ממש שמח לראות את כולם ולהרגיש בבית ואני מתחיל לעכל שזה כבר מאחוריי. זה תהליך. אני מאמין שאני אשתחרר מזה בימים הקרובים".
אנטון בורץ הצליח להימלט מאוקראינה דרך פולין ובחזרה לישראל - ריאיון איתו
(צילום: שמוליק דודפור)
-מתי אתה קולט שאתה חייב לצאת מאוקראינה?
"ביום חמישי, נראה לי זה היה 24 לפברואר, התעוררתי בחמש בבוקר מבום. בהתחלה לא הבנתי מה קורה. פתחתי חדשות באוקראינית, אני מסתכל ולא מאמין שזה קורה, פשוט לא מאמין. הדבר הראשון שבא לי לעשות זה פשוט להתכסות בשמיכה ולא להאמין. עכשיו, אחרי שעיכלתי את זה והבנתי שבעצם זה מה שקורה, התחלנו סוג של לחשב מסלול, מה אנחנו עושים, אם כדאי לצאת, לא כדאי לצאת. נסענו לתחנה המרכזית, קנינו כרטיסים לאוטובוס ללבוב. באותו יום כל האוטובוסים היו מבוטלים. התחלנו לחפש איזה נהג מונית, מישהו שיכול לקחת אותנו מהעיר מיקולאייב בה היינו ללבוב. אף אחד לא היה מוכן".
רון בן ישי מדווח מקייב
(צילום: שחר גולדשטיין)
(צילום: שחר גולדשטיין)
-כמה ק"מ זה מניקולייב ללבוב?
"600 ק"מ".
-בלתי נתפס במונחים ישראלים.
"נכון. לא מצאנו שום דבר, והתחלנו גם להתלבט האם כדאי לצאת. כי הרבה מקומיים אמרו שאני יכול להיתקע בלי דלק - ראיתי בניקולייב בתחנות דלק תורים ארוכים - ושיש שם מחסומים בלילה".
"למחרת קיבלתי החלטה שאני חייב לצאת, כי יש סירובים בכרטיס אשראי ואני לא יכול לשלם באשראי. מזומן נשאר לי קרוב למאה שקל", סיפר אנטון. "עכשיו אני מבין שזה הולך ובא, שאני עוד מעט אשאר בלי אוכל ומים, ואני חייב להתקדם. ביום שישי הגענו לתחנה מרכזית, למזלנו היה בחור שהיה נהג של מיניבוס, התאספו שם עשרים איש וכולם רצו לצאת ללבוב, אז בעצם יצאנו בשעה 12:00 ביום שישי ללבוב. היינו בנסיעה 18 שעות".
הישראלים שנשארים באוקראינה ואלה שמנסים לחצות את הגבול
(צילום: נויל האריס)
-באוטובוס, שם דיברנו איתך כמה פעמים.
"נכון, זה מיניבוס כזה. אחרי 18 שעות הגענו ללבוב. היו שם אזעקות. פתאום ראינו איזה אוטובוס, ניגשנו לנהג והוא אמר שהוא נוסע לקרקוב בפולין. אז ביקשנו שייקח אותנו. הוא היה בלחץ. בישראל אנחנו מכירים את השגרה של אזעקות, אנחנו יודעים מה לעשות, שם לא. זה תופס אותם בחוסר אונים כי הם לא יודעים לאן לרוץ ואיפה יש מקלט. הוא הסכים לקחת אותנו והתחלנו להתקדם לגבול. הגענו לגבול פולין ושם בעצם מתחיל כל הבלאגן, יש שם תורים שאנשים עומדים שלושה-ארבעה ימים".
אנטון סיפר כי בגבול הפולני הם עמדו כיום וחצי ולא היה להם מזון. "יצאנו מהאוטובוס והתחלנו לחפש מה אפשר לקנות, והיו שם מתנדבים שהכינו איזה אוכל חם. גם לשם יש תורים, ורוב האנשים שם זה משפחות עם ילדים. לא היה לי נעים להידחף, אבל חייבים לאכול".
אנטון בריאיון קודם לאולפן
-אתמול אתה מתאר את זה שבסופו של דבר אתה מצליח לעבור את הגבול בהשגחה אלוהית.
"נכון, הייתה לי תחושה מאוד חזקה שהיה איזה משהו שליווה אותי בתהליך הזה. נכון שגם אני הייתי די אסרטיבי ופעיל בכל הסיפור אבל אין ספק שזה משהו שמלווה, התחושה הזאת מלווה אותי עד עכשיו".
עכשיו בישראל כשאתה מתבונן על מה שקורה שם, כמה אתה מזועזע? כמה אתה לא מאמין?
"אני לא מאמין שזה קורה בתקופה שלנו. אנחנו לא לפני מאה או מאתיים שנה. נכנסים טנקים, אנשים, משפחות, יושבים, פורצים בבכי, נמצאים בחוסר אונים, פשוט אני לא מעכל את זה".
אנטון סיפר על ההתרגשות של הנחיתה בנתב"ג: "קשה לי לתאר את זה, זו תחושה שאתה חוזר הביתה. אתה לא מאמין שזה נגמר עדיין אני נמצא בסוג של לחץ. אני חושב שזה ילווה אותי עוד כמה ימים אבל אחר כך הכל יהיה בסדר".
-היו גם דמעות?
"היו קצת דמעות, ואני רוצה להגיד תודה לכל מי שליווה אותי, כל מי שדאג לי, מנהלי מחלקות בעירייה, סגן ראש העיר, המון אנשים היו איתי בקשר, המון אנשים הציעו לי: 'תיסע לשם, יש לי משפחה'. אני הרגשתי שאכפת לאנשים, אנשים שלא הייתי איתם כל כך בקשר, וזה מחמם את הלב".
