בשבועות הראשונים אחרי עליית סדרה הטלוויזיה "טבעות הכוח" ביקרו צופים רבים את המפיקים שהחליטו - ברוח התקופה - ללהק שחקנים שחורים כאלפים וכהוביטים, בניגוד מובהק לתיאור בספריו של טולקין. כך, החלוקה הגזעית שהייתה נוכחת מאוד בסרטי הסדרה שהופקו לקולנוע רק לפני כ-20 שנה, נדחקה מן המסך.
מה שנותרה על כנה בסדרה הטלוויזיונית היא החלוקה למבטאים: האלפים הנעלים עדיין מדברים במבטא בריטי גבוה כאילו בילו את נעוריהם במשחקי פולו בפנימיית איטון היוקרתית. הגמדים וההוביטים זכו במבטאים חביבים מן הפריפריה הבריטית: הגמדים במבטא סקוטי חם מזג, וההוביטים - שבשלב זה הם נוודים פרימיטיבים - במבטא אירי מובהק (עובדה שזכתה בלא מעט ביקורת בבריטניה). מי שנשמעים בדיוק כמו בסרטי הקולנוע של פיטר ג'קסון הם האורקים, שעדיין מדברים במבטא קוקני מובהק מהסוג שנפוץ בקרב תושבי מזרח לונדון.
בכך פתרו מפיקי הסדרה צרה גדולה. בקולנוע מן הסוג הזה, שעוסק במאבקים מיתולוגיים בין הטוב לרע, הצופה חייב לזהות במהירות את הצדדים. בסרטי דיסני למשל, עד לא מזמן החלוקה הייתה פשוטה למדי: הרע היה כהה והטוב היה בהיר. אולם הקשרים ויזואליים מן הסוג הזה לא-אפשריים כיום, ולכן יש צורך דחוף בייצוג ברור אחר של הנבל. לצורך העניין, אפשר להשתמש ב"גזענויות ישנות". מזל שיש את המעמדות הנמוכים בבריטניה - הפועלים, אוהדי הכדורגל ושוכני הפאבים מהאיסט אנד. אותם תמיד אפשר להלביש בגולגולות ולחתום בסימנו של אדון האופל.
ללא קשר, לאחרונה התפרסמה ב"ניו יורק טיימס" כתבת תחקיר גדולה על מערכת החינוך החסידית בעיר. היא תיארה את כשלי בתי הספר החרדיים בכל הקשור למה שמכונה אצלנו "לימודי ליבה", לעגה לטעויות הכתיב הנוראיות של התלמידים וסיפרה על מקרי אלימות רבים - והכל כמובן במימון הציבור הניו יורקי.
באופן אישי אני סבור שמקצועות הליבה הם חיוניים ביותר, ויש להניח שהנתונים שהובאו בתחקיר לגבי ההישגים של התלמידים החסידיים בחשבון ובאנגלית נכונים. אבל עצם פרסום הכתבה הזאת יכול להוות תשובה לשאלה החשובה: למי מותר ללעוג במאה ה-21? ואת דמותו של מי ניתן להשטיח?
למרות הצהרות חוזרות על עבודת התחקיר המקיפה, ניכר שהכותבים לא דיברו עם איש מהקהילה החסידית שעדיין דבק בערכיה. המרואיינים המשמעותיים היחידים הם יוצאים בשאלה מתוסכלים. ומה שחמור עוד יותר הוא שנראה שבשום שלב התחקירנים לא העלו על דעתם שלבני הקהילה החסידית יש דרכים אחרות למדוד הצלחה וכשלון. בתיאור סדר היום נכתב כי תלמידים יושבים שעות רבות מדי יום ולומדים "תלמוד וטקסטים עתיקים אחרים", מבלי לציין שבקיאות ב"טקסטים העתיקים" האלה הוא ידע בעל ערך רב עבורם.
ככלל, קריאת הכתבה עוררה תחושה של זיכרון עמום, כאילו כבר קראנו משהו כזה בעבר: יהודים ארכאיים ובורים, עם פוטנציאל של אלימות עצורה, בוחשים בקלחת הפוליטית (כולל תמונה של עסקן סאטמרי מחבק בחום את ראש העיר ניו יורק) ולבסוף גם לוקחים את כספינו.
אל המעמד הנמוך בבריטניה ולחסידים הניו יורקים מתווספת קבוצה שלישית שמותר ואף רצוי ללעוג לה: דרומיים אמריקנים, בעיקר כאלה שמזדהים כנוצרים אוונגליסטים. פחות או יותר כל ייצוג תרבותי של אנשים מדרום ארה"ב מתאר אותם כבורים, קנאים ואלימים. החליפו את דמותו של הדרומי כפי שהיא מיוצגת בקולנוע, בטלוויזיה ובמוזיקה בדמותו של מגזר כלשהו אחר ותקבלו מוצר תרבותי שלעולם לא ייצא מחדר עריכה עכשווי.
מה משותף לשלוש הקבוצות הללו? ראשית, שלושתן ממוקמות בצד הלא נכון של הצד הנכון, שהרי חבריהן מזוהים כ"לבנים" (במקרה של היהודים, אגב, מדובר בזיהוי חדש יחסית). שנית, במקרה של היהודים והדרומיים האוונגליסטים קיימת אמירה, לעתים מרומזת ולעתים בוטה, שלפיה הם מחזיקים בכוח פוליטי או כלכלי רב, במידה לא-לגיטימית ובלתי פרופורציונלית.
ד"ר גדעון אלעזרשלישית, הכוח הפוליטי – ככל שיש כזה - של בריטים מהמעמד הנמוך, יהודים חסידים ודרומים אוונגליסטים, לעולם לא מתורגם לכוח תרבותי. מסיבות שונות, שלוש הקבוצות הללו רחוקות מאד ממרכזי הכוח התרבותיים של המערב ונדיר מאוד לשמוע קולות שלהם במרחב הציבורי. הדימוי שלהם מיוצר כמעט באופן בלעדי על ידי אחרים.
בתרבות שמבוססת - כמו יצירותיו של טולקין - על סיפור של מאבק בין חושך לאור, הופעתו של מושא הפחד הוא צורך קיומי. כשמגרדים את שכבת הגזענות הישנה של העליונות האירופאית, נחשפת הגזענות החדשה-ישנה של המאה ה-21. עם היעלמותו מהמסך של כהה העור הסטראוטיפי, מתברר שדווקא האחר הקרוב הוא השולט במוסדות השלטון ומאיים להציף את המרחב באלימות פרועה ולגרור אותנו בדרכו מטה אל התהום.
- ד"ר גדעון אלעזר הוא אנתרופולוג באוניברסיטת אריאל ובבר אילן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
