בימים האחרונים עוברת העדה הדרוזית לינץ' וירטואלי ברשתות החברתיות מצד חלקים קיצוניים בחברה הערבית. זה התחיל עם תפיסת שני האסירים הנמלטים הראשונים בנצרת ביום שישי בערב והמשיך למחרת עם תפיסת שני האסירים הנוספים באום אל-גאנם. הרשתות, בעיקר פייסבוק, געשו נוכח הפצת שמועה שהאשימה שוטר דרוזי מנצרת כמי שביצע פשע נורא ומסר את המידע לכוחות הביטחון. סרטונים ופוסטים בנושא גדשו את הרשת ולוו בתגובות מתלהמות שהאשימו את הדרוזים בבגידה בעם הערבי ובחתרנות נגד האינטרס הפלסטיני. מסע ההסתה לא פסק גם כשהתברר שאותו שוטר – שתמונתו עם שמו שמתנוסס על מדיו הופצה בכל מקום – כלל אינו בן העדה הדרוזית. ובכלל, דרוזים לא מתגוררים בנצרת.
זו כמובן לא הפעם הראשונה שבני העדה הדרוזית עומדים בפני מתקפה גסה ואלימה מסוג זה. במבצע צוק איתן הגיעו הדברים לידי איומים של ממש על מפקד חטיבת גולני דאז, אלוף-משנה רסאן עליאן ומשפחתו, ואפילו נערכה הפגנה לידי ביתו בשפרעם. במקרה אחר, כשמונה מנהל בית ספר דרוזי בכפר קרע, קמה צעקה ציבורית והתארגנות עממית בהובלת אנשי דת כנגד המהלך, שבבסיסן עמדה התנגדות ל"דרוזיות" שלו.
מקור ההסתה כלפי הדרוזים נעוץ בשירותם הצבאי ובהשתלבותם בחיי המדינה היהודית. כאילו הם אלה שבולמים את השלום ואת הסרת הסגר מעל עזה. המסיתים בוחרים להתעלם מכך שחוק שירות ביטחון לא פוסח על העדה הדרוזית, וחובת גיוס הוטלה על בני העדה כבר ב-1956, ממש כפי שהוטלה על אזרחי המדינה היהודים, וזאת בניגוד לבני עדות אחרות (מה גם שמאות אם לא אלפי מוסלמים ונוצרים מתנדבים מרצון לשירות צבאי).
הדרוזים בישראל הופקרו חשופים לבד בצריח. טרף קל בידי מסיתים למיניהם שלא הסתירו את שמחתם לרגל התנכרות והתנערות ישראל היהודית מהם
המתקפה הזו צורמת וכואבת במיוחד על רקע העובדה שמצבם החברתי והפוליטי של הדרוזים – כמו של עדות אחרות - החמיר על רקע חוק הלאום, שנתן מכה מוחצת לברית-הדמים-לכאורה שבה התרברבה מדינת ישראל לאורך עשורים שבמהלכם מילאו בני העדה את חלקם במשוואה. במשך השנים עשו הדרוזים את מיטבם ואת כל שביכולתם בתקווה שברית הדמים תיהפך לברית חיים. במקום זאת הם המשיכו להיות מופלים לרעה בכל תחומי החיים. השוויון שלו ייחלו מעולם לא הגיע. למעט צ'אפחות על השכם ופרגונים חלולים, לא זכו הדרוזים בשיפור תנאי חייהם ולא שובצו כראוי בשירות המדינה ובמשרדי הממשלה, שם יכולים היו להשפיע ולקדם את מצבם. רבים בחרו בשל כך בקריירה צבאית תוך זניחת האקדמיה.
- לכל הטורים של עו"ד שקיב (שכיב) עלי - לחצו כאן
במקביל המשיכה ישראל לטפח את הממסד הדתי הדרוזי מתוך הנחה מוטעית כי שביעות רצונו תספק את רצונות כל בני העדה. היא לא שמה לב שהשטח בוער והרחוב הדרוזי אינו מרוצה מהעדפת קבוצת המיעוט הדתי על פני הרוב החילוני המוחץ, שרק הוא תורם את חלקו לביטחון המדינה. הממסד הדתי נהנה גם מהקצפת וגם מהעוגה.
עו''ד שקיב (שכיב) עליהתסכול גבר עם חקיקת חוק הלאום שהבהיר לדרוזים שמדינת ישראל היא לעם היהודי בלבד. זו הייתה בעיטה מטאפורית וכואבת באחוריהם. כאן, לא הממסד הדתי ולא השירות הצבאי הושיעו. גם המאבק הציבורי והעתירות לבית המשפט כשלו. אפילו כשעלתה בכנסת אפשרות לחוקק חוק שוויון ייחודי לעדה, התנגדו הדרוזים כי הבינו שמדובר ביוזמה מפלה ובלתי חוקתית כלפי שאר המיעוטים. כפי שאנו נוכחים על רקע הלינץ' הווירטואלי של הימים האלה, זה לא עזר להם. הטינה בציבור הערבי נותרה בעינה.
הדרוזים בישראל הופקרו חשופים לבד בצריח. טרף קל בידי מסיתים למיניהם שלא הסתירו את שמחתם לרגל התנכרות והתנערות ישראל היהודית מהם. מסיתים שמצאו בדרכם עדה מאוכזבת, מתוסכלת, פגועה ופגיעה, מה שהקל עליהם לעורר בציבור הערבי והפלסטיני מתקפה אכזרית ומסוכנת.
כל זה נעשה מבלי שמשטרת ישראל תפעל לבלימת ההסתה שעלולה לעלות בחיי אדם. הוא שאמרנו: העדה הדרוזית נתקעה בין פטיש המסיתים הערבים לבין סדן חוק הלאום היהודי.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
