נדב איל: "כאשר דמוקרטיה נחלשת, גם ישראל תיחלש"
(צילום: מתוך כנס של מכון מתווים)
לפני 71 שנים פרסם אבא אבן, לימים שר החוץ של ישראל, מאמר נרחב במגזין היוקרתי "פוריין אפיירס" על המדינה הצעירה שרק קמה. הכותרת הייתה "ישראל: זריחתה של דמוקרטיה". אבן, באנגלית העילאית שלו, לא עוסק ברוב המאמר בדמוקרטיה הישראלית הצעירה. הוא מספר על מלחמת העצמאות, המעברות, העלייה, הסכמי שביתת הנשק עם המדינות הערביות, המצב הכלכלי והייצור החקלאי, אספקת המים ובניית התעשייה. אבל כותרת המאמר והחלק החשוב ביותר שלו היא הדמוקרטיה הישראלית. וכך כתב:
"המחשבה הפוליטית בישראל עודנה ערטילאית ביחס למדינות אחרות, אבל בסופו של עניין, האינטרס והסנטימנט מבטיחים הטיה חזקה ביותר לטובת דמוקרטיה. ישראל זקוקה להשקעות הון, לטובין ולאספקה, ואין לה כל דרך להשיגם אלא בעולם המערבי. יתרה מזו: מעטות הדמוקרטיות האחרות שבהן כל כך הרבה אזרחים טעמו את הפירות המרים של משטר טוטליטרי".
הוא המשיך והשווה בין ישראל הצעירה, והשיטה הפרלמנטרית שלה, לבין המשטרים סביבה באסיה, והציג את המדינה כמגדלור של דמוקרטיה. הוא סיכם בכך שדאגה לגורל הדמוקרטיה בעולם חייבת לכלול דאגה לשרידותה של הדמוקרטיה החדשה. זה הציטוט המדויק באנגלית:
Concern for the defense of world democracy must surely include concern for the preservation of the new democracy growing to strength and vigor at the crossroads where three continents meet.
אין זה מקרה שכותרת המאמר עוסקת בדמוקרטיה, ואין זה מקרה שהמאמר מסתיים בקריאה להגן על הדמוקרטיה הישראלית בלב אזור עוין ואוטוריטרי. כבר בשנת 1951, בעוד ישראל מנסה לשמר לפחות מראית עין של עמדה חסרת פניות בין הגוש הקומוניסטי והגוש המערבי, ידעו קברניטיה שהדמוקרטיה שלה היא נכס יוצא דופן בעבור המדינה הצעירה.
הדמוקרטיה הישראלית היא סיפור בלתי סביר בעליל. ברחבי העולם, תנועות של שחרור לאומי הפכו את עורן מייד לאחר שהשיגו את הגה השלטון. מדינת ישראל הוקמה כאשר היא בסכנת השמדה ממשית, ועל תושביה מאיימות המדינות הערביות ברצח עם נוסף. היא הייתה נתונה במלחמת אזרחים אתנית-דתית, בין היהודים שהקימו אותה לבין תושביה הערבים של פלשתינה המנדטורית, שדחו את תוכנית החלוקה. ישראל הייתה שקועה במשבר כלכלי עמוק, שנעשה חמור בהרבה כתוצאה מנחישות הממשלה החדשה להעלות כמה שיותר יהודים ארצה, בכל מחיר. אוכלוסיית המדינה הוכפלה תוך שלוש שנים.
למרות האתגרים הללו, שנמשכו הרבה אחרי מלחמת השחרור, האליטות של מדינת ישראל הצעירה – אלה שזוכות היום לגידופים בדיעבד, שהישגיהן נתקלים בהערות הציניות של חדלי אישים שאינם מסוגלים לתפוס את מפעלם – האליטות הללו לא עשו את מה שעשו המהפכנים בברית המועצות, בצרפת של אחרי המהפכה, ובוודאי שלא מה שנעשה אחרי הדה-קולוניזציה בעולם הערבי.
העיקרון שקבע דוד בן גוריון היה המשכיות. אבולוציה ולא רבולוציה. המערך הממשלתי והמשפטי של המנדט הבריטי לא פורק מייד. השאיפה לכוח, לשינוי מיידי ואלים, נדחתה אל מול התבונה של הממסד הציוני ותנועת הפועלים שהחזיקה בו. המדינה הוקמה, ברחובות חגגו, ולמחרת בתי המשפט המשיכו לשפוט ולפסוק דין. איש לא פירק אותם. איש לא פיטר את כל השופטים, חלקם לא יהודים.
בספרו על בן גוריון והדמוקרטיה הישראלית מציין פרופ' ניר קידר כי כמעט מייד, ועוד לפני הבחירות לכנסת הראשונה, נתנו מייסדיה של ישראל כוח לבית המשפט העליון, שבתחילה היה בכלל בית המשפט המחוזי בתל אביב, כדי שתהיה ביקורת שיפוטית על מעשי הממשלה והפקידות. הם הבינו שללא עצמאות בית המשפט והביקורת השיפוטית, אין דמוקרטיה.
כאשר תבעו חברים בכירים במפא"י מבן גוריון להחדיר שופטים שהם מ"אנשינו", דהיינו אנשי המפלגה, אל מערכת המשפט – הוא כתב על כך ביומנו, וכמובן לא עשה דבר. ההפך. במובן זה, מנחם בגין ודוד בן גוריון, כשני אנשים שנולדו במדינות לא דמוקרטיות, הבינו את הכוח העצום של המשפט והדין העצמאיים. עצמאיים, דהיינו לא נתונים באופן פרוע, משתלח וכוחני להחלטות ממשלתיות, מינויים וסנקציות.
אני מציין את הדברים הנשכחים האלה משום שאי אפשר להבין כיצד יצרה ישראל את הדמוקרטיה שלה בלי לזכור את ההחלטות הגדולות של ענקיה, שעל כתפיהם נבנתה המדינה המשגשגת הזו. אי אפשר להבין את נזקי ההצעות המושמעות בפוליטיקה הנוכחית שלנו – בלי להכיר בהישגי העבר.
נפשה של ישראל עוצבה כדמוקרטיה. לא דמוקרטיה מושלמת. כזו שבה שלטה בדרך כלל מפלגה אחת חזקה, כזו שבה היה ממשל צבאי, ולא הוסכם על חוקה. אבל דמוקרטיה, למרות הכל. דמוקרטיה, בכל מחיר. דמוקרטיה לא כי זה קל, אלא משום שזה קשה.
והואיל ונפשה הייתה דמוקרטית, היא הלכה והתפתחה. זכויות המיעוט הוגנו, ובמשפט המקובל זה קורה גם בבית המחוקקים וגם בבתי המשפט. המוניטין של ישראל כדמוקרטיה התרחבו בגלל הבחירות החופשיות, החלפת השלטון בדרכי שלום, ההגנה הגוברת ולא המתמעטת על מיעוטים, עצמאות בתי המשפט והדרך שבה אלה ובעיקר בית הדין הגבוה לצדק שימשו כמגן של נגד החלטות ללא סמכות של הממשלה. מבג"ץ קול העם ועד לימינו אלה.
אויביה המרים של ישראל מעולם לא טענו שהיא איננה מדינה יהודית. הם מעולם לא התכחשו לכך שהוקמה בידי יהודים. טענתם נגעה למה מתרחש בתוך הבית הלאומי הזה. הם אמרו ואומרים שישראל היא מדינה רודנית-דתית, כזו הרודפת את מיעוטיה. הם טענו שהיא פרויקט גזעני. כעיתונאי פגשתי פעמים רבות בטענות הללו. לעתים, בהפגנות למען החרמת ישראל של השמאל הרדיקלי, לעתים מפיהם של אנטישמים, נאצים ופשיסטים אחרים, שהסבירו לי שישראל עושה בדיוק מה שהם עצמם רוצים לעשות במדינותיהם.
הציונות היא הזכות של העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו ההיסטורית. אל מול הטענות הנפסדות והשקריות, עמדה המציאות. ובמציאות הזו ישראל צמחה כמדינה ליברלית ודמוקרטית. זה היה טיעון עליון של המדינה בזירה הבינלאומית, ועד רגע זה, זוהי נקודת השיחה החשובה ביותר לכל דיפלומט ישראלי במערב. מהים התיכון הקרוב אלינו, ו-4,000 קילומטרים מזרחה, אין מדינה חופשית ודמוקרטית כישראל. גם המשך הכיבוש בשטחים, ואחזקתם תחת דיני כיבוש - זו עמדתה הרשמית של מדינת ישראל, שהשטחים הם אזור במחלוקת ועל מיליוני תושביהם הפלסטינים חלים דיני הכיבוש - לא הצליחו לקעקע את ההבנה שישראל היא דמוקרטיה.
בדיוק כפי שעשה אבא אבן ב-1951, ישראל אמרה שוב ושוב לעולם הדמוקרטי שהיא המוצב הקדמי שלו. הכוח של האמירה הזו לא נובע מהתנסחות. מקמפיין מיתוג. משכירת חברות פרסום בינלאומיות. מסלבריטיז שמופיעים באינסטגרם עם דגלי ישראל וסיסמאות מביכות. היותה של ישראל דמוקרטיה לא זקוקה לכל הפירוטכניקה הזו, כי הייתה ועודנה – לפחות בינתיים – עובדה. והעובדה הזו חודרת לתודעה הגלובלית.
כבר יותר מעשור שאני עוסק כעיתונאי בשבר של הסדר הליברלי. בעליית כוחות לאומניים, רדיקליים, פופוליסטים ולעתים גזעניים ברחבי העולם. נפגשתי עם מנהיגים כאלה, ופעילים, עד רמת כותב כתב הפלסתר האנטישמי. הדמוקרטיה מצויה כבר יותר מעשור בנסיגה. מדינות שהיו דמוקרטיות, כמו הונגריה, ובעת האחרונה פולין, הולכות ונסוגות. מספר הדמוקרטיות פוחת. הגלובליזציה, פרויקט שהוקם בידי הגוש המערבי כדי לנצח את המלחמה הקרה, איבד את התוקף הערכי שלו אחרי קריסת חומת ברלין. הגלובליזציה הפכה להיות מסיבת אינסטגרם.
מה זו מסיבת אינסטגרם? מה שחשוב זה איך אתה נראה, לא מי אתה באמת; מה שחשוב זה אם יש לך כרטיס, דהיינו אם יש לך כסף. מקורבים למפלגה הסינית הקומוניסטית, שהרוויחו משום שהם דור שני או שלישי למהפכה של מאו, היו שווי ערך לממציאי פטנט שעמלו במערב בזיעת אפם למען ההמצאה שלהם. הדמוקרטיות הגדולות חדלו מלדרוש חופש לכולם, מניחות שרוסיה, סין ומדינות אחרות כולן יעשו את דרכן בקרוב אל חיקה המשחרר של החירות.
זו הייתה שגיאה. המוסדות הבינלאומיים שנבנו אחרי 1945 החלו נסדקים. הגלובליזציה ניצחה את המלחמה הקרה, אך המוסדות הגלובליים לא נבנו כדי לתפעל עולם מקושר וטכנולוגי כל כך. ערכי הקידמה, ערכי הנאורות, החלו סופגים תגובת-נגד עוצמתית. יריביהם, הקיצוניים, האנטי מדעיים, הפונדמנטליסטים הדתיים, אלה שלא מאמינים בשיח רציונלי, בזכויות אדם, באחריות, הם יצאו מהפינות האפלות שאליהן נדחקו בעבר. החל מסע צלב להשמדת העולם המקושר והמיודע שנבנה בידי סבא וסבתא שלנו. שוב נתפסו הדמוקרטיות כחלשות, הססניות.
מלחמת רוסיה-אוקראינה היא רגע ההתעוררות. תמונת הקרב ברורה. בצד אחד מצוי המערב, ובצד השני – רוסיה, ואולי סין, יחד עם בנות ברית כמו איראן. תחת הכותרת החלולה של ריבונות עצמית, המעצמות הללו מנסות לחסל ולפלג את הגוש הדמוקרטי. הרשתות החברתיות והאינטרנט בכלל מחזקים את הלחץ על פוליטיקאים במערב לנהוג לפי ערכים, יותר מאשר לפי אינטרסים ריאליסטיים ציניים. כרגע – ואולי זה ישתנה לאחר הבחירות הבאות בארה"ב ב-2024 – אנחנו חיים בעולם ובגוש שמדגיש ממד ערכי בהפעלת כוח ודיפלומטיה בינלאומיים.
וכאן אנו מגיעים לישראל בחזרה. כל המדינות שנמצאות בגוש האנטי-דמוקרטי הן יריבות של ישראל בגופים הבינלאומיים. הן מצביעות בקביעות, וכמעט תמיד, נגד האינטרס הישראלי. הן עוסקות בגינוי של ישראל, מי בלשון פורמלית ואדישה, ומי בהתלהבות. הן מספקות נשק ואמצעים ליריביה המרים ביותר של ישראל.
בעולם של גלובליזציה, מדינות קטנות משגשגות. הן אינן נמחצות. וישראל, בלי ספק, שגשגה בעולם של הגלובליזציה. אותה גלובליזציה שנבנתה כפרויקט ליברלי, מערבי. מדינת היהודים אמרה למערב: איננו רק בית לאומי. כל המדינות הן בתים לאומיים. אנחנו משמרים להבה דמוקרטית שמאירה אזור חשוך, או לפחות מסמלת לו שאפשר אחרת. ערכינו קרובים לערכיהם של האמריקנים, הבריטים, הצרפתים ושאר הרפובליקות האמיתיות.
אלה ימים שאחרי הבחירות בישראל. והנה יש מפלגות וגורמים, שאינם חדלים מלהצהיר על רצונם בחיסול העצמאות של מערכת המשפט הישראלית. בהשמדת הביקורת השיפוטית. הם מהרהרים בסגירתם וברדיפתם של ארגוני זכויות אדם. רק השבוע שמענו דברים כאלה. הם מבקשים לעקוף, לבטל ולהרוס את ההגנות החוקתיות שהשתרשו פה לכבוד האדם וחירותו. אחרים רוצים להפריד בין נשים וגברים בחללים ציבוריים. הם מציעים גירוש ושלילת אזרחות לאזרחים ישראלים שאינם נאמנים בעיניהם. השר המיועד לביטחון הפנים הורשע, הרבה יותר מפעם אחת, ובעבירות שנוגעות למרקם הדמוקרטי של כל אומה.
7 צפייה בגלריה
ראשי הקואליציה המסתמנת. לעקוף, לבטל, להרוס
(צילום: אלכס קולומויסקי, הדר יואביאן , נועם מושקוביץ' דוברות הכנסת, שאול גולן)
אם יתממשו התוכניות הללו, ואפשר לקוות שהן ייבלמו ויתפוגגו אבל אי אפשר להסתמך על כך. ישראל תיחלש. כי כאשר דמוקרטיה נחלשת, המדינה נחלשת. כאשר הביקורת העצמית מושתקת, היכולת לתקן מסורסת, והניוון והשחיתות פושים. ביקורת עצמית איננה רק מרכיב חיוני לדמוקרטיה, היא גם תו היכר יהודי עמוק. אחד הסודות לשרידותנו.
פעמים רבות דובר על הצונאמי המדיני שלא הגיע – בשל התמשכות הסכסוך עם הפלסטינים, וחוסר היכולת להגיע להסכם. אינני מציע נבואה כזו. החלומות של החלקים הליברליים במדינות שחוות גל לאומני-פופוליסטי הוא שהעולם ילחץ על בלם היד. שאיכשהו הישועה תבוא מזעזוע בינלאומי. זו תמיד תקוות שווא. שינוי יכול לבוא רק מבפנים.
אך ישראל פועלת במציאות מורכבת. יש לה אויבות מרות, ובראשן איראן. היא חוסה תחת כנפיה הרחבות והטובות של האימפריה האמריקנית. היא זקוקה לאמריקה, נצרכת לתמיכה של ארה"ב ומערב אירופה במוסדות הבינלאומיים, והיא נזקקת ליחסים עם העולם שמהווים צינור חמצן לכלכלה הגלובלית שבנתה.
פרימת הרקמה הדקה של הדמוקרטיה הישראלית, כוחנות ופגיעה במיעוטים, משרתים את אויביה. אלה מחככים ידיהם בהנאה לקראת האפשרות שהדמוקרטיה פה תיסוג. כך יוכלו לטעון תוקף בביקורת החלולה והשקרית שלהם - גם אם בדיעבד. אני אומר כעיתונאי: הדאגה בעולם מעליית כוחות קיצוניים בישראל היא עמוקה, והיא זוכה לרייטינג לא רע, ויהיו מי שיקדמו אותה לקדמת הבימה.
ישראל הציעה לעולם שני מסרים גדולים. הראשון עוסק בעבר ובהגדרה העצמית הנוכחית שלה. הוא התכתב עם ההיסטוריה. העם היהודי שב לארצו. המסר השני היה קשור לעתיד ולהשתלבותה במערכת הבינלאומית. זו דמוקרטיה מתקדמת ונחושה בלב המזרח התיכון.
אם הממשלה החדשה תעשה מה שנציגי הקואליציה מבטיחים, זו לא תהיה אותה ישראל. לא פנימה, ולא החוצה. אפשר לשאול את השאלה הבאה בצורה פשוטה: אם כרטיס הביקור של ישראל בזירה הבינלאומית איננו היותה דמוקרטיה ליברלית שהיא ביתו של העם היהודי, אז מה היא כן?
נדב אילאביגיל עוזיבמערב אירופה ובארה"ב הציבורים הצעירים ליברלים ופרוגרסיבים יותר מדור הוריהם. כיצד ישראל תוכל להישען על המערב הליברלי, אם היא מתכחשת לערכיו בתוכה פנימה? עד כמה יהיה אפשר להמשיך ולהעמיד את חלון הראווה של מדינה נאורה ומתקדמת, כאשר במקביל המילה "נאור" הופכת לכינוי גנאי?
ובעיקר: במציאות שבה העולם הליברלי התעורר, ועומד מול ולדימיר פוטין וחבר מרעיו, האם זה הרגע שבו על ממשלת ישראל לקחת את המסור החלוד של פוליטיקה סנסציונית – ולנסר ולנסר ולנסר את הגזע הגדול שעליו נבנתה הרפובליקה הישראלית, ובאמצעותו התקבלה גם בעולם. לשאלה הזו יש תשובה, ואנחנו כולנו יודעים אותה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
