אחת הסיבות העיקריות לקריסת השמאל הישראלי הציוני היא הסלקטיביות שנוקטים חבריו בכל הנוגע לליברליות האמיצה והנאורה שהם אוהבים להתגנדר בה. הפגנה של תומכי פלסטין עם דגלי אש"ף ברחבה המרכזית של אוניברסיטת תל אביב? אהלן וסהלן, תפאדלו. תלייה של דגלוני ישראל בכיתה באותה אוניברסיטה? "ככה נראית מחלה", לפי מרצה בכירה בחוג לפילוסופיה. אלו לא דוגמאות סתמיות. הנאורות השמאלנית מכילה הרבה יותר את הצרכים של הנרטיב הערבי-פלסטיני מאשר את זה הישראלי-יהודי.
בתוך ההכלה הזו טמונים ביטויים שונים של גזענות כלפי ערבים - גזענות של ציפיות נמוכות בעיקר. גרוע מכך, ההכלה הזו היא גם ראי לפטרוניזם הישראלי כלפי הערבים. רגשות האשם והרצון לרצות את הציבור הערבי על ההיסטוריה ועל הקיפוח המתמשך שלהם מצד הרשויות והאוכלוסייה הישראלית, מובילים לכך שהציבור הערבי יכול לפעול בדפוסי התנהגות שונים ללא שום אכיפה. זה מה שקרה וקורה בכל מה שקשור להימצאות המטורפת של כלי נשק ואלימות בחברה הערבית. אף אחד לא אמר מילה, כי זה לא נעים והמילייה סביבך יכולה לרמוז שאתה גזען, אז כולם שתקו, ופתאום אין משילות בפזורות ובערים הערביות.
כמובן, מדובר ברצף אירועים שמכפיל את עצמו כשמדובר בפלסטינים ובאזורים פלסטיניים. הייתי בשנה שעברה בצעדת הדגלים. התאספו מאות יהודים וצעדו בטור עם דגלי ישראל. הם הלכו במתווה לכיוון שער שכם, כוחות הביטחון אבטחו את צעדתם. פלסטינים רבים עמדו מחוץ לגדרות, ביצעו תנועות מגונות וקראו בשמות גנאי כלפי הנערות הדתיות שצעדו; חלק מהיהודים קיללו בחזרה, והחוו באצבעותיהם.
הם הגיעו לשער שכם, הניפו את דגליהם, רקדו בטליתותיהם, יישרו כיפתם אל פדחתם. האירוע נגמר. המשתתפים פנו אל הכותל. הפלסטינים חיכו כשעה, ואז הגיעו עם דליים של מים וסבון - וכעשרה ילדים חיטאו את הרצפה במשך דקות ארוכות. "לנקות את הסימנים של היהודים", אמר לי אחד מהם, לפני שמבוגר אחר היסה אותו והזכיר לו ש"אנחנו לא מדברים עם יהודים".
(צילום: חגי דקל)
ברור שלפלסטינים לא נוח עם המצעד הזה. הוא לא בא להם טוב. אז מה? האם מפני שמצעד הגאווה לא בא טוב לקהילות מסוימות בישראל, נבטל מצעדי גאווה? ח"כ מיכל רוזין שברה בשבוע שעבר שיאים של דו-פרצופיות וצביעות, כשבתוך חמש שעות השתמשה באותם תירוצים כדי לתמוך במצעד הגאווה בנתיבות ולהתנגד למצעד הדגלים בשער שכם.
זאב אברהמימי שליברל, דמוקרט ונאור אמיתי, יתמוך בכל המצעדים הללו. אני אתמוך בגאים שעולים לקברו של הבאבא סאלי, ביהודים שצועדים עם דגלי ישראל בירושלים ובפלסטינים שמפגינים עם דגלי הרשות בלב תל אביב (בגבולות הראוי: ישראלים שיבטאו תמיכה קולית בכהנא יועפו מהמצעדים). אם מישהו נפגע מכל אחד מהמצעדים הללו, שיילך לטיפול רגשי.
אני הרבה יותר רגיש להליך הדמוקרטי ולרשות לצעוד - בעיקר בגלל הנראות המכוערת, שלפיה הרגש הישראלי מקבל סדר עדיפות משני. זהו תהליך של כשני עשורים שהוביל להצטמקות מוחלטת של השמאל. המשך יחס כזה יוביל להיעלמותו המוחלטת. הפטרוניזם כלפי הציבור הערבי הוא בדיוק זה: השמאל צריך לתת לציבור הזה לקיים חיים נורמליים, כולל קבלה של צעדת דגלים בשער שכם.
- זאב אברהמי הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
