בשעת השקיעה בקיבוץ שדות ים, בדשא שמול חדר האוכל, חבורה גדולה של אנשים התיישבה על הדשא. מחצלות נפרסו, הגיטרות כוונו, וחברי הקיבוץ הגיעו יחד עם אורחיהם לערב של בירה ושירה, בקבלת השבת הקיבוצית שלהם. כשהילדים שיחקו עם חבריהם החדשים, הם שאלו את הוריהם מי הם ומהיכן הגיעו. ההורים השיבו: הם מהחברים המפונים.
קבלת השבת עם מפוני העוטף בשדות ים
(צילום: יעל צ'כנובר)
חברת הקיבוץ, לימור, סיפרה כי "לשדות ים הגיעו משפחות מהצפון ומהדרום - זיקים, סאסא, מנרה, אשקלון. עם זיקים יש לנו הסכם כבר שנים. בכל פעם שהגזרה מתחממת הם מגיעים אלינו. יש לנו גם מרכז ימי גדול שלרוב מגיעים אליו למחנות אימונים, ועכשיו הם פשוט מתארחים שם". לימור ציינה כי "התחלנו עם 30 משפחות, ועכשיו אנחנו סביב ה-400 איש. שיכנו כל בית ילדים פנוי וכל דירה אפשרית. משפחות, יחידים, זוגות, מי שצריך".
מירב, מקיבוץ סאסא, הגיעה לשדות ים ביום שלישי שעבר. "כל המשפחות של סאסא נקלטו פה ברוחב לב, בנדיבות שלא ניתן להסביר. אני הגעתי לבד. הבן שלי מחכה לצו 8, והבת שלי דופקת על גדר הבסיס שבו שירתה בבקשה שיגייסו אותה". מירב סיפרה כי הגיעה לקיבוץ יחד עם ילדיה במלחמת לבנון השנייה. "ב-2006 הם באו איתי לפה, הם היו קטנטנים. היינו בשדות ים ואז עברנו למשמר העמק", היא מספרת. "זה סוג של פלאשבק, אנחנו מכירים את התחושה והיא לא פשוטה. עדיין מרגישים מתיחות. ברקע יש כל הזמן את המחשבה - מפחיד פה, אבל בזיקים יותר. פה אמנם לא נעים, אבל בבארי קטסטרופה".
בתה של מירב, ענבר (23), חזרה ארצה כמה ימים לפני תחילת המלחמה, וניצלה מהטבח שביצעו מחבלי חמאס במסיבת הדמים ברעים לאחר שלא הצליחה להשיג כרטיס. "היא הייתה כל כך עצובה שלא התאפשר לה ללכת, ועכשיו היא בוכה שאיזה מזל שהיא לא הייתה שם. היא מראה לי תמונות של חברים שהיא טיילה איתם ונרצחו במסיבה", סיפרה מירב. "קשה להחזיק את עצמך, גם בשביל הילדים, גם כשהם גדולים, אבל יש תחושה של סולידריות. החיבוק הפיזי והרגשי של אנשי שדות ים מחזק. זה משהו שמייצב את הרגליים כשהן רועדות ומחבק את הלב המפחד, עוזר לנגב את הדמעות ברגעי משבר. גם החיבוק של כל הארץ, האחווה שלצערי נוצרת רק במלחמות והפעם חייבת להישאר גם אחרי, הכל מחזק".
2 צפייה בגלריה
"קלטו אותנו ברוחב לב. ברקע יש את המחשבה - מפחיד פה, אבל בזיקים יותר"
(צילום: יעל צ'כנובר)
חיים, חבר בכיתת הכוננות של קיבוץ זיקים, נפצע בקרב מול מחבלים בשבת השחורה. הוא הגיע לשדות ים לסופ"ש, בעוד שבמהלך השבוע הוא נמצא בבית החולים השיקומי רעות בתל אביב. חיים סיפר כי "קפצנו בשבת בבוקר אחרי שהייתה התראה על חדירה מהים. עליתי על ציוד והגעתי לחמ"ל, ומשם יצאנו לגדר לכיוון הים. לילדות אמרנו ש'יש אנשים רעים שעושים בומים, ואבא הולך לעצור את הבומים'".
חיים תיאר: "שמעתי יריות של נשק קל וראיתי שמתקיים קרב בין חברי כיתת הכוננות למחבלים. התחילו לירות גם עלינו, אבל היינו בתוך בטונדות כך שלא הבנו בדיוק מאיפה, וניסינו להשיב אש. שמעתי את הרבש"ץ צועק 'רימון', בדיוק כשנפל רימון ליד הבטונדה. ככה היה ארבע או חמש פעמים, עד שבפעם האחרונה רימון נחת במרחק של חצי מטר ממני.
"ניסיתי לרוץ לצד השני של הבטונדה, אך תוך כדי הריצה הבנתי שאני חשוף לירי מהצד השני. ניסיתי לכסות על עצמי באש, אבל הרימון התפוצץ בינתיים. הרגשתי כאב חד ברגל והבנתי שנפצעתי. התחלתי לזחול אחורה בערך 50 או 100 מטר עם עוד חבר שנפצע, ופינו אותנו בתוך הקיבוץ בקלנועית ומשם לבית חולים. יתר חברי כיתת הכוננות הצליחו להדוף את החדירה לקיבוץ. הם נשארו עד 02:00 בלילה בעמדות ועשו עבודה יוצאת דופן. בזכות זה הקיבוץ הצליח להתפנות לכאן, לשדות ים".
חיים סיפר כי אשתו ובנותיו התפנו מיד לשדות ים. "הקבלה כאן נהדרת ויש לנו מעטפת לכל מה שצריך - בפן החומרי והרגשי. אין ספק שהסיטואציה מורכבת, הבנות על הקצה ומרגישים את המתח שלהן, וגם את שלנו. כשהן ביקרו אותי בבית החולים, מאיה הגדולה, בת 4, שאלה מה קרה, והסברנו שנפלתי על קוצים כשרצתי לעצור את הבומים. היא הסבירה לי שאני לא רץ טוב והראתה לי איך לרוץ".
עוד אמר חיים כי "יצא לנו להתפנות בעבר - אני בזיקים כבר עשור, ואישתי אילנה היא בת קיבוץ - אבל עכשיו זה מרגיש קצת אחרת. אנחנו מנסים לעשות פה איזושהי מסגרת חינוכית לילדים, אבל גם כאן יש מורכבות של קליטה של ילדים עם גננות חדשות. לפעמים זה גם עם אנשים שאין להם ניסיון בעצם, אבל באים לעזור ולתרום. בגדול אנחנו מנסים ליצור שגרה כלשהי".
בינתיים, השגרה בשדות ים סובבת בעיקר סביב הרצון לשמח ולהסיח את הדעת של אלו שנאלצו להגיע ל"חופשה בקיבוץ". לימור מספרת: "אנחנו פה, טפו טפו טפו, באווירה רגועה. אנשים מתפעלים הכל בצורה מדהימה - יש אחראית הפעלות, אחראית על התרבות שאפילו ארגנה את הבירה והשירה, ובכל מה שצריך אנחנו מתגייסים לעזור".
