תיעוד בלעדי: פרנצ'סקה בורי מצלמת מבעד לרעלה
מאז שטליבאן חזרו לשלטון באפגניסטן הבורקה שבה והפכה לסמל של המדינה - וגם לסמל של החשש מפגיעה בחופש ובזכויות הפרט של האפגנים, ובעיקר של האפגניות. בינתיים עוד לא יצא חוק שמחייב נשים לכסות את פניהן לפי חוקי השריעה, אבל הנשים המעטות שמעזות לצאת לרחובות הבירה קאבול מקפידות ללבוש את הבורקה, שמכסה את גופן מכף רגל ועד ראש. ואיתן גם אני: בשבועיים האחרונים סיירתי באפגניסטן כשאני עטופה בבורקה ומצוידת במצלמה שהוסתרה תחתה, במטרה ללמוד מקרוב מה קורה במדינה השסועה ומה צופן לה העתיד.
יחד עם הקור המתגבר והעוני המחריד, התחושה הבולטת בקאבול היא זו של הלא נודע. הרחובות, שנשלטים כמעט בבלעדיות על ידי גברים, שקטים יחסית. כמעט שלא שומעים קולות ירי. לפני 20 שנה, בסיבוב הקודם של הטליבאן בשלטון, אסרו כאן על השמעת מוזיקה ועל צפייה בטלוויזיה ועל כל דבר שעלול להוות הסחת דעת מהאל. היום אפשר בינתיים לראות אצל החייטים של קאבול בגדי נשים בצבעים ססגוניים, אולם הכללים החדשים עדיין לא ברורים.
כל הזרים עזבו את המדינה. בברים, במסעדות ובבתי הקפה שהם היו פוקדים לא נשאר אף אחד. ויחד עם האזרחים הזרים, גם השרים והפקידים הבכירים מהממשל הקודם מיהרו להסתלק. הווילות שלהם, סמלי אי-השוויון והשחיתות באפגניסטן, הפכו עכשיו למשרדים של המשטר החדש-ישן. אנשי הטליבאן נשבעים שהם השתנו, שהם כבר לא אותם קיצוניים שהיו בעבר, והם מבקשים מאזרחי אפגניסטן להישאר כדי לבנות מחדש את המדינה. האם זה נכון? קשה עדיין לומר.
שינוי קטן כבר ניכר: פעם אנשי הטליבאן לא דיברו עם עיתונאים, היום הם אפילו מדברים עם עיתונאיות. דבר בולט נוסף הוא שיש הבדלים גדולים בקרב אנשי הטליבאן עצמם. חלקם, כבני 20, גדלו באזורים הכפריים בתקופת השליטה האמריקאית במדינה והם מפטרלים ברחובות עם רובי קלצ'ניקוב, כשכל מה שהם מכירים הוא רק עוני ומלחמות. לעומתם, אחרים נראים כמו לוחמי קומנדו מאומנים, מיומנים, ומצוידים במיטב כלי הנשק. גם כאן האיזון מסתמן כמאוד שברירי, והם עצמם, כך נראה, עוד לא הבינו איך לנהל את המדינה שעליה השתלטו במהירות שהפתיעה גם אותם.
אבל מעבר לכל, מה ששולט כאן הוא העוני. כספי הרזרבות בבנק המרכזי של קאבול הוקפאו לחלוטין, משכורות לא שולמו כבר חמישה חודשים והסיוע של האו"ם ושל ארגונים אחרים (סיוע שמהווה 40% מהתמ"ג) הושעה ברובו. התוצאות נראות לעין: רחובות קאבול מלאים בתושבים שמנסים למכור את רכושם כדי לקנות אוכל ולשרוד. לצידם, המעטים שיכולים להרשות לעצמם עומדים בתורים ארוכים מחוץ לסניפי הבנקים בתקווה שיצליחו להוציא קצת כסף, אחרי שהטליבאן אישר למשוך עד 200 דולר בשבוע. גם מול שגרירות איראן משתרך תור ארוך של אפגנים. אחרי גל הבריחה הגדול הראשון, רבים מאוד עדיין רוצים לעזוב ומקווים להשיג אשרת כניסה לשכנה ממערב.
הדרמה המזעזעת ביותר היא של הילדים והתינוקות. באזורים הכפריים, וגם בערים, מספרים על הורים שנאלצים למכור את ילדיהם כדי לשרוד. העוני, הרעב וכעת גם הקור המקפיא גם החלו לגבות קורבנות: בשבועות האחרונים יותר ויותר ילדים קטנים מתים מקור ומרעב. אחד מהם, סובחן, תינוק אומלל בן 45 יום בלבד, מת ממש מול העיניים שלי, בחיק בני משפחתו שבידיהם גסס.
2.3 טריליון דולר עלתה המלחמה באפגניסטן לאמריקנים, ואחרי שני עשורים הם נטשו והותירו מדינה בכאוס ובעוני עצום. איך ממשיכים מכאן? איך תיראה המדינה תחת משטר הטליבאן? נראה שאיש עדיין לא יכול להעריך.
הכתבה המלאה - מחר במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות"
