"זהו ערב היסטורי עבור שני ציבורים אדירים שמעתה יצעדו יחדיו: הדתי-לאומי והמסורתי", צייץ איתמר בן-גביר בערב החתימה על האיחוד בין עוצמה יהודית לבין מפלגת הציונות הדתית, ורמז לכך שהוא מייצג בעצם את הציבור המסורתי בזירה הפוליטית. במקביל גם איילת שקד קורצת לכיוון ואפילו יאיר לפיד מפלרטט בציוציו עם טליתות ויהדות. במערכות הבחירות האחרונות, וקל וחומר בנוכחית, מתיימרות מפלגות רבות לפנות לקהל המסורתי כמאגר מצביעים פוטנציאלי. אפשר להבין את זה בכמה דרכים, שהראשונה בהן היא שמדובר באלקטורט גדול. אבל אפשר במקביל להסתכל על מגוון המפלגות הפונות לציבור המסורתי, מה שמעיד על המנעד הפוליטי הרחב בתוכו – החל בעבודה, המשך ביש עתיד, דרך הציונות הדתית ועד ש"ס.
שתי הנקודות הללו שופכות אור על הישראליות העכשווית, אבל מעבר לסוציולוגיה, מה יש בתפיסה המסורתית שהפך אותה לבון-טון בישראל 2022? ואיפה היא פוגשת את השאלות הגדולות של הפוליטיקה הישראלית?
המסורתיים היו כאן מאז ומעולם, גם כשהתעצבו זרמים יהודים-ישראליים ציוניים ולא-ציוניים שהגדירו את עצמם מזווית דתית, פוליטית וחברתית. המסורתיים היו מזוהים בדרך כלל עם יוצאי ארצות האסלאם, ובהתאמה עם אוכלוסייה במעמד סוציו-אקונומי נמוך, בפריפריה הגיאוגרפית והתרבותית-חברתית. חרף שני המכבשים שפעלו עליהם – זה של הציונות הדתית וזה של החילוניות הישראלית - המסורתיים הוסיפו להתקיים כקבוצה אך השתלבו במערכות החינוך הממלכתיות הקיימות ובהתאמה במערכות החברתיות והפוליטיות.
התמורות שחלו בישראל לאורך השנים שחררו במעט את המכבש הזהותי ואפשרו (או מאפשרות, בתהליך איטי וסיזיפי) לזהויות מודחקות לקבל מקום במרחב הציבורי. המאבק המזרחי, על הגלים השונים שלו, עמד בחזית המאבק לפתיחה של התרבות הישראלית ולחשיבה מחודשת על יצירה משותפת.
במקביל צמח בישראל שדה ההתחדשות שקידמו חילונים שחיפשו אחר תרבות יהודית מעודכנת, עכשווית ומחוברת לשורש; דתיים שחיפשו מסגרות פתוחות ומאפשרות יותר; או אנשים המשתייכים לזרמים הקונסרבטיבי והרפורמי. לכל אלה מצטרפים בעשורים האחרונים הדתיים לשעבר, דתיים לסירוגין, דתיי רצף, דתיים לייט ועוד. כלומר, אנשים שצמחו בסביבה דתית ורוצים להמשיך להיות חלק מהשולחן היהודי, האמוני והרעיוני, בלי מחויבות דתית, פוליטית או חברתית לקבוצה הציונית-דתית.
התוצאה של הסינתזה בין כלל התהליכים האלה היא פתיחת המרחב התרבותי הישראלי לזהויות מודחקות, מושכחות ומוכחשות, וצמיחתה של "יהדות מתחדשת". על רקע זה נמשכים יותר ויותר אנשים, משפחות וקהילות לזהות המסורתית כאורח חיים, כרעיון, כתפיסת עולם.
על מה מדובר בעצם? התפיסה המסורתית מדברת בראש ובראשונה על "יחד". מעין ישיבה מסביב לשולחן אחד, גם כשיש הבדלים דרמטיים בין המסובים. ה"יחד" הזה לא מטשטש את הזהויות השונות, אבל מתעקש על השורש המשותף. כאן מוצאים מקום נוח גם מזרחים שחיפשו הכרה תרבותית, גם אשכנזים דתיים שגידלו דתל"שים ורוצים לשמור על המסגרת המשפחתית, וגם זהויות מורכבות אחרות: להט"בים שרוצים להישאר חלק מהמשפחה; חרדיות שרואות עצמן חלק מהישראליוּת העכשווית; דוברי רוסית שרוצים לשמור הן על אורח החיים המאוד חילוני והן על חלקם בעם היהודי; ביתא ישראל שנמצאים בין המנהגים הייחודיים שלהם לבין היהדות והישראליות השונות, וכן הלאה.
תפיסת ה"יחד" מכתיבה את היכולת להחזיק. במשפחה כמו במשפחה, המחויבות הפנימית קודמת ודם סמיך ממים. מי שתופס את החיבור ליהדות כחיבור למשפחה, לשרשרת הדורות ולמסורת אבות, מוכן גם להחזיק את היחד המורכב הזה, לחבק את השוני ולנסות לייצר תרבות משותפת ומחברת.
יעל גידניאןאהרון פזבמערכת הפוליטית בישראל, המסוכסכת והמסכסכת, כאמור אפשר לראות בחיזור אחר הקול המסורתי מעשה פופוליסטי או נואש לגיוס קולות. ואפשר גם לראות את הצמא העז לתפיסה מחברת ולמדורת שבט שמחממת ולא שורפת. ניכר בו הרצון לקחת את התפיסה המתונה והמאפשרת מהמסגרת המשפחתית ולהחיל אותה על המסגרת הפוליטית. מכאן ניתן יהיה לנסות לייצר הסכמות סביב סוגיות במחלוקת, לחבר בין קבוצות מרחוקות ולהעניק מעט ריפוי בעולם של פוליטיקה רעילה.
אגב, החיבור הזה אינו מוגבל לשיח פנים-יהודי. הערכים המסורתיים של יחד וכבוד למסורת יכולים להציע הרבה גם בהקשר של יחסים בין יהודים לערבים ולקבוצות לא-יהודיות נוספות בישראל. בעזרת ה'.
- יעל גידניאן היא סמנכ"לית תנועת "תיקון" ומנהלת כנס ירושלים למסורתיות שייפתח ב-25 באוקטובר
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
