בכל שנה מדווחים למרכזי הסיוע מאות מקרים חדשים של אונס קבוצתי, פחות מעשירית מגיעים לבירור בבית המשפט, רוב הנפגעות שותקות את פגיעתן בסוד עד יומן האחרון.
פרשת האונס בקיבוץ שמרת בשנת 1988 סימנה נקודת תפנית במודעות הציבורית לתרבות האונס ששלחה גרורות רעילות לכל חלקה טובה, עד לקיבוצים שנהנו עד אז מתדמית אידיאולוגית של חברה שוויונית, איכותית, המחנכת את ״מלח הארץ״ לאהבת אדם וכבוד הדדי.
ואולם הסדק שנפער בתפיסות הסטריאוטיפיות רק הלך והתרחב. 30 שנה עברו עד לאונס באילת שטלטל רבים בחברה הישראלית. בין לבין, נחשפנו לעוד ועוד מקרים מזעזעים שבהם קבוצת נערים או גברים אנסו ביחד אשה או ילדה. הזעזוע בא לביטוי מכך שהמעורבים בביצוע המעשה היו בחלקם הגדול ״נורמטיבים״, ״בני טובים״ הם חשבו שהיא רוצה, זורמת, שהיא מסכימה, לא התנגדה.
פסקי דין, מחקרים ומאמרים רבים מנסים לרדת לעומק תודעתם של מי שהורשעו באונס קבוצתי, מה מניע את המשתתפים לקחת חלק באקט האלים והברברי? האם ביצוע פשע בצוותא מאפשר להם לחשוש פחות, האם כוח הקבוצה מעמעם את תחושת האחריות? האם יש חלק שנגררים למעשה בשל לחץ חברתי?
מנגד, לא תמצאו כמעט מחקרים על קורבנות של מקרי אונס קבוצתיים. נשאלת השאלה שלא נוהגים לשאול, האם ניתן לצייר פרופיל של קבוצת הסיכון להיפגע מאונס קבוצתי?
שופט בית המשפט העליון מישאל חשין כתב בפסק הדין שהרשיע את ארבעת בני קיבוץ שמרת באונס כי ״גבר היוזם מגע אישות עם אישה, עליו הנטל על הגבר לקבל הסכמתה של האישה, ואם לא נתנה הסכמתה המפורשת הרי זה אונס, ואם עולה ספק אם הסכימה האישה למעשה אישות – או אם לא הסכימה – המסקנה חייבת להיות כי המעשה היה שלא בהסכמתה החופשית".
פסק הדין בפרשת האונס בשמרת נחשב כפורץ דרך כשקבע לראשונה כי אין לקבל קו הגנה מצטדק של הנאשמים המצביע על עברה המיני של הנאנסת. וכך כתב הנשיא מאיר שמגר: "גופם של איש או של אישה הוא לעולם שלהם, ואין אישה הופכת חופשית לכול בשל כך שהיא מקיימת יחסים עם זה או אחר. הרצון לחזר אחרי אישה כדי לזכות בחסדיה, בין אם כבר זיכתה בהם מאן דהוא אחר ובין אם לאו, הוא לגיטימי, אך כך גם הזכות שלה לברור לעצמה בן זוג ולהחליט בעצמה מהו שהיא מסכימה לו ומה לא.
...מי שמודה בקיום מגע מיני עם נערה בת ארבע-עשרה וחצי בנסיבות כמתואר, היינו מין קבוצתי, בסדרה, של ארבעה צעירים בני שש-עשרה וחצי עד שמונה-עשרה, הנכנסים למכונית או לחדר לפי תור, כאשר היתר נוכחים בחדר או מציצים מדי פעם דרך החלון, אינו יכול ליהנות מן ההנחה כי שתיקה כהסכמה דמיה. האם קטינה – אשר בפחד או בשל הלם או מבוכה אינה צועקת ואינה מכריזה על סירובה – נחשבת כמסכימה לאקט כמתואר, שבו נוהגים כלפיה כמו עם פרוצה מן השורה, ואף מבטאים זאת מילולית בפניות אליה?"
למרבה הצער, ברבות השנים ליוותי עוד ועוד נפגעות אונס קבוצתי, והבחנתי בחוט השני העובר בין הנפגעות. הן ניצודות בידי קבוצת טורפים מורעבת, המריחה את חולשת הקורבן, זאת יכולה להיות נערה מרקע חברתי חזק שהייתה שתויה או תחת השפעת סם, או כזאת שהמעמד החברתי שלה לא גבוה. היא יכולה להיות נערה דחויה חברתית שמתאהבת בנער החזק של השכבה שמנצל אותה לאקט מיני עם חבריו. לעיתים אלו נערות בעלות צרכים מיוחדים שתגובותיהן איטיות והבנתן מוגבלת.
עו"ד רוני אלוני סדובניקצילום: אלכס מורוזובבסרטי הטבע אנו צופים בלב נכמר בעדר האנטילופות השועט בחופזה מפני הסכנה, כשמאחוריו מנסה בחוסר אונים גם המוחלשת בחבורה לנוס על נפשה מפני קבוצת הטורפים הסוגרת עליה, אנו מבינים שאין בטבע טוב ורע, אך מתקוממים בתוכנו על תרבות הטבע האכזרי המתרחש הרחק בערבות הסרנגטי ומחליפים ערוץ בשלט, אולם איננו יכולים להמשיך להתעלם מהתופעה האכזרית כשהיא מתרחשת כאן, בקרבנו. רק השיח הפומבי העיקש והעיסוק התרבותי הבלתי מתפשר בחוסר הצדק האכזרי שבמעשה האונס הקבוצתי, יחנך את החזקים לא לנצל את החלשים רק כי הם יכולים. שהרי, זהו מותר האדם המבחין בינינו לבין חיות אדם.
