שלטון החוק זקוק להצלה. החברה הישראלית זקוקה לצפירת הרגעה. כל יום שעובר ומשפט נתניהו נמשך הוא עוד יום שבו הנזקים הולכים ונערמים, עוד שסעים, עוד פגיעה באמון הציבור במערכת המשפט. שום דבר טוב לא יצא מעוד ארבע או חמש שנים של שמיעת עדויות. מפלס הנזקים רק ילך ויעלה.
גם עסקת הטיעון המסתמנת היא פתרון גרוע. יש אלף ואחת טענות צודקות נגדה. היא פוגעת ב"מבחן בוזגלו", היא רומסת שנים של חקירות ואיסוף ראיות. הכול נכון. הבעיה היא שהאלטרנטיבה גרועה יותר. עדיף לסיים את הסאגה הזאת עם הנזקים שכבר ספגנו, מאשר להמתין להרבה יותר נזקים שעלולים להטביע אותנו.
המעורבות של אהרן ברק מעוררת תהיות. שוב הוא מופיע? בעבר הודה ברק שהיה לו "קשר מצוין" עם נתניהו. הוא לא דחף את אפו מיוזמתו, ולא פנה למנדלבליט על דעת עצמו. נתניהו, מן הסתם, בחר בו כשליח משום שהמעמד שיש לו באוליגרכיה המשפטית יכול לסלול את הדרך להסדר. ובעיקר, גם ברק יודע שהפרשה כולה מרסקת את אמון הציבור בשלטון החוק. מעשי ידיו טובעים בים. הוא רוצה להציל. הפעם, לשם שינוי, המעורבות שלו יכולה להועיל.
אין צורך להמתין לשנים של עדויות כדי לדעת שמשפט נתניהו הוא סיפור שונה לחלוטין. הרי בין מאות הפרשנויות על מה שקורה באולמם של שלושת השופטים, ספק אם הייתה פרשנות אובייקטיבית אחת. אמור לי את שם הפרשן, ואומר לך מה הוא אמר אתמול ומה הוא יאמר מחר. הרי כל מה שצד אחד רואה כשחור, הצד השני רואה כלבן.
אילן ישועה וניר חפץ ביססו את ההרשעה, אמרו מתנגדי נתניהו. הם מוטטו את כתב האישום, קבעו תומכיו. גם אם שניהם היו טוענים שהם ראו במו עיניהם את שאול אלוביץ' מעביר מעטפות כסף לנתניהו, או שנתניהו עצמו דרש שוב ושוב לא לבצע שום הקלה ברגולציה שקשורה לאלוביץ' - זה לא היה משנה כלום. בהחלט ייתכן שיש ל"ו צדיקים שלא חורצים דין וממתינים להכרעה שיפוטית. אבל אצל כל השאר - הכרעת הדין כבר ניתנה, על סמך עמדה פוליטית. לא על סמך ראיות משפטיות.
גם בהנחה שבמישור השיפוטי מתנהל משפט צדק, ובעניין הזה יורשה לי לחלוק על מורתי הדגולה פרופ' רות גביזון ז"ל - שטענה שאין סיכוי למשפט צדק - אז במישור הציבורי זה לא קורה ואין שום סיכוי שזה יקרה. הרי אנחנו סוגדים לשלטון החוק רק כאשר הוא מוביל לתוצאה שאנחנו רוצים.
בשנים שבהן ההחלטה על כתבי אישום התעכבה, היה אביחי מנדלבליט אסקופה נדרסת בעיניהם של אנשי "רק לא ביבי". מיום שהחליט על כתב אישום הוא הפך לאסקופה הנדרסת של תומכי נתניהו. ובעקבות הידיעות על העסקה שאולי מתגבשת, שוב התהפך הגלגל. מנדלבליט הוא שוב אויב האומה בעיני יריבי נתניהו. ובכלל, מה שווה הצדק, מה שווה ההליך התקין, מה שוות כל העדויות, מה שווה ההשקעה האדירה והמוגזמת כדי להגיע לכתב אישום - כאשר התוצאה היא חוסר אמון מוחלט ברשויות לאכיפת החוק, ופגיעה הולכת ונמשכת בשלטון החוק.
בן-דרור ימינימשפט נתניהו מעורר ומלהיט את הוויכוח הציבורי על מערכת המשפט. ויכוח קשה. ויכוח פוצע. ויכוח עם טענות על תפירת תיק. לא הייתה מזימה להוריד את נתניהו מהשלטון, אבל הייתה מוטיבציה. והמוטיבציה הובילה לרדיפה. האמירה של מנדלבליט על כך ש"נתניהו סיכן את הדמוקרטיה", וששינוי השלטון הוא בבחינת "חסדי שמים הצילו אותנו", מהווה עוד עדות למוטיבציה שהפכה לרדיפה.
ולא, זה לא אומר שנתניהו זך ונקי. הראיות שאין עליהן ויכוח חושפות שחיתות, גם אם לא לגמרי ברור שבכל סעיפי האישום יש גם מובהקות פלילית. במובן הזה, מותר להניח שהצדדים מעריכים שעסקת הטיעון משקפת, פחות או יותר, את מה שהיה נקבע בפסק הדין. האם כדאי לבזבז עוד שנים, עוד מיליונים, עוד שסעים, עוד פגיעה בשלטון החוק, כדי להגיע לתוצאה דומה?
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
