בדיון בוועדת החוקה בבוקר יום ראשון אמר ח"כ משה סעדה מהליכוד שהפערים בין מרבית הצדדים הנצים בנושא עילת הסבירות דקים כסיכה. הוא טועה. בין עמדות יאיר לפיד, בני גנץ ובנימין נתניהו בנושא זה גם סיכה לא ניתן לדחוף. כך גם בין מרבית חברי הכנסת מכל סיעות הבית שישבו בחדר הוועדה ודנו בנושא. די היה לראות את הנהוני ההסכמה של כמעט כל חברי ועדת החוקה כשהוצגו להם התיקונים שהוסכמו במהלך המו"מ לפשרה כדי להבין זאת. רק מיעוטם מחזיקים בדעות קצה: אלה שמבקשים לבטל את עילת הסבירות כליל ואלה שמבקשים להשאיר אותה על כנה בתצורתה המורחבת הנוכחית. כתמיד בין הקנאים נפרשת ברית והיא המונעת פשרה והסכמה. זה מקור התסכול.
לא בכדי בחר ראש הממשלה להתמקד ולהתקדם רק בנושא עילת הסבירות במושב הכנסת הנוכחי משהסתיימה הפגרה. למיטב ידיעתי, גם הוא הבין שפה אין באמת פערים. שהרוב מסכימים על הרוב ושהדבר יאפשר הגעה לנוסח מוסכם, למצער על חלק מחברי האופוזיציה, ובדרך זו תיבלם ההידרדרות החברתית.
אפילו נוסחי ההסכמות היו כבר משויפים למשעי: החל מההבנה שהשינוי לא יחול על ממשלת מעבר, עבור בהבחנה בין החלטות הממשלה במליאתה (שיהיו חסינות מעילת הסבירות הרחבה) לבין החלטות השרים (שיישארו מבוקרות) וכלה בהסכמה שרק מינויים אשר מאושרים בכנסת לא יעמדו לביקורת הסבירות. בצורה כזו או אחרת, כל המעורבים הסכימו לזה. מי באמירה ברורה ומי בקריצת עין. אבל אז נבהלו ובאו אנשי הקצה, אלה שהספק לעולם לא מכונן אצלם כי הכל ברור להם וחד משמעי באופן מוחלט והשתלטו שוב על הדיון. זה מקור הסכנה.
השיח הפך שוב לשיח של הכנעה. כיפופי ידיים בתחרות שלעולם לא תסתיים של מי יותר חזק. אלה לא יסכימו לרכך בלי הסכמה מראש של האופוזיציה ואלה לא ייתנו הסכמה מראש בלי שייעשה ריכוך מקדים. מאחר שאף צד לא מאמין לצד השני, בשל ניסיון העבר, אין דרך להבקיע. האמון הוא הבסיס היחיד שמאפשר התקדמות. היעדרו הוא מקור התקיעות.
לזכות מובילי הרפורמה, יריב לוין ושמחה רוטמן, ייאמר שגם במהלך המו"מ לפשרה הם לא התנגדו לנוסחים המרוככים אבל היו מוכנים לבלוע את הצפרדעים שבהם לטובת השגת הסכמה. כעת הם חשים פטורים מכך ודבקים שוב בנוסח הקיצוני. בין השאר מנחה אותם הכורח לא להצטייר כנכנעים לכוחות הקנאים שמנגד, אלה שלא יקבלו שום שינוי בעילת הסבירות הרחבה בשום תנאי ושכבר "הכניסו" להם בסיבוב הקודם כשבלמו את הרפורמה. זו טעות. במקום להתעלם מהם ולעשות את שנכון לעם ולמדינה, לוין ורוטמן מעדיפים "להראות" להם. כמובן שגדודי הקנאים ברחוב קפלן הירושלמי תומכים בהם. גם הם הרי לא אוהבים להיכנע ובמיוחד לא לתואמיהם מכוח קפלן התל-אביבי. הלא-נכנעים מצד אחד מעודדים את הלא-נכנעים מהצד השני וכולנו נגררים אחריהם במשעול הנחש למצדה. שוב. זה מקור הטרגדיה.
ביממות האחרונות, כמו תמיד כשמתקרבים לקו הגמר, התחדשו המגעים בדרכים עוקפות. לא היו הפתעות: הוצגו אותם נוסחים. הובהרו אותן סוגיות. מי שצריך לתת הסכמה שבשתיקה - נתן. מי שהבטיח גיבוי ציבורי - אישרר את הבטחתו. עתה הגיע רגע ההכרעה וכולו של ראש הממשלה. ברצותו, הוא יכול לסיים את חקיקת הסבירות בנוסח מרוכך ומוסכם יחסית טרם צאת הכנסת לפגרה.
פרופ' יובל אלבשןצילום: יואב דודקביץ'אמת, זה לא יפסיק את המחאה וגם לא יביא לשלום ושלווה בכנסת, אבל זה ירחיק את סכנת החורבן שאורבת בפתח וזה מה שחשוב. אם יבחר לגבות את השר לוין, הצעת החוק הנוכחית, שאינה ראויה במובנים רבים, תחוקק ועלולה להביא לבערה גדולה בדיוק ערב תשעה באב. זה מקור הבהלה.
אדוני ראש הממשלה, חכמינו לימדונו שכל עוד הנר דולק ניתן לתקן. התעלם מאלה בסביבתך שנושפים על הנר לכבותו ואמץ את נוסחי הפשרה. במעשה זה תהפוך למקור התקווה. בימים אלה, היא דרושה עד מאוד לכולנו.
- יובל אלבשן הוא פרופ' למשפטים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
