בשנה החולפת סיקרנו, תיעדנו וחשפנו מאות סיפורים של תושבי הצפון בשגרת חייהם המורכבת. דרכם, ביקשנו להשמיע את קולם של מאות אלפי אזרחים שמצאו עצמם בחזית המלחמה: אלה שנאלצו לעזוב את בתיהם, אלה שבחרו להישאר, ואלה שנותרו מאחור בלית ברירה. פגשנו אנשים אמיצים מיישובי הגבול, מעיירות, קיבוצים ומושבים, וסיפרנו על מאבקם להחזיק בשגרת החיים, בבתים, במשפחות ובעסקים, ובעיקר את נחישותם להחזיק בתקווה.
היום, כ-12 חודשים לאחר שהתקבלה גזירת הפינוי ביישובי הגבול, בעיצומה של המערכה מול חיזבאללה, חזרנו לכמה מהגיבורים שאיתם שוחחנו. ביקשנו לשמוע על חוויותיהם בתקופה זו: כיצד התמודדו עם האתגרים שניצבו בפניהם, מה השתנה בחייהם ובקהילותיהם, וכיצד הם רואים את עתידם. שאלנו על ההתמודדות עם המרחק מהבית, על השלכות הנזק שנגרם ליישוביהם, ועל רגשות החשש והגעגוע. דרך סיפוריהם האישיים, ביקשנו לבחון כיצד השתנתה המציאות בצפון, שנה לאחר תחילת המשבר, מהגדולים שפקדו את האזור ואת המדינה כולה.
רבקה וזיו גורדון, קיבוץ כפר בלום
״לא יוצאים מהבית״. בתחילת חודש מרץ השנה, רקטה עתירת משקל פגעה בחצר ביתם של רבקה וזיו גורדון בקיבוץ כפר בלום, הסמוך לגבול לבנון, שתושביו לא פונו. הבור הגדול שנפער באדמה עדיין לא כוסה והגינה שנפגעה טרם שוקמה. "את החלק הקדמי של הטיל לא הצליחו למשוך מהאדמה והוא נשאר שם, מזכרת מעוד חוויה מפוקפקת מהמלחמה", אומרת רבקה, בת 83, ״אבל יש לנו בעיות גדולות יותר".
רבקה וזיו גורדון, כפר בלום
(צילום: אביהו שפירא)
לפני כחצי שנה חיו בקיבוץ רק כ-40 אחוזים מתושביו והשאר עזבו, אף שבצבא החליטו שלא צריך לפנות אותם. מעטים חזרו, אחרים עזבו ופני המקום השתנו בעיני ותיקיו. "היה צריך לפנות גם את כפר בלום. יש עוד שבעה קיבוצים שלא פינו באיזור וזה ממש לא בסדר. למה את השכנים שלנו בבית הילל או הגושרים פינו, או את קריית שמונה?", רבקה שואלת שאלה שכבר יותר משנה שאין עליה תשובה.
מאז אוקטובר אשתקד הם לא עזבו את ביתם. לפעמים הם יוצאים להתארח אצל הילדים ולבקר את הנכדים, אבל העוגן שלהם נותר בבית הישן שבו אין אפילו חדר ממ"ד תיקני. "אנחנו חיים בין אזעקות ונפילות", אומר זיו גורדון, בן 83 גם כן. "אנחנו נכנסים לחדר הביטחון המצ'וקמק שלנו או נשארים מול הטלויזיה ותולים את מבטחנו באלוהים, כמו שהציל אותנו עם הטיל שלא התפוצץ".
"אני לא מפחדת, אלא מהתוכניות שלהם לכבוש את הצפון. מה שחמאס עשו בדרום זה נורא. אני כל כך מפחדת שהם יתקפו אותנו ויחטפו וירביצו כמו שעשו המחבלים מעזה", רבקה אומרת.
וכשזה נוגע לסוגייה הלבנונית הם מבינים שהאויב לא מצפה להסכמים. "כל חתימה איתם תהיה על הקרח. הקונספציה שלנו הבליגה שוב ושוב. כך גם שמו לנו אוהל ואנחנו ויתרנו. חייבים לבנות רצועת ביטחון של כמה קילומטרים״, זיו אומר. ״אנחנו רוצים לדבר, ורוצים שלום, אבל האויב שלנו רוצה משהו אחר". ורבקה משוכנעת שעל אף פעילות הצבא מעבר לגבול, המפונים לא יחזרו: ״לחיזבאללה יש מאגרים אדירים של טילים, וגם אם ירחיקו אותם, עדיין לא יהיה אפשרי להפעיל מערכות חינוך וכדומה. זו מציאות אומללה".
כשנפגשנו לפני יותר מחצי שנה, אמרו לי בני הזוג גורדון שהם מרגישים שאף אחד בהנהגת המדינה לא מוכן לעמוד מולם, ומול מאות אלפי תושבי הגליל החיים תחת מלחמה, לדבר אליהם ולעדכן אותם. "אני מרגישה שבממשלה עדיין לא מבינים מה קורה פה, אין עזרה ואין כלום. כאילו אנחנו כבר בשטח לבנון וחיזבאללה שולט פה כפי שהוא רוצה״, אומרת רבקה, ״הם לא מבינים כלום, צריך פה שינוי. הנהגה אחרת".
רס"ר שי בלחנס ורס"ל לירן גרינברג, תחנה אזורית גליל-גולן
״גם המשפחה היא זירה מורכבת שצריך לטפל בה בזהירות״. בחודש אפריל האחרון, בשלהי החורף, העריכו כבאי הגליל והגולן כי עבודה קשה לפניהם, אך הם לא דמיינו את היקף השריפות והאירועים שאליהם יידרשו להגיע תחת מטחי ירי, גם במרחבים עירוניים מיושבים ונטושים שצמחייה עבותה ויבשה מכסה אותם.
"עד אפריל השטח היה ירוק ברובו ורווי משקעים, ולא התפתחו הרבה מוקדים במקביל כך שיכולנו לתכנן את האירועים ולשלוט בהם", אמר שי בלחנס, מפקד אשכול צפת וסגן מפקד המשמרת בפגישה הקודמת שלנו.
לוחם האש שי בלחנס
מחודש מאי, כשהיובש נכנס, האירועים גדלו עשרת מונים ואיימו על יישובים ומתקנים אסטרטגיים, שמורות טבע ועוד. היו לנו מאז מגה-אירועים שהיינו צריכים עבורם עזרה וסיוע והיערכות מחדש". שותפו למשמרות הארוכות הוא לירן גרינברג, סגן מפקד צוות כיבוי ודובר המרחב. "למעשה, כל מה שצפינו קרה", הוא אומר. "צפינו את המערכה הרב-זירתית וקיבלנו אותה, גם את שריפות הענק וקיבלנו אותן. המזל הוא שנערכנו עם כל היחידות שהקמנו בקו המגע. סיפקנו טרקטרוני כיבוי רבים לכיתות הכוננות שהכשרנו ללחימה באש בפרויקט של המשרד לביטחון לאומי, ואנחנו ממשיכים לספק את האמצעים שמוכיחים את עצמם".
בחודשים האחרונים קיבלו לוחמי האש הצפוניים סיוע מתחנות במרכז הארץ, ולעזרתם הגיעו גם לוחמי אש של פיקוד העורף שהפכו לחלק אורגני מהצוותים האזרחיים. בלחנס מתאר מורכבות שדורשת קבלת החלטות גורליות: "בכל יום אנחנו מתמודדים עם החלטות קשות - על מה להגן קודם, לאיזו קריאה לצאת ואילו כוחות לשלוח. אנחנו צריכים לתעדף ולייצר ערך, ולהיות הכי יעילים בסד"כ שעומד לרשותנו".
לא אחת הכבאים יוצאים להלחם באש המתפשטת, תחת אזעקות ונפילות ב'שטחים הפתוחים'. הם רצים ממוקד שריפה אחד לאחר, חוזרים למוקדים שהאש שוב מתפרצת בהם ויודעים שאף אחד לא יכול לתת להם הפוגה. "האמת, זה מייאש, עבודה סיזיפית מאוד של המון שעות ובתנאים לא אופטימליים", אומר גרינברג, אך מבהיר שהוא לא יוותר על מקומו בין לוחמי האש: ״כשהאזעקות תופסות אותנו, אנחנו משתטחים על הרצפה עם ידיים על הראש. אנחנו ממשיכים ורצים לחזית האש כדי לעצור אותה".
נשוי, אב לארבעה ילדים וגר במשמר הירדן, חברו לירן נשוי ואב לשלושה ילדים וגר בחצור הגלילית. את המתח בין הבית שנמצא בקו הירי, והאחריות בקו האש, הם מרגישים מדי יום. "אתה יושב בתחנה, שומע את האזעקות, ביד אחת מחזיק את מכשיר הקשר וביד השנייה את הטלפון לבית כדי לבדוק שהילדים במרחב המוגן", אומר לירן. שי מוסיף: "אנחנו לא מפונים וחווים את המלחמה על כל מרכיביה. הילדים בבית בלי מסגרות כבר שבועות. המתח הגבוה בעבודה דורש מאיתנו להיות ממוקדים ומפוקסים, אבל בסוף יש לכל אחד משפחה מאחור, וילדים שחווים את האירוע, וגם זו זירה מורכבת שצריך לכבות בזהירות".
ארז אדר, מפקד כיתת הכוננות בקיבוץ חניתה
האמון בצבא מלא, אך את שנשבר - יש לשקם״. ב-7 באוקטובר השנה ישבו יחד חברי כיתת הכוננות של קיבוץ חניתה שבמועצת מטה אשר, והביטו אחורה על השנה הקשה בחייהם. "אנחנו רואים כמה מזל היה לנו ביישובי הצפון שהאירוע לא התחיל אצלנו וכמה קשה הוא היה לו היה מתחיל", אומר ארז אדר, קב"ט הקיבוץ. "לא היינו מטפלים בזה עד שזה היה קורה פה. אם לא 7 באוקטובר, זה היה קורה פה והיה נגמר כנראה הרבה יותר קשה".
ארז אדר
בבוקר יום כיפור הוא וחבריו, אחרוני התושבים שנותרו בקיבוץ המפונה שפשפו עיניהם בהפתעה כשראו על רכס ההר בצד הלבנוני את דגל מדינת ישראל. לוחמי גדוד המילואים 223 בחטיבת כרמלי של אוגדה 146 הציבו את הדגל בפתחה של מנהרת טרור - בונקר אחד מתוך כמה, שבהם חשפו והשמידו אמצעי לחימה, עמדות נ"ט מוכנות להפעלה, אמצעי תצפיות משוכללים, תקשורת מתקדמת וציוד רפואי – מוכנים לפעולה עם פרוץ תכניות הכיבוש של חיזבאללה.
אדר לא מופתע מגילוי המנהרות הנושקות לגבול ישראל, לאורך הגזרה מראש הנקרה הסמוכה ועד הר דב. "גם אצלנו שמעו ובדקו בצורה הכי רצינית. לא היה תושב שהתלונן והעסק לא נבדק עם גורמי הביטחון של הצבא ויחידות מיוחדות", סבור אדר. ״הצבא צריך להבין איך להחזיר את האמון לתושבים, אחרי שאמר שאין פה ועכשיו כולם מגלים שיש פה. יש לנו ביטחון מלא ביכולות של הצבא, מצד שני, את מה שנשבר ב-7 באוקטובר עדיין צריך לשקם. לצערנו, הרבה דברים לא תלויים בנו, ואולי מקבלי ההחלטות לא חושבים בדיוק כמונו ויש להם אינטרסים אחרים, אבל בכל יום אנחנו חושבים איך לעשות את המקום הזה בטוח יותר כדי להחזיר את המשפחות שלנו".
הוא בן 47, נשוי למעיין ולהם שלוש ילדות: ירדן, גפן ולוטם. בתשעת חודשי המלחמה הראשונים הם גרו במלון מפונים בטבריה, ולפני חודשיים שכרו דירה בנהריה והתקרבו לאבא שנותר בקיבוץ בכיתת הכוננות. "לא חלמתי בחיים ששנה שלמה אהיה במילואים, אבל זה לא שיש לנו אפשרות אחרת״, הוא אומר. ״יש לנו בית וגבול שצריך להיות בו ומי יעשה זאת, אם לא אנחנו. להיות חבר בכיתת כוננות זה לא רק להיות לוחם. המון מהעיסוק שלנו הוא לשמור על היישוב - כמו בהתמודדות עם אירועים אינטנסיביים של כיבוי שריפות כתוצאה מירי חיזבאללה. יש פה את גיבורי השעה שהם חברי כיתת הכוננות מהקיבוץ ומתנדבים שהגיעו מכל קצוות הארץ, והם אלה שמחזיקים פה את המקום לצד הכוח הצבאי".
שמעון עמר, קריית שמונה
״מזמין את מה שבא בימי שקט, לבוא גם בימי מלחמה״. כמה ימים אחרי שפגשנו את שמעון עמר, בתחילת פברואר האחרון, כשהוא מחוסר עבודה ומעביר את זמנו במלון מפונים בתל אביב, הוא עלה צפונה אל דוכן הפלאפל שהקים אביו בשנת 1958 בלב קריית שמונה, וירה שוב כדורים אל המטגנת הלוהטת. הצבע חזר אז לפניו, ומאז בכל יום הוא פותח את העסק לכמה שעות, מכין פיתות מלאות כל טוב, בעיקר לחיילים מהם הוא לא גובה תשלום. "אני חזרתי לפרוח, שמחת החיים שלי חזרה", הוא מספר בפנים קורנות.
הפלאפל של שמעון
(צילום: אביהו שפירא)
בסופי שבוע הוא חוזר לאשתו בתיה שעברה בינתיים למלון בנתניה, ומבקר את ילדיו ונכדיו שהתפזרו לכל רוח עם פינוי העיר ב-20 באוקטובר 2023. "נכון שקשה להיות פה עם כל הבומים והירי, אבל אני אוהב את הבית - ובית לא עוזבים".
ו עקורים רבים, גם הוא מרגיש שהוא נשכח מאחור, אבל עם תחילת התמרון הקרקעי בדרום לבנון הוא רואה שינוי. "טוב שלמדינה אכפת מהצפון ושהיא התחילה לפעול. סוף-סוף רואים אופק. אני מקווה שחיילי צה״ל והחטופים יחזרו הביתה ואנחנו נחזור לשגרת חיים הרגילה, כמו כל בית במדינת ישראל. הניתוק מהמשפחה הוא קשה מאוד. כל השבוע אני לא איתם, אבל אני כבר לא מסוגל להיות בבית מלון. קשה לי לשבת ולאכול ארוחות כל היום. בתיה אשתי גם מאוד רוצה לחזור הביתה, אבל היא אחראית על כל התלמידים המפונים בנתניה ומלמדת בבית הספר שם".
בכל מערכת בחירות דוכן הפלאפל של עמר הוא מוקד עלייה לרגל לפוליטיקאים שמצטלמים עם כדורים לוהטים ומשאירים הבטחות בלי כיסוי: "אני רוצה להעביר מסר לכל מי שאכלו אצלי בימי שקט - אתם מוזמנים אליי גם בשעת המלחמה לבוא ולראות מה שלומנו, מי שנשארו כאן. אני רוצה לראות אתכם נרתמים למען העיר שלנו. אני מבין היום שכבר אי-אפשר להגיע לפתרון מדיני, אלא רק בכוח. ידענו מה שהם מכינים לנו. שמה שקרה בדרום, לא היה גם אצלנו. הגליל היה נכבש ברגע עם כמות הנשקים שיש להם. אני מתפלל בכל יום שיחזרו לפה כל התושבים והשכנים שלי, שכל המשפחות יחזרו לעיר הכי יפה בישראל ובה התושבים הכי יפים וטובים בארץ".
אלון בורנשטיין, "החווה ביער אודם"
כמו בחודש ינואר, גם באמצע אוקטובר מצאנו את אלון בורנשטיין עומד בשער המושב אודם שבגבול סוריה בצפון הגולן, עם אפוד ונשק עליו. אם בינואר הוא עוד הצליח לקבל מבקרים בחוות החיות הטיפולית שלו, הרי שבחודשים האחרונים גם המבקרים המזדמנים לא מגיעים. "עם כל הנחישות והרצון לומר שאפשר להגיע אלינו ושיש לנו מקומות מוגנים, אנחנו כבר לא מזמינים אלינו", הוא מודה, "ביולי כבר הבנו שהמלחמה הגיעה אלינו, והיא ממלאת אותנו בעצב, בפחד ובדאגה לילדים ולקהילה".
החווה ביער אודם
(צילום: מריה בורנשטיין )
לפני 10 חודשים הוא שקע בחובות והתקשה ברכישת מזון לחיות החווה, אך הצליח לגייס תמיכה בקמפיין הד-סטרט. כעת הוא שוב נערך לגיוס תמיכת המונים. "אני מחזיק את החווה בשיניים. כל הזמן מגיעות חיות לשיקום בחווה ואנחנו לא עוצרים. אני לא יודע כמה זמן עוד אוכל להחזיק. אני מקווה שאנשים יירתמו למטרה".
במתחם החופש שבו מסתובבים בעלי חיים עבדו עד ערב המלחמה אנשים בסיכון, הלומי קרב ואנשים עם מוגבלויות שהעבודה מרפאת את נפשם. "כעת אני לא יכול להזמין לפה הלומי קרב, יש מעלינו כטב״מים ואזעקות ואני רוצה לעשות להם טוב. אני מחכה לרגע שבו תסתיים המלחמה, אני מתכנן לבנות חווה גדולה יותר שתארח צוותים מהלחימה, הלומי קרב ומשפחות שכולות. הטראומה נוגעת בכולם, ואני רוצה שהמקום יהיה מרחב חופשי לבעלי חיים, ומרחב אנושי עם סדנאות ואפשרות ללינה, מקום לטיפוח ולהשבת הנפש".
בפעם שעברה נאחז אלון בכל דרך באופטימיות ובתקווה ש׳אוטוטו יהיה בסדר'. "מאז ינואר סוף-סוף הכירו במצב המלחמה פה, אבל אני מקבל בקושי פיצוי בגובה חצי מההכנסות שאנחנו רגילים כאן. בין השמירות בכיתת הכוננות אני הולך לקטוף לחיות אוכל בשדה כדי לחסוך בקניית חציר. הבירוקרטיה קשה מאוד, אפילו רואי החשבון שלנו אובדים בסבך הטפסים, ההשגות, הביטולים והחשבונות. בינתיים משלמים מסים, והבנות בבית כי מסוכן ללמוד במערכות החינוך. לצערי, אני פחות אופטימי מאז הפעם שעברה ששוחחנו".
