שעת ערב מאוחרת בחופש הגדול של קיץ 2020. שריפה אבו־מעמר בת ה־30 עמדה במטבח ביתה וחיממה בקבוק חלב לבתה התינוקת בת החצי שנה, הקטנה מבין שלושת ילדיה. שעות ספורות קודם לכן, היא עוד קישטה את כיתתה בבית הספר התיכון "דרור" ברמלה שבו לימדה, לקראת תחילת שנת הלימודים שתחל למחרת. "היא תמיד התרגשה כמו ילדה קטנה מאחד מ־1 בספטמבר", נזכר השבוע בעלה מוחמד, "באותו ערב היא הייתה המאושרת באדם".
השעה הייתה 21:30 כשלפתע נשמעו יריות ברחוב הסמוך לביתם. "היורים רדפו אחרי בחור שיצא מהמכולת, ותוך כדי ירו לכל עבר – כשברחוב היו זקנים וילדים – ופגעו בבתים ובמכוניות. פחדתי על הילדים שלנו, אז יצאתי לעברם כדי להכניס אותם הביתה. לא ידעתי שבאותו רגע אשתי נורתה בתוך המטבח שלנו".
שישה כדורים חדרו את חלון ביתם של מוחמד ושריפה, שניים מהם פגעו בצווארה ובידה. "היא נפלה מדממת במטבח עם בקבוק החלב בידה, ליד הלול של התינוקת", הוא מתאר בדמעות. "האמבולנס הראשון הגיע רק אחרי 40 דקות, למרות שיש להם תחנה במרחק פחות מקילומטר מהבית שלנו. תוך כמה דקות הם קבעו את מותה".
כשנתיים וחצי חלפו מאז אותו לילה נורא, ששינה את חייו של מוחמד לנצח, וגם היום הכאב לא מרפה ממשפחתו, שהצטרפה למועדון מפוקפק של משפחות ערביות שאיבדו את היקר להן בנסיבות דומות. שריפה היא אחת מ־351 נרצחים בחברה הערבית מאז שנת 2020. 351 מקרים שמפלחים את הלב, ומזכירים שמדינת ישראל כושלת באופן קבוע בטיפול ובמניעת הפשיעה בחברה הערבית.
למרכז הקהילתי בטייבה הגיע השבוע מוחמד עם בנו הבכור, בן השש, אחד מ־1,500 ילדים בחברה הערבית שהפכו בעשור האחרון ליתומים בשל רצח אחד מהוריהם. הם באו למפגש ראשון מסוגו של "פורום אמהות ומשפחות למען החיים" – לקרוביהם של נרצחים בחברה הערבית. זה מול זה ישבו אנשים זרים לחלוטין, שמעולם לא דיברו או נפגשו, אבל הפכו למשפחה בעל כורחם כשכל חטאם של יקיריהם הוא שהיו במקום הלא־נכון, בזמן הלא־נכון. הם מזהים זה את זה מהפרסומים בתקשורת על עוד קורבן בחברה הערבית, עוד קורבן שמזכיר להם ומחזיר אותם להתמודדות האישית שלהם.
"כל רצח שמתרחש גורם לי לחיות מחדש את מה שקרה לנו", אומר מוחמד. "אני לא מקבל את ההגדרה 'כדור תועה'. זה כדור רוצח. אדם שהולך לקנות נשק בלתי חוקי, יוצא מהבית כדי לרצוח, שולף את הנשק שלו ויורה לכל עבר – הוא רוצח".
בית הספר ברמלה, ביום שאחרי רצח המורה שריפה
(צילום: אבי חי)
בנוסף להתמודדות עם האובדן של אשתו, הוא נאלץ להתמודד גם עם סחבת בבית המשפט, שלדבריו, "רוצחת אותי בכל פעם מחדש". בחצי השנה הראשונה אחרי הרצח, בנו הבכור לא רצה לחזור הביתה בשל הטראומה. בהמשך הוא שוכנע לעבור עם אביו ואחיו לבית סבו וסבתו. האב ושלושת ילדיו חיים שם יחד, ארבעתם, בחדר קטן. "הבכור שלי עם פוסט־טראומה, בוכה בלילות. חייתי בגן עדן עם אשתי, ובשנייה אחת הכל התהפך", הוא אומר. "גם אני לא מצליח לישון או לעבוד, המצב הכלכלי שלנו גרוע מאוד. אדם מת. כשאשתי נרצחה, נרצחתי גם אני. אני חי למען הילדים שלי ורוצה צדק עבורנו, אבל לצערי יש פער גדול בין האופן שבו מטפלים במקרי רצח במגזר היהודי לבין מקרי רצח במגזר הערבי. זה מורגש, וכל עוד זה יימשך – הפשיעה תימשך".
בין משתתפות המפגש נמצאת גם סארה אלעטאונה, שבנה מחמוד היה תלמיד של שריפה בתיכון ברמלה, ונרצח כחצי שנה לפניה. "אני זוכר שהיא קיבלה את ההודעה שמחמוד נרצח", מספר לה מוחמד, "היא בכתה כמה ימים ברצף. בית הספר היה במקום גרוע מאוד בעקבות הרצח, והיא הצליחה לשקם אותו".
סארה, שבנה נרצח בגיל 16: "הבית שלי נהרס, אני לא חיה. האנשים שהרגו את בני שוחררו ממעצר. כשיהודי נהרג עושים הכול למצוא את הרוצח, אני רק מבקשת שיכניסו לכלא את מי שלקח לי את הילד"
"כששריפה נרצחה כאב לי נורא", מגיבה סארה לדברים. "אני זוכרת שהיא התעקשה לבוא ולנחם אותי כשבני מחמוד נרצח. היא הייתה אישה טובה שאהבה את כל הילדים. שני נרצחים, מורה ותלמיד, באותו בית ספר. זה קשה, זה בלתי נתפס".
זירת רצח מחמוד בן ה-16, חצי שנה לפני מורתו
(צילום: אורי דוידוביץ')
מחמוד אלעטאונה היה בסך הכל בן 16 במותו. "הוא היה עם חבר שלו מתחת לבית כשהתחילו יריות", נזכרת האם בכאב. "הוא רץ לכיוון הבית, אני חושבת שהוא חשב שהבית ישמור עליו, אבל במדרגות הוא נפל. שישה כדורים רצחו אותו. השכנים התקשרו לאמבולנס אבל הוא לא הגיע, הם לקחו אותו לבית חולים ברכב שלהם".
הוא היה בן הזקונים שלה, והחיוך לא מש מפניו. "ילד עם נשמה ענקית", היא מתמוגגת. "הוא אהב את החיים והיו לו הרבה חלומות שהוא לא יספיק להגשים, ומאז אותו יום – הבית שלי נהרס, אני לא חיה. האנשים שהרגו את הבן שלי נעצרו, אבל שוחררו אחרי כמה חודשים כי אין הוכחות. אחד מהם התחתן וכבר נולדה לו ילדה, כולם המשיכו בחייהם ורק החיים של הבן שלי הלכו. אני מאוכזבת מהאופן שבו המדינה מטפלת בחברה הערבית, הרי כשיהודי נהרג עושים הכול כדי למצוא את הרוצח, ואם ערבי נרצח – לא מתייחסים. אני רק מבקשת שיילחמו כדי להכניס לכלא את מי שלקח לי את הילד".
× × ×
הנתונים מצביעים על כך שלתחושת האפליה וההזנחה שמתארים מוחמד וסארה יש בסיס. 111 קורבנות נרצחו בחברה הערבית עד כה בשנת 2022, ובהם 13 נשים, שלושה ילדים וארבעה נערים. רוב הנרצחים נורו למוות ברחוב, כשרק רבע מתיקי הרצח פוענחו. כמות הנרצחים אמנם ירדה במעט בהשוואה לתקופה המקבילה ב־2021, אז נרצחו 128 אזרחים, אך עדיין מדובר במספר גבוה משמעותית ביחס לשיעור הנרצחים בחברה היהודית.
"אין ביטחון כרגע ברחובות במגזר הערבי", אומרת פידא שחאדה, רכזת קואלציית נשים נגד נשק וממייסדות פורום אמהות ומשפחות למען החיים. "אנחנו עולים לכותרות כשיש רצח, אבל ירי מתרחש בכל יום. זו השגרה שלנו. אנשים מתחבאים בבתים שלהם. מפחיד שאנחנו מתחילים להתרגל לזה".
בחודשים האחרונים ראיינה שחאדה 30 פצועי ירי, גברים ונשים חפים מפשע ששרדו כדי לספר. "כולם אמרו שהמשטרה הגיעה באיחור רציני, אחרי שאנשים נכנסו לזירה וזיהמו אותה; שלאמבולנס לקח הרבה זמן להגיע, לכן במקרים רבים מסיעים את הפצועים ברכב פרטי לבית החולים או אל מחוץ לכפר, כדי שהאמבולנס יאסוף אותם משם; ובעיקר, כולם אומרים שאין מעקב, ושגם אם לוקחים מהם עדות, אחרי חודשיים הקשר עם המשטרה מסתיים ואיש לא מעדכן על מצב התיק".
החודש נרצחו בנצרת פארס הייב, בסך הכול בן שנתיים וחצי, ואביו פיראס (33), לעיני האח בן השנה וחצי בדרכם חזרה מהגן. "אם מסתכלים על רשימת הנרצחים בחברה הערבית, זה ברור שאין כבר קווים אדומים, הכול נחצה", אומרת שחאדה. "פארס הוא הנרצח הצעיר ביותר, אבל בין הקורבנות יש גם בני ארבע, 12 ו־14 – אלה ילדים שנרצחו בבית, בגן שעשועים, במקומות שאמורים להיות הכי מוגנים בעולם".
שחאדה מציבה את שיעור הפענוחים הנמוך של מקרי הרצח בחברה הערבית כגורם מספר אחת לפשיעה החמורה. "כ־80% ממקרי הרצח בחברה הערבית הם נקמות. אנחנו רואים ששמות המשפחה חוזרים, זה ברור שאם היו מפענחים את התיק הראשון, כנראה היו חוסכים חיים של המון נרצחים. כל עוד אין פענוחים ורתיעה, העבריין יודע שהוא יכול לרצוח ולחזור הביתה".
וכשרצח כן מפוענח, איך נראית הענישה?
"במקרי רצח של נשים, למשל, מעט מדי מקרים מפוענחים. אבל גם כשיש פענוח, כמה שנות מאסר מקבל רוצח? חמש־שש שנים, הרבה פחות ממה שמקבלים רוצחי נשים יהודיות. הנתון הזה לא מובן לי, למה יש הבדל בין יהודים לערבים?"
צוחק ומחייך: פארס הייב שנרצח עם אביו
את הפערים שמתארת שחאדה ניתן לראות במחקר שבוצע על ידי עמותת "נשים נגד אלימות", מרכז אלטופולה ושדולת הנשים בישראל, על טיפול מערכת אכיפת החוק במקרי רצח של נשים ערביות. מנתוני המחקר עולה, כי בעוד ששיעורן של הנשים הערביות באוכלוסייה עומד על 19% מכלל הנשים מגיל 18 ומעלה בישראל, שיעורן מבין הנרצחות בישראל עומד על פי שלושה כמעט, ומגיע ל־58%. מנגד, שיעור מקרי הרצח הבלתי מפוענחים של נשים ערביות מבין כלל התיקים הבלתי מפוענחים מגיע ל־84%.
הפעילה החברתית פידא שחאדה: "כ–80% ממקרי הרצח בחברה הערבית הם נקמות. שמות המשפחה חוזרים על עצמם, אבל אחוז מקרי הרצח שמפוענחים נמוך ביחס לחברה היהודית. כל עוד אין פענוחים ורתיעה, העבריין יודע שהוא יכול לרצוח ולחזור הביתה"
בהשוואה שנעשתה בין הטיפול בתיקי רצח נשים יהודיות לערביות על פני עשור, בין השנים 2008־2018, ניתן לראות כי בעוד ששיעור הגשת כתבי אישום בגין רצח נשים יהודיות עמד על 94.3%, רק 56% מכתבי האישום הוגשו על רצח נשים ערביות. שיעור ההרשעות במקרי רצח נשים יהודיות הוא 75%, לעומת 34% בלבד במקרי רצח של נשים ערביות. הפער נשמר גם בנוגע לגזרי דין: בעוד שהעונש המינימלי בגין הרשעה בעבירות חמורות של הריגה או רצח אצל נשים יהודיות עמד על 14־18 שנים, אצל נשים ערביות הוא הסתכם בחמש שנים וחצי.
למרות הנתונים המטרידים, לטענתה של שחאדה, האחריות לכך אינה ניצבת לפתחה של מערכת אכיפת החוק לבדה. "המשרד לביטחון הפנים נכנס לתמונה אחרי שרצח מתרחש, אבל משרדי הרווחה, החינוך והשיכון יכולים להיות הגורם שמונע אותו מלכתחילה", היא מסבירה. "אם היה מענה טוב יותר לטיפול באלימות בתוך הבית, ולטיפול בנוער שנושר ממסגרות, או בצעירים חסרי מעש - שהם 40% מסך הצעירים הערבים - המספרים היו נמוכים יותר".
החברה הערבית היא מהמוחלשות בישראל, עם 51% מתחת לקו העוני ואי־ביטחון תזונתי מהגבוהים בארץ. "באחד ממקרי הרצח שליוויתי, הילדים היתומים עברו לבן משפחה בלי יכולת כלכלית לממן אותם", נזכרת שחאדה. "אז הם גם חוו אובדן, גם לא יכולים לתפקד תעסוקתית וגם צריכים לטפל בילדים. גייסנו תרומות עבורם, כי מהר מאוד הגיעו הודעות על עיקולים. מישהו מטעם המדינה היה צריך לבוא וללוות אותם".
סגן השר לביטחון הפנים היוצא, ניצב בדימוס יואב סגלוביץ מיש עתיד, שהוביל את מבצע "מסלול בטוח למאבק באלימות ובפשיעה בחברה הערבית", מסכים שמאבק באלימות בחברה הערבית חייב להיות הוליסטי. "תמיד בחברה הערבית הייתה יותר פשיעה מבחברה היהודית, אבל מ־2014 יש קפיצה אדירה במקרי הרצח – מ־51 מקרי רצח ב־2014, ל־126 מקרי רצח בסוף 2021", הוא אומר. "הייתה פה, בהרבה מובנים, הזנחה של הממשלה על כל רבדיה, כולל מערכת אכיפת החוק. הממשלה לא פעלה כאן".
מה חלקה של המשטרה באחריות?
"המשטרה קטנה על מידותיה של המדינה. צריך יותר שוטרים, צריך להגביר את האכיפה באגרסיביות מול ארגוני הפשיעה, וצריך לחזק את האמון. זה קשור גם למקצועיות, אבל גם לשיתוף פעולה, שאפשר לייצר כשיש אמון. אבל ברגע שגם האמון נמוך, קשה מאוד לשתף פעולה. במקביל צריך לתת אופק לאנשים. לטפל בשורשי העומק שמולידים את הפשיעה - בכלכלה, בחינוך, בחברה, בתשתיות ובתעסוקה".
× × ×
בין מקרי הרצח שלא פוענחו בשנתיים האחרונות, נמצא התיק של מוחמד עדס בן ה־15, שנורה למוות בחודש מרץ שעבר בזמן שאכל פיצה עם חברו. כל זה קרה במרחק 100 מטרים בלבד מנקודת המשטרה בג'לג'וליה. "הוא נרצח חודש לפני יום ההולדת שלו", מספרת אמו, סוהילה, שהגיעה גם היא למפגש, תוך שהיא מחזיקה את תמונתו קרוב לליבה. "הוא היה ילד מחונן. השקיע בלימודים, אבל תמיד מצא זמן לעזור בבית. הוא היה מלאך, והוא חסר לנו מאוד. הבית שלנו לא אותו דבר מאז. הפכנו לבית עצוב".
מה הזיכרון האחרון שלך ממנו?
"לפני שהוא יצא מהבית בפעם האחרונה, הוא בא ונישק אותי. הוא אמר שהוא הולך לאכול פיצה עם חברים. חששתי מאוד שמישהו יפגע בו, ניסיתי לשכנע אותו שלא ילך, אבל הוא יצא. אחרי רבע שעה שמענו ירי, רצנו לשם וראינו את מוסטפא החבר שלו שכוב ברחוב, מדמם, לא יכול לקום. עזרנו לו, לא דמיינתי שבאותו זמן מוחמד חטף כדור בחזה ונרצח. אחרי רבע שעה מצאנו אותו".
סוהילה עדס מספרת על בנה מוחמד שנרצח בג'לג'וליה
(צילום: חסן שעלאן)
נקודת המשטרה הסמוכה לא הרתיעה את היורים.
"השוטרים הגיעו לזירה חצי שעה אחרי הירי. אני מאוד כועסת. המשטרה מצאה חשודים, אבל אף אחד לא הואשם ברצח שלו. אם מוחמד היה ילד יהודי, באותו יום היו מוצאים מי פגע בו. הוא ילד קטן, מה הוא עשה? הלך לאכול פיצה עם חברים בשכונה?"
גם מחמוד, בנה בן ה־19 של זהייה נסרה מקלנסווה, נרצח כשבילה במפגש עם חברים. "הוא היה הבן הצעיר שלי. הוא רק סיים בית ספר, לא הספיק לעשות הרבה דברים בחייו", היא משחזרת בדמעות. "חבר שלו חגג יום הולדת במסיבה אצל השכנים, ובערך בחמש בבוקר נכנס לשם מישהו והתחיל לירות. מחמוד וחבר שלו נרצחו. שמעתי את היריות ורצתי לשם. ראיתי אותו שכוב על הרצפה, אבל הייתי בטוחה שתכף האמבולנס יגיע והוא יהיה בחיים".
מה עלה בחקירה?
"אין לי מושג, המשטרה מעולם לא דיברה איתנו, מעולם אף אחד לא דפק לי בדלת ועידכן אותי בהתקדמות החקירה. זה קרה מול הבית שלי, אבל מעולם לא חקרו אותנו או לקחו מאיתנו עדות. אני כועסת ומרגישה זלזול. הבן שלי איבד את החיים שלו, והרוצחים מסתובבים חופשי".
זירת רצח נסרה בקלנסווה
משפחות רבות מספרות על הקושי לחזור לשגרה, איך זה נראה אצלכם?
"חזרתי לעבוד חמישה חודשים אחרי הרצח, ואחרי חודש וחצי לא הצלחתי להמשיך. נשארתי בבית, ואז חזרתי, ושוב עזבתי את העבודה. אני לא מצליחה לייצר שגרה. קיבלתי סיוע נפשי בחודשים הראשונים, אבל מאז אף אחד לא מלווה אותנו. סיוע כלכלי, או פסיכולוגית שאוכל לדבר איתה – הכול יכול לעזור, אבל מה שהכי יעזור לי זה לדעת ששמים את הרוצח של בני בכלא".
× × ×
"זו התמודדות מאוד קשה", אומרת מייסם ג׳לג׳ולי, מנכ״לית ארגון "צופן" וממייסדות פורום אמהות למען החיים, אחרי שהיא שומעת את משפחות הנרצחים. "מבחינה נפשית מאוד קשה למשפחות להמשיך הלאה. הליווי לא אופטימלי. עובדת סוציאלית מגיעה למשפחה פעם אחת, מציעה שירותים, סיוע נפשי, אבל בשלב הזה הם בדרך כלל כל כך מבולבלים, וקשה להם להבין איזה טיפול הם צריכים. כשהם כבר מבינים שהם צריכים עזרה, הם לא מקבלים אותה. רובם לא מודעים לזכויות שלהם, או למה שמגיע להם מרשויות הרווחה. זה תפקידה של המערכת לעקוב, לחזור אחרי כמה חודשים, וזה לא קורה מספיק. בנוסף, המון משפחות אחרי רצח כזה נמצאות במצוקה כלכלית. זו לא רק היכולת לצאת לעבודה, חלקם מרגישים מאוימים ומפחדים לצאת מהבית".
מה מתחזק את מעגלי הנקמה האלה, מעבר לאחוז הפענוח הנמוך?
"הדבר הכי חמור הוא תחושת הנקם שאיתה מתמודדים היתומים. הילדים שומעים את הסיפורים, על כך שלא תפסו את הרוצח, שהוא עדיין מסתובב חופשי, שהמדינה לא עושה מספיק. ואז, בינם לבין עצמם מתחילים לחוש צורך בנקמה, 'כשאני אהיה גבר, אני אעשה את זה'. זה רק מגביר את האלימות".
לדברי ג'לג'ולי, העלאת המודעות הציבורית לנושא החלה לייצר מגמה של שינוי קל, אך הוא עדיין רחוק מלהספיק. "הממשלה הקודמת עשתה מהלכים בוני אמון, אבל אני לא יודעת אם הממשלה הנכנסת תרצה להמשיך בהם ולטפל בתופעה. אני חוששת שביטחונה של החברה הערבית לא נמצא בראש סדר העדיפויות, והשיח שוב חוזר להיות, 'אנחנו נגן על היהודים מפני הערבים', וזה לא יתרום לשיתוף פעולה בין החברה הערבית לרשויות. ברגע שקהילה לא מעורבת במציאת הפתרונות, היא לא תשתף פעולה".
מה תחושתך בנושא, עם כניסתו הצפויה של איתמר בן גביר למשרד לביטחון לאומי?
"אני לא אופטימית ואני לא לבד. זה הלך הרוח בימים אלה ברחוב הערבי, מעצם זה שהשר הממונה על הפשיעה ועל המשטרה יהיה בן גביר, מי שדיבר בגנותה של החברה הערבית והציג אותה כאויב. איך הרחוב ייתן אמון בשר כזה?"
"יש לנו ביקורת כבר היום על התנהלות המשטרה", מוסיף ד"ר שרף חסאן, סוציולוג ופעיל חברתי, "אבל להכפיף אותה פוליטית ומקצועית לשר כמו בן גביר, שתפיסת העולם שלו מאוד גזענית, רק יסבך את העניינים. להערכתי, הממשלה הנכנסת תשמר את הפערים בין החברה היהודית לערבית ואף תעמיק את הפגיעה, כיוון שחלקים גדולים ממנה מתעניינים רק בחברה היהודית, הם אומרים זאת במפורש".
בוא נדבר פרקטית, מה הציפיות שלך מהממשלה הנכנסת?
"במדינה מתוקנת היו מקימים ועדת חקירה ממלכתית, כשמספר הקורבנות הולך וגדל בצורה אדירה, והנפגעים מכך הם לא רק הקרובים במעגלים הראשונים. יש מחיר לזה שהירי הופך לחלק מהנוף הטבעי ביישובים בחברה הערבית. כשבאים לירות בשכונה מסוימת, כל השכונה נפגעת ונותרת בהלם. צריך לגבש תוכנית התערבות, שיכולה לתת מענה למשפחות הקורבנות וגם לטפל באלו שנפגעו בצורה עקיפה, שחיים ללא ביטחון ברחובות. הכי קל ללכת ולהאשים את החברה הערבית כמו שהמערכת עושה. זה לא נכון – זה תוצר של הזנחה, של תפיסה שלא רואה בחברה הערבית חברה שוות זכויות".
הסוציולוג ד"ר חסאן: "הכפפת המשטרה פוליטית ומקצועית לשר כמו בן גביר, שתפיסתו מאוד גזענית, רק תסבך את העניינים. להערכתי הממשלה הנכנסת רק תעמיק את הפערים כי חלקים גדולים בה אומרים במפורש שרק החברה היהודית מעניינת אותם"
ד"ר חסאן משוכנע שלא ניתן להבין את ממדי הפשיעה בחברה הערבית במנותק מהקונטקסט הרחב, הפוליטי, החברתי וההיסטורי שלה. "זו התפתחות שאפשר לראות במשך שנים. הפערים והאפליה הממסדית שהחברה הערבית סובלת מהם הביאו למצוקות אדירות – בכלכלה, בדיור, בקרב צעירים ערבים שלא מזהים תקווה. החברה הערבית גדלה במשך השנים, אבל היישובים הערביים כמעט שלא מתפתחים, אין מענה לצעירים מבחינת תעסוקה מסודרת שיכולה לאפשר להם חיים בכבוד.
"המגמות הכלכליות הליברליות בישראל יצרו תופעה שנקראת 'עובדים עניים' – אנשים עובדים, אבל השכר לא מבטיח להם חיים בכבוד, ואני חושב שגם זה תרם לכך שחלק מהצעירים הולכים לכיוון של פשיעה מאורגנת. בדרך כלל אלו יהיו צעירים שמערכת החינוך כשלה במענים שלהם, כאלה שחיים בשוליים בגלל הדרה חברתית עמוקה. הם לא מרגישים שייכות לשום מסגרת, לשום דבר. אנחנו רואים היקפים גדולים של נשירה בחברה הערבית, בין אם היא סמויה או גלויה. זו לא רק המשטרה, גם למשרד החינוך יש תפקיד מרכזי בצמצום הפשיעה, אם יצליחו למנוע מילדים נוספים להגיע למקומות האלה. הטיפול צריך להיות רב־תחומי – שילוב של רווחה, חינוך, תרבות – סדר עדיפויות חדש, שיבטיח משאבים לצמצום הפערים".
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "אנו משתתפים בצער המשפחות. המשטרה מפעילה את מיטב ומרב האמצעים למיגור וסיכול הפשיעה במגזר הערבי ופועלת לילות כימים למניעה, סיכול ופענוח תיקי רצח.
“לפני שנה הגדירו המפכ”ל והשר לביטחון הפנים את המלחמה העיקשת והנחושה של המשטרה בפשיעה החמורה בחברה הערבית במסגרת ‘מסלול בטוח’, בסיכול עשרות רבות של אירועי פשיעה חמורה, ואלפי תפיסות של אמצעי לחימה. במבצע סוכלו 72 חיסולים, הוגשו כתבי אישום נגד 490 מחוללי פשיעה מרכזיים בחברה הערבית, 34 מהם חברי ארגוני פשיעה בחברה הערבית. במבצע נעצרו 3,648 חשודים במסגרת 330 פעילויות אכיפה מבצעיות. רק השנה הוגשו 31 כתבי אישום באירועי רצח בחברה הערבית וישנה ירידה במספר הקורבנות מול אשתקד ועלייה בהגשת כתבי אישום ופענוח אירועי רצח משנת 2020 לשנת 2021.
“כל תיק נחקר ביסודיות ובמקצועיות וצוותי החקירה השונים עושים כל שיש בידם ובמסגרת החוק בלבד, כך שלעיתים לא ניתן לעדכן בזמן אמת גורמים חוץ־משטרתיים כדוגמת המשפחות על אודות התפתחויות בחקירה וזאת מחשש לפגיעה בחקירה. צוותי החקירה נמצאים בקשר עם משפחות הקורבנות המשתפות פעולה ומעדכנים אותם ככל שניתן ומבלי לפגוע בחקירה. המשטרה קוראת לשיתוף פעולה של הציבור בחברה הערבית ופועלת גם במישור זה על מנת לחזק את אמון הציבור ולהביא לשיתוף פעולה פורה ויציב”.
ממשרד הרווחה והביטחון החברתי נמסר: "המשרד מפעיל שמונה מרכזים ברחבי הארץ ,כחלק מתוכנית הסיוע למשפחות שכולות על רקע עבירות המתה, כאשר שניים מתוכם ייעודיים לחברה הערבית. פנייה של עובדת סוציאלית למשפחות נעשית בימים הראשונים של האבל, במטרה להציג למשפחה את זכויותיה וללוות אותה בשנתיים הראשונות, ואף מעבר. במקרים של יתומים ומצוקות כלכליות, דואגת העובדת הסוציאלית לחיבור המשפחה למחלקות לשירותים חברתיים, המסייעות למשפחות במשך שנים רבות. משרד הרווחה מסייע למשפחות, בין היתר בסיוע נפשי פרטני, סיוע תמיכתי־קבוצתי, סיוע משפטי (בשיתוף משרד המשפטים), סיוע במימון של הוצאות האבל ועוד".
